גמרא
פירוש
הֲרֵי הִיא כְּבַתְּחִלָּה וְאִם הָיָה שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם.
שְׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ כְּשֶׁשְּׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחְלוֹקֶת אוֹ כְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי.
שְׁלַח לֵיהּ בְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחְלוֹקֶת אֲבָל שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי הדרן עלך הנושא את האשה
פרק יג – שני דייני
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
לא שנו. דגובה לעולם כששטר כתובתה יוצא מתחת ידה. אלא מנה מאתים. דמשועבד לה בתקנתא דרבנן. אבל תוספת. מכ״ה ואילך. אין לה. כיון שלא תבעתו כל זה הזמן. אפי׳ תוספת יש לה. לעולם, דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאית לה מנה מאתים, אית לה נמי תוספת. חמתיה דרב חייא אריכא. לפי שהיתה קומתו גבוהה מדרך העולם. איתת אחוה הואי. כגון דהות לה לההיא חמותא בת מאיניש אחרינא ונסבה לה רב חייא, והדר אינסיבא חמתיה לאחוה, ושכיב אחוה בלא בני, וירית לה רב חייא, ונפלה חמותיה קמיה ואידחייא מחליצה וייבום, דהיא אחת מחמש עשרה נשים שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום. אי נמי, כגון דנסיב רב חייא בת אחוה, ולא הוה לאחוה אלא ההיא בת, וירית לה רב חייא במקום אשתו. וזכה רב חייא לחמותיה כ״ה שנים, ולא מיחת בתוך כ״ה שנים. לסוף. כ״ה שנים. אמרה ליה הב לי מזוני. [א״ל, לא מזוני אית לך. דכיון דאחילתא לכתובה בכ״ה שנים, תו לית ליך מזוני] דקס״ד דמאן דלית לה כתובה לית לה מזוני. וחיי דמר, דבכתפאי דראי מזוני ואמטאי לה לבי נשא. כלומ׳, בידי נשאתי לה מזונות לבית אביה משום כבודה. הא נמי, כל שכן דמיכספא למתבע כתובתה מינך, משום דאמטית להו ניהלה מזונות בכתפך ולא על ידי שליח, דמשום דמכבדת לה ביותר הוה מיכספא מינך, הילכך מיחייבת ליתן לה כתובתה משלם. לא אשגח ביה. ברבה בר שילת הדיין. כתב לה. רבה בר שילת. שטר אדרכתא. כלומ׳, שנתן לה רשות לרדוף אחר נכסי ר׳ חייא ולהחזיק כנגד כתובתה, ושם לו שדה אחת מנכסי רב חייא בכתובה, והיינו שום ב״ד. ואדרכתא הדרה לעולם. שפיר דנך. דמחמת כיסופא הניחה לתבוע כתובתה, אע״פ שלא היתה דרה עמך. אמרה ליה. לרבא. וליהדר לי פירי. דאכל מזה הקרקע ששם לי רבה בר שילא כשיעור כתובתי, מאותו יום שכתב לי האדרכתא, לפי שמאותו יום היו ברשותי, דהכי אמ׳ רבה עצמו בפרק המפקיד גבי שומת ב״ד, לוקח מאימת אכיל פירי, אמ׳ רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה, אביי אמ׳ משעה שנחתמה, רבה אמ׳ מכי שלמו יומי אכרזתא. אמ׳ לה. רבא, לההיא איתתא. אחוי לי שטר אדרכתיך. חזא. רבא. דלא הוה כתיב בה. באדרכתא, ואישתמודענא דהנך נכסי דכתבינן עליהו אדרכתא, מנכסי דמיתנא אינון, דהא אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה הראשון. אמ׳ לה. רבא. הא לאו אדרכתא היא, דדינך למשקל בנכסי דמיתנא, ורבה בר שילא סתם כתב ליך אדרכתא על כולהו נכסי דרב חייא, ושלא כדין איכתיבא, וכיון דאיהי לא תפסה נכסי דמת, לא שמיה אדרכתא, הילכך פירי דאכל עד השתא רב חייא, כדין קא אכל. אמרי ליה. לרבא. כלומ׳, התלמידים הקשו לו לרבא. והא מר הוא דאמ׳. בבבא מציעא, אחריות טעות סופר היא, דאוקים הלכה כר׳ מאיר דאמ׳ אחריות טעות סופר הוא, הכא נמי דקים לן דכתובתה על נכסי בעלה הראשון אע״ג דלא כתב ואישתמודענא דנכסיא אילין דמיתנא אינון, כמאן דכתיב ביה דמי, ונימ׳ האי דלא כתב ביה הכי, סופר טעה שלא כתב, אבל רבה בר רב שילא צוה לסופר שיכתוב בה הכי, ואם כן בדין הוא דכתיבא, וליהדר לה פירי. אמ׳ להו רבא. בהא ליכא למיתלי בטעות סופר, דבהא אפי׳ רבה בר רב שילא, דדיינא הוא, מעיקרא טעה, ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי דמיתנא כתב לה אדרכתא, דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא נינהו, כלומר, נכסי דמיתנא ונכסי דרב חייא גופיה רמו כולהו קמיה דרב חייא, והני והני דידיה נינהו, מה לי אי מגבינא ליה מהני, ומה לי מהני, הילכך לא כתב אשתמודענא דנכסיא אילין דמיתנא אינון, כלומ׳, לא דקדק בזה. ולא היא. כלומ׳, וטעה בזה, דודאי הוה ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא, משום דזימנין דמגבי לה מדידיה. כלומ׳, מנכסי יבם. ואזלא ומשבחא להו. דכסבורא היא דדידה נינהו, והנהו דבעל מיכספי ומכחשי, דאיהי לא משבחא להו, ואיהו נמי לא משבח להו, דלבסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי, ויהיב לה דידה, דהיינו קרקע של מיתנא דמיקלקל, ואתי לאפוקי לעז על בי דינא, דאפסדו לה שלא דקדקו בדבר, ומשום הכי לאו שפיר סבר רבה בר רב שילא, וכי כתב איהו לאדרכתא בטעות עבד, ולאו טעות סופר הוא, והילכך לא נגמר הדין עד עכשיו שגמרו רבא, ואין לו לרב חייא להחזיר לה פירות שאכל מאותו קרקע כשלא קבל עליו הדין שדן עליו רבה בר רב שילא. הדרן עלך הנושא את האשה וכו׳ שני דייני גזלות וכו׳. ותני בברייתא שני דייני גזירות, וחדא מילת׳ היא, שהיו דנין דיני קנסות על הגזלות, כדתניא, קוטמי נטיעה, ר׳ יוסי אומ׳ גוזרי גזירות שבירושלם אומ׳, נטיעה בת שנתה שני כסף, בת שתי שנים ארבעה כסף וכו׳. כלומ׳, קוצצי נטיעות של אחרים, והיינו גזילות, וגוזרי גזירות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חברו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף, דהיינו שתי מעין, שהשש מעין הן דינר. ולא חשיב במשנה זו שאר בתי דינין שהיו בירושלם, דטובא הוו, דקרוב לארבע מאות בתי דינין היו שם, אלא אותן שלא היו עוסקין אלא בזה קא חשיב, והן דברים שאינן רגילים באנשי קדש וזרע ישרים, והוו סגי להו בשני בתי דינין.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush