גמרא
פירוש
אהָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שַׁרְיָין.
אָמַר רַב לֵית בָּקָא בַּר יוֹמָא וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי שַׁב שְׁנֵי אימרא בָּקְתָּא מִבָּקָא דְּאָמְרָה לֵיהּ חֲזִיתֵיהּ לְבַר מָחוֹזָא דִּסְחָא בְּמַיָּא וּסְלֵיק וְאִיכְּרֵךְ בִּסְדִינִין ואותיבת עֲלֵיהּ וּמְצֵת מִינֵּיהּ וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
וש״מ מדרב הונא הני תמרי דכדא. שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש. לבתר תריסר ירחי שתא שרו. דאי במחובר התליעו לא הות חיה עד השתא. ואם תשאל, הא ניחא אם ימצאם חיים, דמותרין הן, אלא אם ימצאם מתים אמאי מותרין, דילמא התליעו באיביה ומתו יום או יומים קודם שהשלימו השנים עשר חדש וליתסרן, דהא עדיין יש להן לחות של איסור. וקבלנו תירוץ קושיא זו, כיון שמצינו בתלמוד ירושלמי של שבת בפרק ראשון בפסיקת המשנה של אין פולין ואין קורין לאור הנר, ואמרינן כל שאין לו עצם אינו חי אלא ששה חדשים, ובתלמוד בבלי גריס אינו מתקיים, ש״מ דאינו מתקיים ואינו חי תרתי מילי נינהו, ולא פליגי אהדדי, דלעולם אינו חי אלא ששה חדשים, אבל לחותו מתקיים עד שנים עשר חדש אבל לא יותר, ומשום הכי לאחר שנים עשר חדש מותרין, משום דכעפרא בעלמ׳ הוא. וקשיא לי להאי תירוצא דקאמר בגמ׳ לית דודבא בת שתא, ופירושו משום שאין בו עצם, נמצא שלשון אינו מתקיים, אינו חי רוצה לומ׳, כי היכי דלית בקא בת יומא, שפירושו אינו חי, ש״מ דפליגי שתי הגמרות ולא סמכינן על הירושלמי דמיקל טפי, דשרי לאחר ששה חדשים תמרי דכדא. וקושיא קמייתא במקומה עומדת עד יבוא מורה צדק. תנן התם. בבכורות, לענין מומין. לא שנו. דקתני הרי זה מום לגבוה, אבל להדיוט שרי. אלא שחסר ויתר ביד. שאפילו היה נטול לגמרי לא מיפסלא שמוטת יד. אבל ברגל, טרפה. ואסורה אף להדיוט, דהויא כשמוטת ירך בבהמה. סניא דיבי. בודיל קרישטיינגא קורין אותו. ופי׳ אחר, תרגם רפש וטיט, סין וטין, ודבי לשו׳ זב. גובתא. כמין קנה בשר. דהוה מעבר מבי כסי. דהיינו בית הכוסות. להובלילא. דזהו המסס. למטרפא. משום דכנטול דמי, וניקב הוא מאותו מקום שינטל. סבר לאכשורה. כדשרינן מבי כסי להובלילא. וכנגדן בעוף כשרה. דעוף זמנין דהוי הכי, ואף על גב דלא משתכח לן, הכי קים להו. ויש מפרשים שכל עוף דרכו כך, דמשום דמן הזפק עד הקרקבן קנה של מעים אחד, וההוא קרי בני מעים, ובראש הקרקבן יוצאין בני מעים גמורין. ובבהמה טרפה, דכל יתר כנטול דמי. אבל יוצאין ממקום אחד. סמוכין זה לזה. וכלין עד כאצבע. וחוזרין ומתחברין שניהם בתוך רחב אצבע. כשרה. אבל אי לא הדרי וערבי אלא לאחר רחב אצבע, טרפה, דהכי קים להו לרבנן דבהכי חיי ובהכי לא חיי. משנה. ו. אחוזת הדם. שגבר עליה הדם וחלתה. והמעושנת. שנכנס עשן בגופה אך לא נפלה לאור. והמצוננת. שחלתה מחמת צנה. ושאכלה הרדופני. שהוא סם המות לבהמה. ואפילו הכי כשרה, דכמסוכנת חשבינן לה, ומסוכנת מוכחינן מקראי דשריא. וכן צואת כלבים מזקת מאד לבהמה כסם המות, ואפי׳ הכי שרינן ליה לאדם, שלא יזיק לאדם. ואפי׳ שתתה מים הרעים. שפירושו מים מגולין, דאיכא חששא שיש בה ארס נחש, לא מחמרי׳ כל כך מחמת ספק שנאסור בשר הבהמה משום סכנת נפשות. אבל אם אכלה בידוע דבר שהוא סם המות לאדם, או שהכישה נחש, מותרת משום טרפה. כמו שפירשתי, אבל אסורה משום סכנת נפשות. כיון שהוא בידוע. גמרא. הלעיטה חלתית. לַזְרַא בלעז. ולהכי נקט לשון הלעטה ולא קתני לשון אכלה כדקתני בהרדופני וסם המות, משמע דחלתית אינו טוב לאכילה כדמוקמינן לה בקרטין לקמן, ולא משכחת לה שתאכלנה הבהמה אלא על ידי הלעטה בעל כרחה, שהלעיט אותה בן אדם, אבל שאר סם המות והרדופני נוחין הן לאכילה ואוכלת אותן הבהמה מעצמה. בסם המות דבהמה, והרדופני נמי סם המות דבהמה היא, ותרי גוני סם המות דבהמה הן. ולא מיטרפא בכך, דכמסוכנת נחשבת, וכיון שעושה יותר מסימני מסוכנת, כשרה, אע״פ שעתידה למות בודאי.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush