גמרא
פירוש
פרק ו – במה אשהכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שבת י״ט:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
סמ״ג מצוות עשה רמ״ח
טור אורח חיים ש״ג:א׳
טור יורה דעה קצ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קצ״ח:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
סמ״ג מצוות עשה רמ״ח
טור אורח חיים ש״ג:א׳
טור יורה דעה קצ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קצ״ח:ב׳
ב רמב״ם הלכות שבת י״ט:ד׳
טור אורח חיים ש״ג:י׳
טור אורח חיים ש״ג:י״ח
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:י׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:י״ח
טור אורח חיים ש״ג:י׳
טור אורח חיים ש״ג:י״ח
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:י׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:י״ח
ג רמב״ם הלכות שבת י״ט:ט׳
טור אורח חיים ש״ג:א׳
טור יורה דעה קצ״ח:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קצ״ח:ג׳
טור אורח חיים ש״ג:א׳
טור יורה דעה קצ״ח:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קצ״ח:ג׳
ד רמב״ם הלכות שבת י״ט:ט׳
טור אורח חיים ש״ג:א׳
טור יורה דעה קצ״ח:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קצ״ח:ג׳
טור אורח חיים ש״ג:א׳
טור יורה דעה קצ״ח:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים ש״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה קצ״ח:ג׳
פרק במה אשה [מתני׳] [א]. במה אשה יוצאה וכו׳. כלומר במה אשה יוצאה דהוי תכשיט לה ולא הוי משאוי. ואיכא נמי דאסור אע״ג דהוי תכשיט, משום דגזור רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבות התכשיט, ומוליכה בידה ארבע אמות ברשות הרבים. ולא בחוטי פשתן וצמר ורצועות. שקולעת בהן ראשה. וגזירה דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה, וצריכה להתירם מראשה, או להרפותם קצת, שיהיו רפויים, ויכנסו המים ביניהם לשער, וגזירה שמא תביאם בידה ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו דקא מסדר ואזיל. לא תטבול בהם עד שתרפם. בין בחול בין בשבת. בטוטפת. מפרש בגמ׳ אפזייני, דבונטל בלעז, והוא של זהב לשום על פדחתה, ומקיף לה מאוזן לאוזן. ובסרביטין. נמי כענין זה, אלא שהוא רחב מאד שמכסה כל ראשה, ותולה מכאן ומכאן על לחייה, ואסור בשבת אע״ג דתכשיט הם, גזירה דילמא שלפא ומחויא. כבול. מפרש בגמ׳ כיפה של צמר, [והוא] כמין כובע שתחת הסבכה דמיקרי כבול הוא תכשיט חשוב. וגזרינן דילמא שלפא ומחויא, אע״פ שהוא תחת הסבכה שאינה יכולה להוציאה מתחתיה אלא אם כן מגבהת כל הסבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהן, אפי׳ הכי מרוב חשיבות התכשיט וקלות דעת האשה וחמדתה שהיא רבה, אם ישאלוה חברותיה הראיני כיפתיך (י)[ת]ראנה להן ו(י)[ת]סירנה במהרה ותחזיר הסבכה על ראשה ותתן הכיפה לחברתה וישתעשעו בה שעה או חצי שעה. ודוקא בזמן שאינן תפורין עם הסבכה שקורין בלעז קפיל, אבל אם הם תפורין ליכא למיחש לאחויי, שאינה חצופה להסיר זמן מרובה הסבכה מראשה ברשות הרבים שתגלה כל שערה. ויש מפרש בגמ׳ כבלא דעבדא. חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן להכיר לכל שהוא עבד או שפחה. והא דנקט אשה הוא הדין לעבד, ומשום הכי אסור, דילמא מיתברא התפירה ונפיל ואתי לאיתויי אם הוא של מתכת. ואפי׳ הוא של טיט דלא חשיב אסור, משום דילמא מחמת אימתא דרביה שלא יכעוס עליו, שיהיה סבור שהוא שברו בכוונה, יסיר כל הטלית מעליו [ולא] יוליכנו דרך מלבוש אלא על כתיפו, והוי משוי גמור. ולא בעיר של זהב. כגון נושקא בלעז. ומציירין בה [כעין עיר]. [קטלא]. כעין מכנסים, ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב. נזמים. נזמי האף או נזמי האוזן. וטעמא דכולהו משום דל[מ]א שלפא ומחויא, אבל משוי לא הוי. וטבעת של זהב או של כסף, אם אין עליה חותם, הוא תכשיט של אשה, ומשום הכי אין חייבת חטאת, שאם היה עליה חותם משוי הוא לה, כדקתני בסמוך שאם יצאה חייבת חטאת. במחט שאינה נקובה. כגון אשפיגלה בלעז, שמשימה כנגד לבה, ופעמים שמחבר בה שני ראשי בית הצואר, ופעמים שמחבר אותם בחוטין הקבועים בהם, והמחט היא תכשיט ועומדת שם לנוי, ואיכא למיגזר דילמא שלפא ומחויא. ובגמ׳ מפרש כמין טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה לכאן ולכאן באמצע, שקורין בלעז קרין. ובשבת שאינה יכולה לעשות כן שמא תתלוש משערה ומיחייבא משום תולש והיא תולדה דגוזז את הצמר, היא תוחבת העוקץ בפי הסבכה והטס שבראשה השני מונח על פדחתה. ודין האשפיגלה כזו. גמרא. בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי. כלומר שרשרות של חוטין חלולות ועגולות, מהו לקלוע בהן שערה לצאת בשבת, דאינה יכולה למתחן ולדחקן על השער בחוזק, מפני עבים, והמים נכנסין ביניהן ובין שער האשה, ומבעא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילת מצוה זו, או לא הויא חציצה ומותר לצאת בהן בשבת. אמר ליה ארוג קא אמרת. כלומר חוטין רבין ארוגין יחד והן עבין וגסין. כל שהוא ארוג לא גזרו. רבנן לצאת בהן בשבת, משום גזירת טבילת מצוה, דכיון שכל כך הן עבין או עגולין או רחבין אינן חוצצין, שאין כריכתן כל כך דחוקה ודבוקה לשער, שימנעו המים מליכנס בתוכן. חזינא להו לאחוותי דלא קפדן עליהו. ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין להנאת רחיצה, אלמא עיילא בהו בשערות הראש מיא שפיר, וכיון שכן הוא, לענין טבילה של מצוה נמי לא צר[י]כי להתירן, ומותר לצאת בהן בשבת. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. כלומר איזה הדבר נוכל לצאת בשבת, ולטעם השנית אסור לצאת. איכא ביניהו דטניפא. כלומר שאותן תיכי חלילתא הן מטנפין, האשה מקפדת עליהן שאינה רוצה לרחוץ בהן ברחיצת הנאה, מפני הטיט שבהן שירד להן על ראשן או על לחיהן. ולהך לישנא דכל שהוא ארוג לא גזרו מותר [לצאת בהן בשבת], דהא ארוגין נינהו והמים נכנסין בהן. ולהך לישנא דלא קפדן, משמע דאי קפדן לטלטלן מראשן כשהן רוחצות לרחיצת הנאה, אסור לצאת בהן בשבת, ואע״ג דאהדוקי לא מהדקי ולא חייצי, אפי׳ הכי אסור לצאת בהן, דכיון דשקלי להו מעל ראשן כשהן רוצות לטבול בהן מפני הטינוף שלא ירד על לחייהן, אתי לאיתיינהו ד׳ אמות ברשות הרבים, שלא תרצה להחזירם נמי כיון שרחצו ראשן בנקיות לא [י]רצו לטנפו. של צמר ושל שער אין חוצצין. דלא מיהדקי (של) [על גבי] שער, [והמים נכנסין בין החוטין ובין שער האשה]. וכולן בראשי הבנות שנינו. לא תימא שבראשי הבנות דקתני ארצועות לחודיהו קאי, אלא אחוטין נמי קאי, דדוקא בראשי הבנות ודאי דחייצי, משום שאינה מסתכנת אם תקשרם במצחה בחוזק, בין רצועות רחבות או חוטין דקין או בהפך, אבל בחוטין שבצואר ורצועות דומיא דחוטין שאינן גסין ורחבין כל כך אינן חוצצין, לפי שאין אשה רוצה להדיק חוטין שבצוארה וקושרתן בריוח שיהיו (רכין) [רפין] שלא תחנוק עצמה. אבל בחבקים (שאין) [שהן] רחבים הרבה, שאינה יראה להסתכן היא קושרת אותן בדוחק (לחוצצין) [וחוצצין]. ואם תאמר מה תועלת יש לה כשדוחקת אותן בצואר (כלומר) כדי שתראה כבעלת בשר, [כלומר] שיהא בשרה בולט ותראה כבעלת בשר, ומתוך שהרצועה רחבה וחלקה אינה חונקתה. (של צמר ושל שער האשה אין חוצצין לא מיהדקי על גבי שער והמים נכנסין בין החוטין ובין שער האשה).מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush