גמרא
פירוש
עֲסִיקִין אעַד שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בָּהּ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשֶּׁהֶחְזִיק בָּהּ אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ חַיְיתָא דְּקִיטְרֵי סְבַרְתְּ וְקַבֵּילְתְּ וּמֵאֵימַת מַחְזֵיק בַּהּ מִכִּי דָיֵישׁ אַמִּצְרֵי.
באִיכָּא דְּאָמְרִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
משהחזיק בה. כלומר, שחרשה או דייש אמצרי משמע הערעורין, ש״מ דגלי דעתיה שאפי׳ היה יודע בשעה שלקחה הימנו כל זה, לא היה מקפיד בזה. אבל אם לא החזיק בה מששמע אלו הערעורין, אע״פ שעברו לו כמה ימים ששמע ולא היה טוען בזה אלא שותק, ואע״פ שהחזיק בזה הקרקע שנה או שנתים בעוד שלא שמע, כיון שלא רצה לעובדה כלום אין לך מחאה גדולה מזו, וגלי דעתיה שאם היה יודע בשעה שלקחה ממנו היה חוזר בו מיד. ואע״ג דקיימא לן כרב זביד דאינו יכול לחזור בו, כיון שלקחו שלא באחריות, י״ל דמילתיה דרב זביד מיירי דכשהחזיק בה ממשמע הערעורין. מכי דייש אמצרי. כלומ׳, שהיה חריץ או בן חריץ בין זו השדה שקנה ממנו ובין שדותיו, ומלאו עפר כדי לחברם יחד, וכל שכן אם חרשו ושאר עבודות קרקע הצריכות לה הרבה. אבל אי לא דייש אמיצרי, אע״ג דנעל וגדר ופרץ כל שהו דבשאר מקומות הוי חזקה, אבל לגבי הא לא הוי חזקה, וחשבי׳ ליה מקח טעות. משנה. ג. מי שהיה נשוי שלש נשים וכו׳. כלומר, וכתובת שלשתן נחתמו ביום אחד, דאין שיעבוד אחת קודם לשיעבוד חברתה, דאי בתלתא יומי, הקודמת בשטר זכתה. אם יש שם מנה. משועבד הוא לכולן, דבכולהו כתובות ליכא פחות ממנה, ולפי׳ משועבד הוא לכולהו וחולקות בשוה, ונוטלת כל אחת ואחת שלשים ושלשה דינרי׳ ושליש דינר. היו שם. נכסים שוה. מאתים. והיה מן הדין שיחלקו המנה האחד בשוה, כענין שפירשנו, והמנה השני יחלקו בין בעלת מאתים ובין בעלת שלש מאות, נמצא שביד בעלת מנה שלשים ושלשה דינר ושליש דינר, וביד בעלת מאתים, שמנים ושלשה דינרין ושליש דינר, וכן ביד בעלת שלש מאות, אלא אמרי׳ בגמ׳ דדין שני בא ללמדנו שאם כתבה בעלת מאתים לבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמך במנה, וקנו נמי מידה כי היכי דליהוו סילוק גמור, וכיון דכתבה אין לי עמך, ולא כתבה אין לי עמכם, ש״מ דכוונתה היתה להיהנות לבעלת מנה ולא לבעלת מאתים, הילכך בעלת מנה נוטלת חמשים, שהרי אין לה חולקת עמה, שיפחית חלקה, אלא בעלת שלש מאות, נמצא שנשארו מאה וחמשים שבעלת מאתים תובעת אותן, שהרי שיעבודה במאתים, ובעלת שלש מאות נמי תובעת אותן כולן, הילכך חולקין אותן בין שתיהן, נמצא ביד זו שבעים וחמשה דינרי כסף שהם שלשה דינרי זהב, שכל דינר ודינר הוא עשרים וחמשה דינרין, וביד זו נמי שבעים וחמשה דינרי׳ כסף שהם שלשה דינרי זהב. ואם תאמר, לימ׳ בעלת שלש מאות לבעלת מאתים, למה אפסיד אני מחלקי שמונה דינרי כסף ושליש דינר בנדיבותך שכתבת לבעלת מנה, שאם לא כתבת לה הייתי נוטלת מן המנה האחד שלשים ושלשה דינרי כסף ושליש דינר, ועכשיו אין מגיע לחלקי מאותו מנה אלא עשרים וחמשה דינרי כסף, לפי שאת חולקת עמי בחמשים דינרין הנותרים אחר שנטלה בעלת מנה מהן חצי מנה, ואם תרצי להשלים נדיבותך הניחי לי ליטול שלשים ושלשה דינרי כסף ושליש, מן החמשים, והמותר שהוא ששה עשר דינרי כסף ושני שלישי דינר טול לעצמך. יש לומ׳, כגון שהיתה בעלת שלש מאות שם, ושתקה בשעת שכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אלא עם בעלת שלש מאות, וכיון שהיתה שם ושתקה, כאילו קבלה להיות יד שתיהן שוות באותו חצי מנה הנשאר, כדאשכחן במחלק כל נכסיו לבניו בפני אשתו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא דאבדה כתובתה, ומוקמינן לה במחלק לפניה והיא שותקת. דכיון שלא מיחת בו אמדי׳ דעתה שגם היא התנדבה לבעלת מאתים משלה עד שמנה דינרין ושליש דינר, כדי שתגמור נדיבותה אצל בעלת מנה. היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים וכו׳. גם זו באה ללמד דין אחר, אם כתבה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמכם במנה, פלגי לההוא מנה בין בעלת מאתים ובין בעלת מנה, נמצא שיש לזו חמשים דינרין, ולבעלת מאתים, חמשים דינרין. ואותו מנה שני פלגי ליה בין בעלת מאתים ובין בעלת שלש מאות, נמצא דביד בעלת מאתים, מנה, וביד בעלת שלש מאות, חמשים, ואותו מנה שלישי אין שעבוד עליו אלא מאותה של שלש מאות, ושקלה ליה כוליה. נמצא דבידה מאה וחמשים דינרין, שהן ששה של זהב. ונשנית משנה אחרונה על הראשונה, שגם בעלת שלש מאות אוהבת לבעלת מנה, ומוותרת משלה לבעלת מאתים ח׳ דינרין וח׳ פשוט׳ כדי שתתן היא לבעלת מנה זכות שיש לה במנה, ומניחתה שתחלוק עמה בשוה באותו חצי מנה האחרון. וכן שלשה שהטילו לכיס. כלומ׳, להרויח, זה מנה, וזה מאתים, וזה שלש מאות. פיחתו. מפרש בגמ׳ אליבא דהלכת׳, דהאי פיחתו או הותירו, לאו בפחיתות סך הממון, ולאו ביתרות סך הממון, דאי הוה הכין, השכר לאמצע ומרויח בעל מנה כבעל שלש מאות, וכמו כן בהפסד. אלא הותירו, זוזי חדתי, כלומ׳ שהטילו לכיס זוזין פסולין, ונשאו ונתנו בהן עד שהרויחו שהיו שש מאות זוזים חדשים טובים היוצאים בהוצאה, הילכך חולקין לפי המעות, דהאי מנה הטיל ומנה שקיל, והאי מאתים הטיל ומאתים שקיל, והאי שלש מאות הטיל ושלש מאות שקיל, דאי אמרת השכר לאמצע, אישתכח דבעל מנה שקיל טפי ממנה, ובעל שלש מאה שקיל בציר משלש מאות, ודין הוא שיטול כל אחד סך מעותיו שהטיל לכיס. וכן לענין הפחת, פיחתו, איסתירי דצנייתא, כלומ׳ שנפסל אחר כן המטבע, דכיון דישנן בעין, נוטל כל אחד ואחד בחשבון שהטיל, זה מנה, וזה מאתים, וזה שלש מאות. אבל אם פיחתו מאה או חמשים זוז או יותר ואותן שהטילו אינן בעין, זה מפסיד שליש וזה מפסיד שליש, שהשכר וההפסד לאמצע. ובהותירו נמי זוזי חדתי דאמר׳ דהאי מנה הטיל ומנה שקיל, דוקא במטבע אחד, אבל בשתי מטבעות של שתי מדינות, והאחת חזקה מחברתה, שי״ב יחליפם בי״ח מחברתה, ונשאו ונתנו בזוזים פסולים שלהם עד שנעשין מטבע חזקה כל כך, הכא וודאי השכר לאמצע, ולא אמרי׳ האי מנה הטיל ומנה שקיל. גמרא. אין אני רואה דבריו של ר׳ נתן באלו. כלומ׳, באלו שתי בבות האחרונות, דבין במנה ובין במאתים ובין בשלש מאות, יד כולן שוה, ואפי׳ בשלש מאות תיטול כל אחת מהן מנה, דהיינו תלתין ותלתא ותילת׳ מכל מנה. ובארבע מאות, בעלת מנה תיטול מנה ונסתלקה לה, ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות יטלו ק״נ ק״נ. ובחמש מאות, בעלת מנה תיטול מנה, ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות, ר׳ ר׳. ובשש מאות, שקלא כל חדא וחדא מינייהו שיעור כתובתה. ומשום הכי אמ׳ זו משנת ר׳ נתן, משום דשמעי׳ ליה דכותה בבבא מציעא בפרק הבית והעליה של שנים שנפלו, אמ׳ בעל העליה לבעל הבית וכו׳, ואיבעיא לן התם בגמ׳, אין לו לבנות, לא לזה ולא לזה, מאי. כלומ׳, שאין להם כלום. ת״ש ר׳ נתן אומ׳ התחתון נוטל שלשה חלקים, בקרקע, והעליון שליש, בקרקע. ואמרי׳ התם, מאי טעמא דר׳ נתן, ואמרי׳ ר׳ נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כמה מפסדא עליה לבית, תולתא, שמתוך גובה העלייה מרעי כותלי הבית שלישיתן, ונפלי, שאלמלא אין עלייה בנויה על הכותלים, היו עומדים יותר שלש שנים שעמדו, הילכך שקיל תולתא בקרקע. ואע״ג דכולה בית משועבד לכל חד וחד לתשמישו, שקיל האי לפום מאי דמפסיד ליה לבית, והאי לפום רווחא דאית ליה בתשמיש קרקע, והכא נמי כל חדא וחדא שקלא לפום שעבוד כתובתה. וכן שלשה שהטילו לכיס, להרויח, כך הם חולקין, שהמטיל מנה נוטל שתות בריוח, וזה שהטיל מאתים נוטל שליש ריוח השכר, וזה המטיל שלש מאות נוטל חצי השכר.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush