גמרא
פירוש
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי אנְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ הֲרֵי זֶה עֵירוּב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיוֹם טוֹב אֲבָל בְּשַׁבָּת אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב נִמְצָא הַמַּפְתֵּחַ בֵּין בָּעִיר בֵּין בַּשָּׂדֶה אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בבָּעִיר עֵירוּבוֹ עֵירוּב בַּשָּׂדֶה אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
בָּעִיר עֵירוּבוֹ עֵירוּב כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות עירובין א׳:כ״ב
רמב״ם הלכות עירובין ו׳:י׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
טור אורח חיים שי״ד:ז׳
טור אורח חיים שצ״ד:ג׳
טור אורח חיים תקי״ט
טור אורח חיים ת״ט:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים שי״ד:ז׳
שולחן ערוך אורח חיים שצ״ד:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ט:ד׳
רמב״ם הלכות עירובין ו׳:י׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
טור אורח חיים שי״ד:ז׳
טור אורח חיים שצ״ד:ג׳
טור אורח חיים תקי״ט
טור אורח חיים ת״ט:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים שי״ד:ז׳
שולחן ערוך אורח חיים שצ״ד:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ט:ד׳
ו רמב״ם הלכות עירובין א׳:כ״א
רמב״ם הלכות עירובין ו׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים שצ״ד:א׳-ב׳
טור אורח חיים ת״ט:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים שצ״ד:א׳-ב׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ט:ו׳
רמב״ם הלכות עירובין ו׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים שצ״ד:א׳-ב׳
טור אורח חיים ת״ט:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים שצ״ד:א׳-ב׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ט:ו׳
(לד:) מתני׳ נתנו במגדל ונעל בפניו כו׳ – בתלמודא מפ׳ טעמא דר׳ אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב ולישנא משמע דכל שאינו ידוע בודאי אינו עירוב ס״ל כר׳ מאיר וספק עירוב אינו כשר. והיינו דקתני כל שאינו ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו ודקדק הראב״ד ז״ל מהאי לישנא דדוקא שאינו ידוע לו שהמפתח במקומו אבל יש ידוע שהוא במקומו כי הוא יודע בודאי שהניחו במקום המשתמר אף על פי ששכח היכן הניחו הרי זה עירוב דעביד הוא דמדכר מקומו. הרי זה חמר גמל פי׳ דספק עירוב אינו כשר וכיון שהוא מסופק אם קנה שביתה במקום עירוב או בבני עירו אינו יכול לילך בשבת אלא באותן אלפי׳ אמה שיש מעירו על מקום עירובו ודומה למנהיג חמור לפניו וגמל לאחריו שיש לו להלך בין שניהם על כרחו לפי שהאמור אינו נוהג אלא מלאחריו והגמל אינו נוהג אלא לפניו. ושמעי׳ מהכא שהנותן עירובו במקום אחד אינו מתרוקן מזכות בני עירו על הספק ואם לא קנה לו עירוב במקומו הרי הוא כבני עירו דאי לא כל דס״ל דספק עירוב אינו כשר הול״ל שלא יזיז ממקומו שכבר אבד זכות בני עירו ולקמן במכילתין נברר בזה יותר בס״ד.
(לה.) חסורי מחסרא וה״ק וכו׳ – פרש״י ז״ל כי ג׳ מחלוקות בדבר היכא שנמצא המפתח רחוק ממקום העירוב דלת״ק דמתני׳ ות״ק דברייתא עירובו ואפילו בשבת בין בעיר בין בשדה דר״ש דאמר דאפי׳ בשדה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. ור׳ אלעזר דברייתא ס״ל דבעיר עירובו עירוב מפני שיכול להביא דרך גגות וחצירו׳ כר״ש אבל בשדה אין עירובו עירוב דלא שרי ליתנו לחבירו וחבירו לחבירו ור׳ אליעזר דברייתא ס״ל דבעיר עירובו עירוב דמתני׳ סבר שאפי׳ נמצא בעיר אין עירובו עירוב דלית ליה כר״ש אפי׳ בגגו׳ וחצרות והיינו דלא שרי אלא בשידוע שהמפתח במקומו. ומיהו אי בעי׳ למימר דמתני׳ בשדה מיירי הוו רבי אלעזר. דמתני׳ ור׳ אלעזר דברייתא בחדא שטתא ויפה כיון רבי׳ ז״ל ולעניין מפתח שאבד ולא נמצא משמע דליכא אלא תרתי פלוגתא דת״ק שרי לסגור הדלת בי״ט וכר׳ מאיר ור׳ אלעזר דמתני׳ ודברייתא אסרי כרבנן דהתם וכל מאי דאמרי׳ בשמעתין דנמצא בעיר שרי כר״ש מפני שיכול להביאו דרך גגות מיירי כששבת בתוכן המפתח בבין השמשות חוץ לבית דאי לא הא ס״ל לר״ש לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. בשדה אין עירובו עירוב כרבנן – פי׳ דס״ל דאפי׳ ר״ש לא שרי שיהא נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אלא בתפלין דוקא כדאי׳ בפ׳ המוציא ומשום בזיון תפלין אבל בעלמא ואפי׳ במקום מצוה בעירוב לא וליכא למימר דמצי לאתוייה פחות פחות מד׳ אמות דהא כתיבנא לעיל דאפי׳ ר׳ לא התיר בבין השמשות שבות כזה והוי יודע דמאן דשרי הכא בשדה כר״ש שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו דוקא לענין המפתח אבל לענין העירוב בעצמו לא שרי׳ מהאי טעמא אם הניחו בבית הקברות או במקום שאינו יכול ליטלו ע״י עצמו ויכול ליטלו ע״י חביריו. רבה ורב יוסף דאמרי תרויוהו במגדל של עץ – פי׳ והוא מגדל גדול שמחזיק מ׳ סאה והיינו דמדמי לה לפלוגתא דגבי טומאה דמייריי על כרחין בשידה תיבה ומגדל שהם מחזיקי׳ מ׳ סאה מר סבר כלי הוה ואין בנין וסתירה בכלים פי׳ ולפי׳ עירובו עירוב שהרי יכול לסתור המגדל בידו ור׳ אליעזר סבר אהל הוא ויש בו משום סתירה. ופלוגתא דהני תנאי דתנן שהזב על גבי שידה תיבה ומגדל טמאין – פי׳ מדין הסיטו של זב ור׳ נחמיה ור״ש מטהרין. וא״כ היכי דמי אי כשאין מחזיקין מ׳ סאה מ״ט דמר אהל הוא. ואי בשמחזיקין מ׳ סאה מ״ט דמר כלי הוא תירצו בתוספו׳ לעול׳ בשמחזיקין מ׳ סאה וא״ה איכא פלוגתא כדאשכחן דפליגי ר׳ מאיר ור׳ יהודה התם בערבת העבדנים ד׳ ושל בעל הבית דחד מנייהו סבר שהיא כלי ואפי׳ מחזקת מ׳ סאה. ולמאי דקא סלקא דעתך השתא בחנם נקט הקיש דבמגע נמי משכחת פלוגתייהו אלא כיון דמיירי בזב נקט הסיטו שאין לו חבר בכל התורה עכ״ל. והנכון דאיברא דמיירי במחזיקין מ׳ סאה ואינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה כלל לא של מגע ולא של הסט דבעי׳ דומיא דשק וכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל הסט דלהכי אפקיה רחמנא להסיט בלשון נגיעה כדכתיב וכל אשר יגע בו הזב והכא לענין כלים הנתונים בתוכם עסקי׳ לטמאם ע״י הסיטו של אלו מר סבר כלי הם ומר סבר אהל הם ופליגתא דערבת העבדנים דהתם הכי היא וכן פ׳ מקצת רבותי׳ בעלי התוספות ז״ל והא דקתני ר׳ נחמיה ור״ש מטהרין באלו משום דקתני התם ברישא מילי אחריני שמודו בהו כלהו: אמר אביי וכללא הוא פי׳ וכי כלל פשוט היא בידך דדין הסט בכלי או אהל כלי דכל שהוא כלי טמא וכל שהוא אהל טהור והתניא אהל ונסוט טמא כלי ואינו נסוט טהור אלמא כלה מילתא בנסוט ואינה נסוט תליא פי׳ נסוט שנעקר ממקומו משהו: וקתני סיפא פי׳ בסיפא דמתני׳ קתני דמידו ר׳ נחמיה ור״ש שאם היו נסוטין בכאן טמאין זה הכלל נסוט מחמת כח שהקיש בהן טמאים נסוט מחמת רעדה שהקיש במקום אחר ומחמת הרעדה. ההיא נסוט ונעקר טהור אלמא בכחו ורעדה תליא מילתא וא״ת ולמה הוצרך אביי לאתויי מתנייתא ולאתויי סיפא דמתני׳ ולאפוקי מחמת רעדה שהיא טהור אבל כלי כשאינו נסוט כלל טהור אבל נסוט ואפי׳ מחמת רעדה טמא ואינה הפרש׳ לנסוט מחמת רעדה בין אהל לכלי ופליגי בנסוט מחמת רעדה טמא ואיכא הפרשה לנסוט מחמת רעדה בין אהל מר סבר אהל הוא ומר סבר כלי הוא. דאי ממתני׳ ה״א דהא דאמרי׳ דר׳ נחמיה שאם היו נסטין ממש מחמת כחו טמאין ואם מחמת רעדה טהורין היינו משום דסבי׳ להו דהני אהל נינהו הא אלו היו כלים אפי׳ מחמת רעדה היא טמאין ולהכי מטמא ת״ק משום דס״ל כלי הוא אבל השת׳ דאתנהו לתרוייהו למתני׳ ומתנייתא אי אפשר לרחוקינהו. ומתנייתא לפרושי מתני׳ אתא דכל דהסט טמא ואפי׳ אהל וכל כלי שאינו נסיט טהור ואפי׳ כלי וכלה פלוגתא תליא בנסוט מחמת רעדה כדמפרש ואזיל. ברעדה מחמת כחו – פי׳ שהקיש בהם בידו וכחי אבל לא נעקרו ממקומם לגמרי ואפי׳ משהו אלא שנתנדנדו מר סבר דנדנוד הסט הוא וטמא ומר סבר דלאו הסט הוא וטהורין של עץ מיירי במאי אוקמת פלוגתייהו. פרש״י ז״ל אי בכלים גדולים שמחזיקים מ׳ סאה מ״ט דרבנן דשרו דהא אהל הוא לכ״ע ואי בכלים קטנים מ״ט דר״א דאסר דהא כלי הוא לכ״ע והקשו בתוס׳ דמהיכן פשיט ליה כלי הא דאי מחזיקין מ׳ סאה הוה כלי לענין שבת לכ״ע הא פליגי ליה בהא מהא הכ׳ לפי׳ פר״י ז״ל דק״ק כיון דאוקמתא דידך דאמר׳ דפליגי במגדל גדול של עץ אם הוא אהל או כלי תלית ליה בפלוגתא דהקיש ע״ג הזב הא אידחי ליה דלאו בהא פליגי לא בעי׳ לאוקומי פלוגתא דהכא בהכי דמנא תיתי לן.
אביי ורבא תרוייהו הנה במנעול דקטיר במותנא ובעי סכינא למפסקי׳ רבנן סברי לה כמ״ד כלי ניטל אפי׳ שלא לצורך תשמישו הילכך עירובו עירוב דהא מצי למפסקיה בסכינא ור׳ אלעזר סבר לה כר׳ נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו פרש״י ז״ל וסכינ׳ אינו עשוי לחתיכ׳ מותנא אלא לחתוך לחם וכיון שכן אינו יכול למפסק בה מותנא ולפי׳ אין עירובו עירוב: אבל ר״ת סובר דאפי׳ לר׳ נחמיה לא אמרי׳ שאין כלי ניטל אנא לצורך תשמישו חשיב והכא מיירי בשאבד הסכין ואין לו מרא וקרדום ולרבנן שרי למפסק בהו מותנא ולר׳ נחמיה אסור שאין זה דרך תשמישם וכבר פרשתי מחלוקת זו בפרק כל הכלים בס״ד. מ״מ לכלהו פירושי ר׳ אלעזר לרבנן סבור ליה שגזרו בבין השמשות בדבר שהו׳ משום בבות דהא איסור טלטול כלים אינו אלא מדרבנן ולא משמע דבשבות כזה לא יתיר ר׳ וא״ת ולת״ק היאך מות׳ לפסוק מותנא בסכינא דהא קי״ל בחותמות שבקרקע יתיר ומפקיע אבל לא חותך והני כחותמות שבקרקע חשיבי דהא לכ״ע לא שרי׳ לשבור המגדל דחשבי׳ ליה אהל וסכינא הוא דבעי׳ למפסקי׳ תירץ רש״י ז״ל דמ״מ אין בזה אלא איסור שבות ות״ק סבר לה כר׳ שלא גזרו בשבו׳ בין השמשות: ויש מתרצים שלא אסרו חכמים אלא בחותמות שבקרק׳ ממש אבל בכלים אף על פי שהם גדולים שדינם כקרקע לגבי פתיח׳ דלתו׳ דינם ככלים קטנים. ואיכא למידק שמעתין דהא משמע דאביי ורבא במגדל של עץ מוקמי מתני׳ לא נדו מאוקמתא דרבא ורב יוסף דאי לא היה להו לפרושי וכיון דכן ואשכחן דאפי׳ ת״ק לא שרי אלא משום דמצי למפסקיה בסכינא מכלל דלכ״ע אסור לשבור אותו וא״כ סביר׳ להו דלכ״ע יש בנין וסתירה בכלים ותלמודא נמי משמע דהכי הוה פשיט לי מדקא מקשיה בהדי׳ לריש שמעתין ואמאי הוא במקו׳ אחד ועירובו במקום אחר וכדפרשי׳ לעיל: והא אמאי דהא ק״ל דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ותנן בפ׳ חבית שובר אדם את החבית כדי לאכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי וליכא מאן דפליג עליה דאלמא אין סתירה בכלים תירץ ריב״א ז״ל דהתם בכלים קטנים כגון חבית אבל בכלים גדולים שמחזיקים מ׳ סאה או יותר יש בהם בנין וסתירה כאהלי ור״י ז״ל תירץ דשניא ההי׳ דחבית דמיירי בשל מוצטקי כדאוקימ׳ במסכת י״ט וכיון דכן הויא לה כמנורה של חוליו׳ ומטה של טרסיי׳ ותריסי חביות שאין בהם בנין וסתר׳ אבל במה שהוא כלי שלם כלומר שאינו של חוליות וחבורו חבור גמור כמסמרי׳ וכיוצא בו יש בו בנין וסתירה וכדאמרי׳ התם עול שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה מפני שחבירו חבור גמור ע״כ: ובודאי דמאי דאמר מר״ן ז״ל דבמה שהוא חבור גמור דינו כאהל להיות בו בנין וסתירה דין אמת הוא שאפי׳ במגבן הוה ס״ד התם לומר שיש בונה אלמל׳ דהוו אוכלין וכדפרישית בפ׳ הבונה אבל מה שכתב דמתני׳ דחבית מיירי בשל מוצטאקי זה אינו נכון דהא לרבי אליעזר הוא דאוקימנא הכי במסכת י״ט לתרוצי קושיין דפרכי׳ ליה מההיא מתני׳ דאלמלא לרבנן דפליגי עליה לא מיירי בהכי דאי לא הוה לן למימר כדפרכי׳ לרבי אליעזר ותסברא לרבנן מי ניחא אלא במוצטאקי הכא נמי במוצטאקי וגם פי׳ ריב״א ז״ל אינו נראה נכון דכל שהוא כלי של חוליות כגון תריסי חנויות אפי׳ הם כלים גדולים אין בהם בנין וסתירה לב״ה דקיימא לן כוותייהו. וכל שהן חבור גמור אפי׳ בכלים קטנים יש בהם בנין וסתירה דומיא דההיא דקופינא דמרא אבל הנכון בעיני דבחבית ליכא למימר סתירה דאורייתא דהא סתימה של חרש וסותר שלא ע״מ לבנות הוא ואי משום שבות דרבנן כיון דלעין יפה מיכוין ודומה למקלקל שרי בשלא נתכוון לעשות כלי ומיהו אכתי ק״ל לרבה ורב יוסף היכי ס״ד דפליגי ביש בנין וסתירה כיון שחבורם הוא חבור גמור. ואיפשר דאינהו הוא מוקמי לה בשל חוליות ואפ״ה ס״ל לרבי אלעזר דכיון דכלים גדולים הם יש בהם בנין וסתירה כנ״ל: וכן פירשתי לפני רבי׳ ז״ל.
אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד׳ אמות ויש מקשים כיון דנתגלגל בתוך ד׳ אמות קנה עירוב ובמקומו היא חוץ לד׳ אמות נמי יקנה דהא כי נפיק ומייתי ליה בפחות מד׳ אמות הא דמייתי ליה למקומו וליכא אלא איסור תחומין דרבנן ובשבות כזה לא גזרו בבין השמשו׳ כר׳ ולאו קושיא היא דאפי׳ תימא דמצי לאתויי כל שהוא לתחום ביתו קונ׳ צו עירוב אבל כל שהוא חוץ לתחו׳ ביתו שאינו יכול ללכת שם בהתר גמור אינו קונה לו עירוב. דבעי מרא וחציני פי׳ והויא מלאכה של תורה בבית משום בונה ובשדה משום חורש ואף על פי שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות היא כיון דעביד בארעא דידיה מלאכה דצריכה לגופא חשיבא: וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרא שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידיה מיירי פירשו רבותי.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
(לה.) חסורי מחסרא וה״ק וכו׳ – פרש״י ז״ל כי ג׳ מחלוקות בדבר היכא שנמצא המפתח רחוק ממקום העירוב דלת״ק דמתני׳ ות״ק דברייתא עירובו ואפילו בשבת בין בעיר בין בשדה דר״ש דאמר דאפי׳ בשדה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. ור׳ אלעזר דברייתא ס״ל דבעיר עירובו עירוב מפני שיכול להביא דרך גגות וחצירו׳ כר״ש אבל בשדה אין עירובו עירוב דלא שרי ליתנו לחבירו וחבירו לחבירו ור׳ אליעזר דברייתא ס״ל דבעיר עירובו עירוב דמתני׳ סבר שאפי׳ נמצא בעיר אין עירובו עירוב דלית ליה כר״ש אפי׳ בגגו׳ וחצרות והיינו דלא שרי אלא בשידוע שהמפתח במקומו. ומיהו אי בעי׳ למימר דמתני׳ בשדה מיירי הוו רבי אלעזר. דמתני׳ ור׳ אלעזר דברייתא בחדא שטתא ויפה כיון רבי׳ ז״ל ולעניין מפתח שאבד ולא נמצא משמע דליכא אלא תרתי פלוגתא דת״ק שרי לסגור הדלת בי״ט וכר׳ מאיר ור׳ אלעזר דמתני׳ ודברייתא אסרי כרבנן דהתם וכל מאי דאמרי׳ בשמעתין דנמצא בעיר שרי כר״ש מפני שיכול להביאו דרך גגות מיירי כששבת בתוכן המפתח בבין השמשות חוץ לבית דאי לא הא ס״ל לר״ש לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. בשדה אין עירובו עירוב כרבנן – פי׳ דס״ל דאפי׳ ר״ש לא שרי שיהא נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אלא בתפלין דוקא כדאי׳ בפ׳ המוציא ומשום בזיון תפלין אבל בעלמא ואפי׳ במקום מצוה בעירוב לא וליכא למימר דמצי לאתוייה פחות פחות מד׳ אמות דהא כתיבנא לעיל דאפי׳ ר׳ לא התיר בבין השמשות שבות כזה והוי יודע דמאן דשרי הכא בשדה כר״ש שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו דוקא לענין המפתח אבל לענין העירוב בעצמו לא שרי׳ מהאי טעמא אם הניחו בבית הקברות או במקום שאינו יכול ליטלו ע״י עצמו ויכול ליטלו ע״י חביריו. רבה ורב יוסף דאמרי תרויוהו במגדל של עץ – פי׳ והוא מגדל גדול שמחזיק מ׳ סאה והיינו דמדמי לה לפלוגתא דגבי טומאה דמייריי על כרחין בשידה תיבה ומגדל שהם מחזיקי׳ מ׳ סאה מר סבר כלי הוה ואין בנין וסתירה בכלים פי׳ ולפי׳ עירובו עירוב שהרי יכול לסתור המגדל בידו ור׳ אליעזר סבר אהל הוא ויש בו משום סתירה. ופלוגתא דהני תנאי דתנן שהזב על גבי שידה תיבה ומגדל טמאין – פי׳ מדין הסיטו של זב ור׳ נחמיה ור״ש מטהרין. וא״כ היכי דמי אי כשאין מחזיקין מ׳ סאה מ״ט דמר אהל הוא. ואי בשמחזיקין מ׳ סאה מ״ט דמר כלי הוא תירצו בתוספו׳ לעול׳ בשמחזיקין מ׳ סאה וא״ה איכא פלוגתא כדאשכחן דפליגי ר׳ מאיר ור׳ יהודה התם בערבת העבדנים ד׳ ושל בעל הבית דחד מנייהו סבר שהיא כלי ואפי׳ מחזקת מ׳ סאה. ולמאי דקא סלקא דעתך השתא בחנם נקט הקיש דבמגע נמי משכחת פלוגתייהו אלא כיון דמיירי בזב נקט הסיטו שאין לו חבר בכל התורה עכ״ל. והנכון דאיברא דמיירי במחזיקין מ׳ סאה ואינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה כלל לא של מגע ולא של הסט דבעי׳ דומיא דשק וכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל הסט דלהכי אפקיה רחמנא להסיט בלשון נגיעה כדכתיב וכל אשר יגע בו הזב והכא לענין כלים הנתונים בתוכם עסקי׳ לטמאם ע״י הסיטו של אלו מר סבר כלי הם ומר סבר אהל הם ופליגתא דערבת העבדנים דהתם הכי היא וכן פ׳ מקצת רבותי׳ בעלי התוספות ז״ל והא דקתני ר׳ נחמיה ור״ש מטהרין באלו משום דקתני התם ברישא מילי אחריני שמודו בהו כלהו: אמר אביי וכללא הוא פי׳ וכי כלל פשוט היא בידך דדין הסט בכלי או אהל כלי דכל שהוא כלי טמא וכל שהוא אהל טהור והתניא אהל ונסוט טמא כלי ואינו נסוט טהור אלמא כלה מילתא בנסוט ואינה נסוט תליא פי׳ נסוט שנעקר ממקומו משהו: וקתני סיפא פי׳ בסיפא דמתני׳ קתני דמידו ר׳ נחמיה ור״ש שאם היו נסוטין בכאן טמאין זה הכלל נסוט מחמת כח שהקיש בהן טמאים נסוט מחמת רעדה שהקיש במקום אחר ומחמת הרעדה. ההיא נסוט ונעקר טהור אלמא בכחו ורעדה תליא מילתא וא״ת ולמה הוצרך אביי לאתויי מתנייתא ולאתויי סיפא דמתני׳ ולאפוקי מחמת רעדה שהיא טהור אבל כלי כשאינו נסוט כלל טהור אבל נסוט ואפי׳ מחמת רעדה טמא ואינה הפרש׳ לנסוט מחמת רעדה בין אהל לכלי ופליגי בנסוט מחמת רעדה טמא ואיכא הפרשה לנסוט מחמת רעדה בין אהל מר סבר אהל הוא ומר סבר כלי הוא. דאי ממתני׳ ה״א דהא דאמרי׳ דר׳ נחמיה שאם היו נסטין ממש מחמת כחו טמאין ואם מחמת רעדה טהורין היינו משום דסבי׳ להו דהני אהל נינהו הא אלו היו כלים אפי׳ מחמת רעדה היא טמאין ולהכי מטמא ת״ק משום דס״ל כלי הוא אבל השת׳ דאתנהו לתרוייהו למתני׳ ומתנייתא אי אפשר לרחוקינהו. ומתנייתא לפרושי מתני׳ אתא דכל דהסט טמא ואפי׳ אהל וכל כלי שאינו נסיט טהור ואפי׳ כלי וכלה פלוגתא תליא בנסוט מחמת רעדה כדמפרש ואזיל. ברעדה מחמת כחו – פי׳ שהקיש בהם בידו וכחי אבל לא נעקרו ממקומם לגמרי ואפי׳ משהו אלא שנתנדנדו מר סבר דנדנוד הסט הוא וטמא ומר סבר דלאו הסט הוא וטהורין של עץ מיירי במאי אוקמת פלוגתייהו. פרש״י ז״ל אי בכלים גדולים שמחזיקים מ׳ סאה מ״ט דרבנן דשרו דהא אהל הוא לכ״ע ואי בכלים קטנים מ״ט דר״א דאסר דהא כלי הוא לכ״ע והקשו בתוס׳ דמהיכן פשיט ליה כלי הא דאי מחזיקין מ׳ סאה הוה כלי לענין שבת לכ״ע הא פליגי ליה בהא מהא הכ׳ לפי׳ פר״י ז״ל דק״ק כיון דאוקמתא דידך דאמר׳ דפליגי במגדל גדול של עץ אם הוא אהל או כלי תלית ליה בפלוגתא דהקיש ע״ג הזב הא אידחי ליה דלאו בהא פליגי לא בעי׳ לאוקומי פלוגתא דהכא בהכי דמנא תיתי לן.
אביי ורבא תרוייהו הנה במנעול דקטיר במותנא ובעי סכינא למפסקי׳ רבנן סברי לה כמ״ד כלי ניטל אפי׳ שלא לצורך תשמישו הילכך עירובו עירוב דהא מצי למפסקיה בסכינא ור׳ אלעזר סבר לה כר׳ נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו פרש״י ז״ל וסכינ׳ אינו עשוי לחתיכ׳ מותנא אלא לחתוך לחם וכיון שכן אינו יכול למפסק בה מותנא ולפי׳ אין עירובו עירוב: אבל ר״ת סובר דאפי׳ לר׳ נחמיה לא אמרי׳ שאין כלי ניטל אנא לצורך תשמישו חשיב והכא מיירי בשאבד הסכין ואין לו מרא וקרדום ולרבנן שרי למפסק בהו מותנא ולר׳ נחמיה אסור שאין זה דרך תשמישם וכבר פרשתי מחלוקת זו בפרק כל הכלים בס״ד. מ״מ לכלהו פירושי ר׳ אלעזר לרבנן סבור ליה שגזרו בבין השמשות בדבר שהו׳ משום בבות דהא איסור טלטול כלים אינו אלא מדרבנן ולא משמע דבשבות כזה לא יתיר ר׳ וא״ת ולת״ק היאך מות׳ לפסוק מותנא בסכינא דהא קי״ל בחותמות שבקרקע יתיר ומפקיע אבל לא חותך והני כחותמות שבקרקע חשיבי דהא לכ״ע לא שרי׳ לשבור המגדל דחשבי׳ ליה אהל וסכינא הוא דבעי׳ למפסקי׳ תירץ רש״י ז״ל דמ״מ אין בזה אלא איסור שבות ות״ק סבר לה כר׳ שלא גזרו בשבו׳ בין השמשות: ויש מתרצים שלא אסרו חכמים אלא בחותמות שבקרק׳ ממש אבל בכלים אף על פי שהם גדולים שדינם כקרקע לגבי פתיח׳ דלתו׳ דינם ככלים קטנים. ואיכא למידק שמעתין דהא משמע דאביי ורבא במגדל של עץ מוקמי מתני׳ לא נדו מאוקמתא דרבא ורב יוסף דאי לא היה להו לפרושי וכיון דכן ואשכחן דאפי׳ ת״ק לא שרי אלא משום דמצי למפסקיה בסכינא מכלל דלכ״ע אסור לשבור אותו וא״כ סביר׳ להו דלכ״ע יש בנין וסתירה בכלים ותלמודא נמי משמע דהכי הוה פשיט לי מדקא מקשיה בהדי׳ לריש שמעתין ואמאי הוא במקו׳ אחד ועירובו במקום אחר וכדפרשי׳ לעיל: והא אמאי דהא ק״ל דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ותנן בפ׳ חבית שובר אדם את החבית כדי לאכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי וליכא מאן דפליג עליה דאלמא אין סתירה בכלים תירץ ריב״א ז״ל דהתם בכלים קטנים כגון חבית אבל בכלים גדולים שמחזיקים מ׳ סאה או יותר יש בהם בנין וסתירה כאהלי ור״י ז״ל תירץ דשניא ההי׳ דחבית דמיירי בשל מוצטקי כדאוקימ׳ במסכת י״ט וכיון דכן הויא לה כמנורה של חוליו׳ ומטה של טרסיי׳ ותריסי חביות שאין בהם בנין וסתר׳ אבל במה שהוא כלי שלם כלומר שאינו של חוליות וחבורו חבור גמור כמסמרי׳ וכיוצא בו יש בו בנין וסתירה וכדאמרי׳ התם עול שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה מפני שחבירו חבור גמור ע״כ: ובודאי דמאי דאמר מר״ן ז״ל דבמה שהוא חבור גמור דינו כאהל להיות בו בנין וסתירה דין אמת הוא שאפי׳ במגבן הוה ס״ד התם לומר שיש בונה אלמל׳ דהוו אוכלין וכדפרישית בפ׳ הבונה אבל מה שכתב דמתני׳ דחבית מיירי בשל מוצטאקי זה אינו נכון דהא לרבי אליעזר הוא דאוקימנא הכי במסכת י״ט לתרוצי קושיין דפרכי׳ ליה מההיא מתני׳ דאלמלא לרבנן דפליגי עליה לא מיירי בהכי דאי לא הוה לן למימר כדפרכי׳ לרבי אליעזר ותסברא לרבנן מי ניחא אלא במוצטאקי הכא נמי במוצטאקי וגם פי׳ ריב״א ז״ל אינו נראה נכון דכל שהוא כלי של חוליות כגון תריסי חנויות אפי׳ הם כלים גדולים אין בהם בנין וסתירה לב״ה דקיימא לן כוותייהו. וכל שהן חבור גמור אפי׳ בכלים קטנים יש בהם בנין וסתירה דומיא דההיא דקופינא דמרא אבל הנכון בעיני דבחבית ליכא למימר סתירה דאורייתא דהא סתימה של חרש וסותר שלא ע״מ לבנות הוא ואי משום שבות דרבנן כיון דלעין יפה מיכוין ודומה למקלקל שרי בשלא נתכוון לעשות כלי ומיהו אכתי ק״ל לרבה ורב יוסף היכי ס״ד דפליגי ביש בנין וסתירה כיון שחבורם הוא חבור גמור. ואיפשר דאינהו הוא מוקמי לה בשל חוליות ואפ״ה ס״ל לרבי אלעזר דכיון דכלים גדולים הם יש בהם בנין וסתירה כנ״ל: וכן פירשתי לפני רבי׳ ז״ל.
אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד׳ אמות ויש מקשים כיון דנתגלגל בתוך ד׳ אמות קנה עירוב ובמקומו היא חוץ לד׳ אמות נמי יקנה דהא כי נפיק ומייתי ליה בפחות מד׳ אמות הא דמייתי ליה למקומו וליכא אלא איסור תחומין דרבנן ובשבות כזה לא גזרו בבין השמשו׳ כר׳ ולאו קושיא היא דאפי׳ תימא דמצי לאתויי כל שהוא לתחום ביתו קונ׳ צו עירוב אבל כל שהוא חוץ לתחו׳ ביתו שאינו יכול ללכת שם בהתר גמור אינו קונה לו עירוב. דבעי מרא וחציני פי׳ והויא מלאכה של תורה בבית משום בונה ובשדה משום חורש ואף על פי שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות היא כיון דעביד בארעא דידיה מלאכה דצריכה לגופא חשיבא: וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרא שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידיה מיירי פירשו רבותי.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush