גמרא
פירוש
אִית דְּאָמְרִי בְּבִיאָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִיאַת קָטָן עֲדִיפָא כִּי פְּלִיגִי בַּחֲלִיצַת קָטָן. וְהָכִי אִיתְּמַר חֲלִיצַת קָטָן וַחֲלִיצַת גָּדוֹל פְּלִיגִי בַּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
רש״י ד״ה אמר רב אין כופין. רש״י סובר אליבא דאבא שאול דכששניהם רוצים ליבם יש להם רשות לייבם, ואילו כשהיבמה אינה רוצה להתייבם אזי כופין אותו לחולצה. ודבריו צע״ק, שאם חוששין שלא מתכוון היבם לשם מצוה מהי הנ״מ בין כששניהם רוצים להתייבם לבין כשהיא איננה רוצה. ואולי י״ל שהחשש שאינו מתכוון לשמה אינו כ״כ חזק שב״ד ימנעו אותם מלהתייבם בזמן ששניהם רוצים, אך די חזק הוא כדי שלא לכפותה להתייבם כשאינה רוצה מחשש דלמא הוא אינו מתכוון לייבמה לשמה. ועוד נראה לומר והוא בדרך מחודשת, דכשמייבמה מדעתה אזי קנין היבום חל מדעת שניהם ודומה לקנין קידושין ונשואין דעלמא שחל מדעת האיש והאשה ושאינו תלוי במצוה. ומשו״ה לא איכפת לן אי התכוון לשמה או לא, דהרי קנין היבום הוי מדעת וחל כדין קידושין ונישואין דעלמא. משא״כ כשכופין אותה להתייבם דאז הקנין חל משום מצות יבום עצמה ולא בתורת קנין יבום הדומה לקידושין ונשואין, ומאחר דחל רק מדין מצות יבום צ״ל יבום לשמה, דהיינו לשם מצוה, דמכיון דמקיים את המצוה לשמה אזי חל הקנין ממילא ואפילו בעל כרחה. תוס׳ ד״ה אמר רב. א) באופן שהוא רוצה לייבם לשמה ואילו היא אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ יש שלש שיטות בראשונים אליבא דאבא שאול הסובר דבזה״ז מצות חליצה קודמת למצות יבום. שיטה ראשונה ס״ל דכופין אותו לחלוץ. שיטת ר״ת דאין כופין אותו. ושיטת רש״י דכופין אותו לחלוץ כשנתנה אמתלא לדבריה. ונראה בביאור המחלוקת, דלשיטה הראשונה לעולם כופין אותו לחלוץ משום דיש לה זכות להיות מותרת לשוק ולכן כופין אותו להתירה. ולר״ת יש לה זכות רק שלא תתעגן ותשאר זקוקה בלי חליצה ויבום. ואילו כשהבעל רוצה לייבמה אין לה זכות טענה זו שהרי יכולה להתייבם לו ולא תהיה עגונה. ורש״י סובר דעיקר זכותה היא רק שלא תתעגן ולא כופין אותו לחלצה בעלמא שהרי מוכן הוא לייבמה. אלא שכמו שבאשת איש גמורה יש אופנים דכופין אותו לגרשה והם כשבאה מחמת טענה (עיין בכתובות דף עז.) ה״ה יבמה שיכולה לטעון מחמת אמתלא שאינה רוצה ביבום ושמשום כך יפטרה בחליצה בדומה לאשת איש שחייב בעלה לתת לה גט כשיש לה טענה. אלא דבאשת איש צריכא לטעון טענה גמורה, ואילו ביבום שעדיין לא קנאה די לה באמתלא כל שהוא לכפותו לחולצה. ומה שהביא רש״י ראייה ממה שאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, אף על פי דהא דאין כותבין מיירי בלי אמתלא, כוונתו דכמו דחזינן בדין אין כותבין איגרת מרד על יבמה שאיננה משועבדת כמו אשת איש ה״ה כשבאה בטענה שרוצה שב״ד יכפהו לחלוץ, דשאני מאשת איש, דאילו באשת איש ב״ד נזקקין לכפותו רק בטענה גמורה ואילו ביבמה נזקקין לכפותו אפילו באמתלא כל דהוא. ב) לפי המשנה הראשונה דאבא שאול כשהתכוון לשמה ורוצה לייבמה והיא אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ, שיטת הרי״ף (כתובות דף כז: בדפי הרי״ף דפוס ווילנא) דכותבין עליה איגרת מרד. ומשמע דכופין אותה להתייבם. ואילו הר״ת כ׳ דאין כופין אותה להתייבם. ונראה דפליגי האם היבמה משועבדת ליבם כמו אשה לבעלה (עיין בכתובות דף נט.), דלרי״ף משועבדת היא לו ומשו״ה כופין אותה, ולר״ת אינה משועבדת לו ומשו״ה אין לו זכות לכפותה להתייבם. שיטת הרמב״ם בכפייה ליבום ולחליצה. א
הרמב״ם פסק כחכמים שמצות יבום תמיד קודמת למצות חליצה, וז״ל (פ״א מהל׳ יבום הל״א - ב) מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו כו׳ שנא׳ ובן אין לו יבמה יבא עליה כו׳ לא רצה לייבם או שלא רצתה היא ה״ז חולץ לה ואח״כ תהיה מותרת להנשא לאחר. ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם שנא׳ וחלצה נעלו כו׳ ומצות יבום קודמת למצות חליצה עכ״ל. כמה הערות על הלכה זו: א) מהרמב״ם משמע שבשעת הנפילה חיוב תורה חל רק לייבם, ומלכתחילה אין חיוב מצות חליצה חלה כלל, ורק אחרי שהיבם או היבמה מסרב ביבום אזי חל החיוב מדאורייתא לחלוץ. ב) ברישא של ההלכה כתב הרמב״ם ״לא רצה לייבם או שלא רצתה היא ה״ז חולץ״, ובסיפא של ההלכה כתב ״ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם״, וצ״ע מדוע השמיט בסיפא שאף כשהיא לא רוצה להתייבם חלה מצות חליצה. ונראה דשאני היבם מהיבמה, דחיובי מצוות יבום וחליצה חלים רק על היבם ולא על היבמה שאיננה מחוייבת במצוות האלו, שרק הוא חייב לקיימן. ומשו״ה בסיפא כשהביא הרמב״ם את חיובי הגברא במצוות יבום וחליצה מזכיר רק את היבם ולא את היבמה, כלומר שמשעת הנפילה היבם חייב לקיים מצות יבום, ואם אינו רוצה לקיים מצות יבום הרי הוא חייב לקיים מצות חליצה. ואילו ברישא הרמב״ם מיירי במחייב של מצוות יבום וחליצה כלומר שאף באופן שרק היבמה מסרבת להתייבם חל מחייב של מצות חליצה, ומשו״ה ברישא הרמב״ם הזכיר את היבמה עם היבם ולא בסיפא. ב
כתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ יבום הל״י - י״ג) ז״ל יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה ותצא בלא כתובה. ואם הניח אחיו נשים רבות כל מי שתבעה היבם מהן ליבום ולא רצתה היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה, ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות. היו היבמין רבים ותבע אותה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול לייבם. אמר הגדול אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ, הרי אחי לפניך ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אינה רוצה בו ורצתה באח אחר והוא רוצה בה אין זו מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין והואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי זו לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה הרי אני ממתנת אותו עד שיבא וייבם אותי אבל זה אינו רוצה בו אין זו מורדת, ואומרים לזה שאינו הגדול התובע אותה אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובה חלוץ, ואם לאו הרי רצתה שתשב עד שיבא אחיך הואיל ואין לך דין קדימה עליו. בא זה שתלתה בו ולא רצה בה חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבם והיא אינה רוצה בו, ואומרים לה אין כאן מי שרצה לייבם אלא זה ומצות יבום קודמת או תתייבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת עכ״ל. הרמב״ם פסק שאם תבעה הגדול והיבמה לא רצתה בו הרי זו מורדת, אע״פ שרצתה באח אחר. ואף פסק שכל יבמה שתבעה הגדול ולא רצתה בו הרי זו מורדת ואינה יכולה לומר הרי צרתי מוכנה ורוצה להתייבם אתך. משא״כ בשאר האחין, שאם א׳ מהן תבע ליבמה יכולה לומר לו אינני רוצה בך ורוצה באח אחר ואינה מורדת. ובביאור פסקיו נראה דס״ל דלגדול יש זכות מיוחדת לקיים מצות יבום ושכל יבמה ויבמה משועבדת לו לקיים את המצוה, ומשו״ה כשתובע יבמה אחת ומסרבת להתייבם איתו הרי היא מורדת, ואע״פ שיש יבמה אחרת המוכנת להתייבם איתו. משא״כ בשאר האחין דאין כל יבמה ויבמה משעובדת לכל אח ואח אלא דחל שעבוד על הבית כולו לקיים מצות יבום וחליצה. ומשו״ה אם יבמה מסרבת לאח אחד אך מוכנה היא להתייבם לאח אחר אינה מורדת. 7 גמ׳. מדאתקין רב יהודה בגיטה דחליצה כו׳. צ״ע מדוע כותבין האריכות הזאת בשטר חליצה ולמה לא כותבין בקיצור שאשה זו נחלצת לפני ב״ד כדת משה וישראל. וכן צ״ע באריכות הלשון שבפטור גירושין שב״ד כותבין ונותנים לאשה (עי׳ ברי״ף פ׳ מצות חליצה דף לה: דפוס ווילנא) ולא כותבים בפשטות שנתגרשה כדין ותו לא. ונראה שבשטר דעלמא הנכתב מדעת המתחייב ונחתם ע״י כת עדות, עיקר לשון ותורף השטר הוא תיאור המעשה במלים קצרות, ולענין של העדות, ואין צורך להאריך בלשון השטר משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד ולא צריכים להאריך בלשון השטר בדרישת ובחקירת העדות וכ״ש שלא צריכים העדים שבשטר בדיקות, ומשום כך יכולים להשמיט כל הפרטים האלה מלשונו של השטר. משא״כ בשטר ב״ד, כגון פטור החליצה או פטור הגט, שאינו נכתב בתורת עדות, שהרי חסרה בו דעת המתחייב, אלא שנכתב בתורת מעשה ב״ד שבא לבאר את המעשה שב״ד עשה כגון את מעשה החליצה או את הוראתם באיזה דין תורה. ומאחר שחפצא של מעשה ב״ד הוא ואינו שטר עדות משו״ה חייבים להאריך בו ולבאר שכל מה שעשו וכל מה שנעשה בפניהם נעשה הכל כדת וכדין וכראוי לב״ד כשר בישראל, ודומה הוא לדו״ח ובדיקות עדים שבעל פה. ומסתבר דחל חפצא של שטר ב״ד רק באופן שהמעשה עצמו שנעשה בפני ב״ד מהווה מעשה ב״ד. ולכן שטר ב״ד חל לפרסם את הוראת הב״ד בכל דין תורה שהורו בו, וכן חל בחליצה דמדאורייתא צריכים לעשות את החליצה בפני ב״ד ומהווה איפוא מעשה ב״ד, ומשו״ה יכולים ב״ד לכתוב שטר פטור על החליצה וחל כשטר מדין מעשה ב״ד. ברם לפי״ז צע״ק בפטור גט שב״ד כותבים על גירושי אשה, דלכאורה עצם מעשה הגירושין אינו מעשה ב״ד וקשה א״כ היאך כותבים ב״ד עליו שטר פטור. ומשמע דעצם הגירושין נמי הוי מעשה ב״ד ולכן נתפס בשטר פטור שב״ד כותבין. וי״ל דהוי תקנה דרבנן שהתקינו להתגרש בפני ב״ד ולא לגרש אשה בלי בי״דא. ומאחר דיש דין לגרש אשה בפני ב״ד אזי הגירושין נעשו בתורת מעשה ב״ד ומשו״ה ניתן הגירושין להכתב בשטר פטור ב״ד. גמ׳. ורב חייא בר אויא כו׳ ואקרינהו כו׳. עלינו להבין את יסוד המחלוקת האם מזכירין את הקריאה בפטור החליצה או לא. ונראה שיש לעיין האם הקריאה הויא חלק של עצם מעשה החליצה בדומה לחליצת הנעל והרקיקה או דהוי חיוב בפני עצמו, דהיינו שהחליצה מחייבת את הקריאה, אבל עיקר הקריאה אינה מעצם מעשה החליצה. ויתכן נ״מ בדין דאורייתא לחלוץ בפני ב״ד האם חל נמי דין זה בקריאה, משום שאם הקריאה מעצם מעשה החליצה אזי צריכא ב״ד, ואילו אם מעשה הקריאה אינו מגופה דהחליצה אלא חיוב בפני עצמו אינו צריך ב״ד. ונראה דבהא פליגי האמוראי, דיש סבורים דהקריאה מגופה דהחליצה היא וזקוקה לב״ד ומשו״ה מזכירין אותה בשטר הפטור שב״ד כותבים אותו על החליצה. ומאידך האחרים סוברים שהקריאה קיום בפני עצמה היא ואינה מעצם מעשה החליצה ואיפוא לא צריכא ב״ד ולא מזכירים אותה בפטור שב״ד כותבים על החליצה. גמ׳. גילוי מילתא בעלמא הוא. בתוס׳ חד קמאי מובאות שתי דעות בראשונים החולקות בשיטת הרי״ף בדין זה שסומכים על קרובים בזיהוי היבם האם מועיל רק באופן שהעידו עליו לפני שהאח מת ובזמן שעדותם אינה נוגעת ליבום או״ד אפילו כשהעידו אחרי שמת וכשנוגעת ליבום. והנה הרמב״ם (פט״ז מהל׳ סנהדרין הל״ו) כתב וז״ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה היא אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהותרה בו הרי זה לוקה אע״פ שעיקר האיסור בעד אחד כו׳ עכ״ל. ובאחרוניםב פליגי האם הרמב״ם מיירי דוקא כשהעד העיד להחזיק את האיסור בחפצא לפני שאכלו או אפילו אחרי שאכלו יכול עד א׳ להעיד על החפצא דאיסור הוא. וביאור המחלוקת, דלפי השיטה הראשונה אפילו זיהוי החפצא דאיסורא אחרי שאכלו הגברא הוי דבר שצריך ב׳ עדים שהרי עדותם נוגעת עכשיו לגברא ומחייבתו עונש ב״ד. ורק כשעד א׳ העיד לפני שהגברא אכלו לאיסור אזי מועילה עדותו, דבשעת העדות עדיין לא אכלו הגברא והעדות באה רק להחזיק את האיסור בחפצא והו״ל עדות דאיסורין דעלמא דעד אחד נאמן בו. ואילו לפי השיטה השניה ל״ש מתי מעיד העד אחד, דבכל אופן עדותו ע״פ דין חלה רק בנוגע לחפצא דאיסורא והו״ל עדות דאיסורא בעלמא דעד א׳ נאמן בו. ואע״פ שהעד העיד אחרי שהגברא אכל את האיסור מ״מ גופא של העדות אינה על העבירה שהגברא עשה ועל רשעותו, אלא על החפצא דאיסורא, ומדליכא עדות ישירה על רשעות הגברא אלא רק על החפצא דאיסורא הו״ל עדות דאיסורא בעלמא דעד א׳ נאמן בו. ולכאורה יתכן דב׳ הדיעות כאן בראשונים המובאות בתוס׳ חד מקמאי הן אותן ב׳ הדיעות באחרונים דפליגי בשיטת הרמב״ם בדין איתחזק איסורא ע״י עד אחד. ויוצא שכמו שדין איתחזק החפצא דאיסורא חל ע״י עד א׳ ה״ה בדבר שבערוה כגון בחליצה ובגירושין ניתן לזהות את האיש ואת האשה ע״י עד א׳ בלבד דהו״ל עדות זיהוי דעלמא ולא עדות על עיקר הדבר שבערוה דהיינו על מעשי גירושין קדושין יבום וחליצה. אמנם ישנה מחלוקת בראשוניםג האם מעשה חליצה דעלמא מהווה דבר שבערוה הזקוקה לקיום הדבר בב׳ עדים או לא. ויתכן שזוהי המחלוקת בגמרא האם זיהוי החולץ צריכא ב׳ עדים, דאם עצם החליצה אינה דבר שבערוה ולא צריכא ב׳ עדים אזי זיהוי החולץ נמי אינו צריכא ב׳ עדים. אך אם עצם מעשה החליצה דבר שבערוה הוא אזי המחלוקת כאן הוא האם זיהוי החולץ הוי דבר שבערוה כחליצה עצמה או״ד שרק עצם מעשה החליצה הוי דבר שבערוה ולא זיהוי הגברא דהחולץ ודומה לשיטת הרמב״ם בזיהוי החפצא דאיסורא וכנ״ל. אך יעויין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ יבום הלל״א) שכתב וז״ל ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה פלוני אחי פלוני זו היא יבמתו וחולצין על פיהן, מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור. שזה דבר העשוי להגלות הוא, אפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין עכ״ל. הרמב״ם פסק דעיקר החליצה הויא דבר שבערוה אלא שזיהוי החולץ והיבמה מילתא דעבדיא לגלויי הוא דכל הפסולים נאמנים בו כבעדות דמיתת בעל אשה. ברם בנוגע לעדות מיתת הבעל יעויין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ גירושין הלכ״ט) שכ׳ וז״ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו״ם המסיח לפי תומו כו׳ שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד א׳ מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ״ל. נראה מהרמב״ם דנאמנות דמת בעלה חלה מדאורייתא משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי ביה אינשי והויא נאמנות דאורייתא המועלת אפילו בדבר שבערוהד. אמנם הראב״ד השיג שם וז״ל א״נ דאיהי דייקא ומינסבא עכ״ל, וזה הוי אנן סהדי אחר דמהני מדאורייתא. ונראה לפי הגר״ח זצ״ל דהרמב״ם חילק בחליצה בין עדות לקיום הדבר לבין עדות לבירור הדבר. דלקיום הדבר אין הרמב״ם (פ״ד מהל׳ יבום הלט״ז) מחייב עדים לקיים את החליצה. ואעפ״כ ממה שהכשיר הרמב״ם עד א׳ בזיהוי החולץ מדהוי מילתא דעבידא לגלויי משמע דבלי״ז צריכים שני עדים בחליצה, היינו בעד עדות לבירור הדבר, דחליצה אע״פ דאינה דבר שבערוה בקיומה מ״מ הויא דבר שבערוה בבירורה. ואמר הגר״ח זצ״ל ששיטת הרמב״ם היא דרק דעת קנין בדבר שבערוה צריכא קיום בב׳ עדים, ואילו חליצה דחלה בלי דעת קנין לא צריכא ב׳ עדים לקיימה. משא״כ בבירור הדבר משום שחליצה מתרת יבמה לשוק שנאסרה מחמת זיקה ואישות משו״ה הו״ל דבר שבערוה לענין בירור הדבר. דדומה לזנות של אשת איש, דאינה קנין ולכן לא צריכים ב׳ עדים לקיום הדבר, ומ״מ צריכים ב׳ עדים לבירור הזנות מדהויא עדות דחלה בנוגע לאשת איש שזינתה ועברה על איסור אישות. ובדומה לכך הרי הוא דין דחליצה. ברם ניתן להקשות על הנ״ל מהגמרא בב״מ (דף לט:) דבפשטות מחייבת ב׳ עדים לזהות אח בירושת הנכסים, וצ״ע מ״ש מזיהוי אח לענין חליצה. אך לשיטת הראשונים דלאחר מיתת האח לא מועלת עדות עד א׳ בחליצה ה״ה בירושה אחרי מיתת המוריש לא מועלת עד א׳. אך לשאר הראשונים דס״ל דאפי׳ אחרי מיתת המת מועלת עד א׳ לזהות את האח בחליצה קשה מ״ש חליצה מירושה. וי״ל כרמב״ם דהא דמועיל עד א׳ בחליצה ובדבר שבערוה הוא משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי דלא משקרי, דמועיל מדין אנן סהדי ורובא דליתא קמן. ואילו בדיני ממונות דלא הולכים בממון אחר הרוב משו״ה אינה מועלת, ועיין ברמ״א (חו״מ סוף סי׳ ל׳). אך קשה לפי פירוש הרי״ף ושלא כפי הביאור הרמב״ם מ״ש ירושה מחליצה. וי״ל דבדבר שבערוה ענין זהות הגברא או החפצא אינו דבר שבערוה, דדבר שבערוה הוי רק את עצם מעשה יבום וחליצה. משא״כ בדיני ממונות דכל בירור דעלמא הנוגע לממון, ואף זיהוי הגברא או החפצא, מהוה דבר שבממון הזקוק לב׳ עדים. ולפי״ז יל״ע עוד בהגדרת דבר שבערוה, דהרי בגיטין (דף ב:) איתא דלברר שהגט כתוב לשמה הו״ל דבר שבערוה דצריך ב׳ עדים. ובשלמא לשיטה אחת הנ״ל ניחא הא דהוי דבר שבערוה שהרי מעידין על הגט אחרי שבא ממדינת הים ונוגעת כבר לעצם הגירושין, כמו בחליצה כשהעידו על זיהוי החולץ אחרי מיתת המת דהו״ל דבר שבערוה. ולרמב״ם נמי ניחא שהרי לשמה אינו מילתא דעבידא לגלויי. אך לשיטה האחרת הנ״ל קשה מ״ש דין לשמה בחפצא דגט מבירור זיהוי החולץ או החפצא דמועיל עד א׳. וצ״ל דשאני החפצא דגט מחתיכת איסור בעלמא, משום דחלות הלשמה שבגט קובעת שהגט עומד לגירושין, ולכן כשמעיד דהגט לשמה כאילו מעיד על הגירושין עצמן, ומשו״ה הו״ל דבר שבערוה. משא״כ בחליצה, דזיהוי הגברא דהחולץ או זיהוי הסנדל דהחליצה שהוא מעור ושכשר לחליצה, בירורים דעלמא דאיסורין הם שאינו חלות עדות על עצם מעשה החליצה, ומשו״ה ליכא עדות בדבר שבערוה ולא צריכא ב׳ עדים, ושלא כעדות לשמה בגט דהויא עדות על הגירושין עצמן ולכן הו״ל עדות בדבר שבערוה. אך לפי״ז יל״ע דא״כ עד אחד יהיה נאמן לומר שהגט כשר ושאינו מחוסר מעשה קציצה, דדין מחוסר קציצה אינו שייך למעשה הגירושין עצמו שלא כמו דין לשמה אלא דחל רק כדי להכשיר את החפצא דהגט, ולכאורה אף בירור פסול זה וכדומה צריכא ב׳ עדיםה, וקשה א״כ מ״ש פסול גט זה מזיהוי החולץ אליבא דהרי״ף דמועיל בו עד אחד. ונראה דפסול מחוסר קציצה בגט חל מדין פסול פרטי החל בגיטין בלבד ושאינו שייך לדין אחר שבתורה, ולכן העדות בדין זה נחשבת לעדות דגירושין והו״ל דבר שבערוה. משא״כ זיהוי האח בחליצה, דנ״מ נמי לדינים אחרים כמו לענין איסורי עריות דנאמן בו עד אחד, ולכן מכיון דהעדות חלה לענין איסורין אחרים מדין עד אחד, הו״ל גילוי מילתא בעלמא ומועלת אף לענין חליצה ואינה עדות בדבר שבערוה. וכן בעד אחד המברר שהסנדל מעור, דנ״מ בעדותו אף לענינים אחרים דאינם דשב״ע כגון לנעילת סנדל ביו״כ באבל ובמנודה, ומשו״ה אינה עדות בדבר שבערוה. משא״כ דיני לשמה ומחוסר קציצה שבגיטין הנוגעים רק לגיטין בלבד, ומשו״ה הו״ל דבר שבערוה. ברם לפי״ז יפלא דא״כ בירור השמות של הבעל ושל אשתו שבגט יכשר בעד א׳, שהרי זיהוי אנשים ושמותיהן נוגע לאיסורים אחרים ולא רק לגיטין, ולפי הנ״ל עד א׳ שנאמן בדינים אחרים נאמן נמי לענין דבר שבערוה, ודין זה לא שמענו. ולכן נראה ביאור אחר, דהיינו דהחפצא דהגט שאני מהחפצא דסנדל של חליצה. ומשום דעצם החפצא דגט וגופו מהוה דבר שבערוה, וכן כל ענין הנוגע להכשר או לפסול הגט הו״ל ענין של דבר שבערוה הצריך שני עדים. משא״כ סנדל החליצה דאינו חפצא דדבר שבערוה, ומשו״ה הכשרו ופסולו נבררים בעד א׳ בלבד והוי הכשרו גילוי מילתא בעלמא. ובביאור החילוק נראה שהוא משום דסנדל החליצה הוי חפצא בעלמא כלומר דהוי סנדל פשוט במילי דעלמאו. ומאחר שאינו אלא חפצא פשוט משו״ה תיאורו וזיהויו מהווין גילוי מילתא בעלמא דעד א׳ נאמן בו, דאין בעדות הסנדל חלות שם עדות בדבר שבערוה. משא״כ החפצא דגט דאינו חפצא פשוטא, אלא חלות שם חפצא, דכל החפצא דגט חל רק על פי דיני תורהז, ומשו״ה עצם החפצא דהגט מהווה דבר שבערוה, והכשרו ופסולו מהווה דבר שבערוה הזקוק לעדות שני עדים.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הרמב״ם פסק כחכמים שמצות יבום תמיד קודמת למצות חליצה, וז״ל (פ״א מהל׳ יבום הל״א - ב) מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו כו׳ שנא׳ ובן אין לו יבמה יבא עליה כו׳ לא רצה לייבם או שלא רצתה היא ה״ז חולץ לה ואח״כ תהיה מותרת להנשא לאחר. ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם שנא׳ וחלצה נעלו כו׳ ומצות יבום קודמת למצות חליצה עכ״ל. כמה הערות על הלכה זו: א) מהרמב״ם משמע שבשעת הנפילה חיוב תורה חל רק לייבם, ומלכתחילה אין חיוב מצות חליצה חלה כלל, ורק אחרי שהיבם או היבמה מסרב ביבום אזי חל החיוב מדאורייתא לחלוץ. ב) ברישא של ההלכה כתב הרמב״ם ״לא רצה לייבם או שלא רצתה היא ה״ז חולץ״, ובסיפא של ההלכה כתב ״ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם״, וצ״ע מדוע השמיט בסיפא שאף כשהיא לא רוצה להתייבם חלה מצות חליצה. ונראה דשאני היבם מהיבמה, דחיובי מצוות יבום וחליצה חלים רק על היבם ולא על היבמה שאיננה מחוייבת במצוות האלו, שרק הוא חייב לקיימן. ומשו״ה בסיפא כשהביא הרמב״ם את חיובי הגברא במצוות יבום וחליצה מזכיר רק את היבם ולא את היבמה, כלומר שמשעת הנפילה היבם חייב לקיים מצות יבום, ואם אינו רוצה לקיים מצות יבום הרי הוא חייב לקיים מצות חליצה. ואילו ברישא הרמב״ם מיירי במחייב של מצוות יבום וחליצה כלומר שאף באופן שרק היבמה מסרבת להתייבם חל מחייב של מצות חליצה, ומשו״ה ברישא הרמב״ם הזכיר את היבמה עם היבם ולא בסיפא. ב
כתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ יבום הל״י - י״ג) ז״ל יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה ותצא בלא כתובה. ואם הניח אחיו נשים רבות כל מי שתבעה היבם מהן ליבום ולא רצתה היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה, ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות. היו היבמין רבים ותבע אותה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול לייבם. אמר הגדול אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ, הרי אחי לפניך ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אינה רוצה בו ורצתה באח אחר והוא רוצה בה אין זו מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין והואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי זו לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה הרי אני ממתנת אותו עד שיבא וייבם אותי אבל זה אינו רוצה בו אין זו מורדת, ואומרים לזה שאינו הגדול התובע אותה אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובה חלוץ, ואם לאו הרי רצתה שתשב עד שיבא אחיך הואיל ואין לך דין קדימה עליו. בא זה שתלתה בו ולא רצה בה חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבם והיא אינה רוצה בו, ואומרים לה אין כאן מי שרצה לייבם אלא זה ומצות יבום קודמת או תתייבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת עכ״ל. הרמב״ם פסק שאם תבעה הגדול והיבמה לא רצתה בו הרי זו מורדת, אע״פ שרצתה באח אחר. ואף פסק שכל יבמה שתבעה הגדול ולא רצתה בו הרי זו מורדת ואינה יכולה לומר הרי צרתי מוכנה ורוצה להתייבם אתך. משא״כ בשאר האחין, שאם א׳ מהן תבע ליבמה יכולה לומר לו אינני רוצה בך ורוצה באח אחר ואינה מורדת. ובביאור פסקיו נראה דס״ל דלגדול יש זכות מיוחדת לקיים מצות יבום ושכל יבמה ויבמה משועבדת לו לקיים את המצוה, ומשו״ה כשתובע יבמה אחת ומסרבת להתייבם איתו הרי היא מורדת, ואע״פ שיש יבמה אחרת המוכנת להתייבם איתו. משא״כ בשאר האחין דאין כל יבמה ויבמה משעובדת לכל אח ואח אלא דחל שעבוד על הבית כולו לקיים מצות יבום וחליצה. ומשו״ה אם יבמה מסרבת לאח אחד אך מוכנה היא להתייבם לאח אחר אינה מורדת. 7 גמ׳. מדאתקין רב יהודה בגיטה דחליצה כו׳. צ״ע מדוע כותבין האריכות הזאת בשטר חליצה ולמה לא כותבין בקיצור שאשה זו נחלצת לפני ב״ד כדת משה וישראל. וכן צ״ע באריכות הלשון שבפטור גירושין שב״ד כותבין ונותנים לאשה (עי׳ ברי״ף פ׳ מצות חליצה דף לה: דפוס ווילנא) ולא כותבים בפשטות שנתגרשה כדין ותו לא. ונראה שבשטר דעלמא הנכתב מדעת המתחייב ונחתם ע״י כת עדות, עיקר לשון ותורף השטר הוא תיאור המעשה במלים קצרות, ולענין של העדות, ואין צורך להאריך בלשון השטר משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד ולא צריכים להאריך בלשון השטר בדרישת ובחקירת העדות וכ״ש שלא צריכים העדים שבשטר בדיקות, ומשום כך יכולים להשמיט כל הפרטים האלה מלשונו של השטר. משא״כ בשטר ב״ד, כגון פטור החליצה או פטור הגט, שאינו נכתב בתורת עדות, שהרי חסרה בו דעת המתחייב, אלא שנכתב בתורת מעשה ב״ד שבא לבאר את המעשה שב״ד עשה כגון את מעשה החליצה או את הוראתם באיזה דין תורה. ומאחר שחפצא של מעשה ב״ד הוא ואינו שטר עדות משו״ה חייבים להאריך בו ולבאר שכל מה שעשו וכל מה שנעשה בפניהם נעשה הכל כדת וכדין וכראוי לב״ד כשר בישראל, ודומה הוא לדו״ח ובדיקות עדים שבעל פה. ומסתבר דחל חפצא של שטר ב״ד רק באופן שהמעשה עצמו שנעשה בפני ב״ד מהווה מעשה ב״ד. ולכן שטר ב״ד חל לפרסם את הוראת הב״ד בכל דין תורה שהורו בו, וכן חל בחליצה דמדאורייתא צריכים לעשות את החליצה בפני ב״ד ומהווה איפוא מעשה ב״ד, ומשו״ה יכולים ב״ד לכתוב שטר פטור על החליצה וחל כשטר מדין מעשה ב״ד. ברם לפי״ז צע״ק בפטור גט שב״ד כותבים על גירושי אשה, דלכאורה עצם מעשה הגירושין אינו מעשה ב״ד וקשה א״כ היאך כותבים ב״ד עליו שטר פטור. ומשמע דעצם הגירושין נמי הוי מעשה ב״ד ולכן נתפס בשטר פטור שב״ד כותבין. וי״ל דהוי תקנה דרבנן שהתקינו להתגרש בפני ב״ד ולא לגרש אשה בלי בי״דא. ומאחר דיש דין לגרש אשה בפני ב״ד אזי הגירושין נעשו בתורת מעשה ב״ד ומשו״ה ניתן הגירושין להכתב בשטר פטור ב״ד. גמ׳. ורב חייא בר אויא כו׳ ואקרינהו כו׳. עלינו להבין את יסוד המחלוקת האם מזכירין את הקריאה בפטור החליצה או לא. ונראה שיש לעיין האם הקריאה הויא חלק של עצם מעשה החליצה בדומה לחליצת הנעל והרקיקה או דהוי חיוב בפני עצמו, דהיינו שהחליצה מחייבת את הקריאה, אבל עיקר הקריאה אינה מעצם מעשה החליצה. ויתכן נ״מ בדין דאורייתא לחלוץ בפני ב״ד האם חל נמי דין זה בקריאה, משום שאם הקריאה מעצם מעשה החליצה אזי צריכא ב״ד, ואילו אם מעשה הקריאה אינו מגופה דהחליצה אלא חיוב בפני עצמו אינו צריך ב״ד. ונראה דבהא פליגי האמוראי, דיש סבורים דהקריאה מגופה דהחליצה היא וזקוקה לב״ד ומשו״ה מזכירין אותה בשטר הפטור שב״ד כותבים אותו על החליצה. ומאידך האחרים סוברים שהקריאה קיום בפני עצמה היא ואינה מעצם מעשה החליצה ואיפוא לא צריכא ב״ד ולא מזכירים אותה בפטור שב״ד כותבים על החליצה. גמ׳. גילוי מילתא בעלמא הוא. בתוס׳ חד קמאי מובאות שתי דעות בראשונים החולקות בשיטת הרי״ף בדין זה שסומכים על קרובים בזיהוי היבם האם מועיל רק באופן שהעידו עליו לפני שהאח מת ובזמן שעדותם אינה נוגעת ליבום או״ד אפילו כשהעידו אחרי שמת וכשנוגעת ליבום. והנה הרמב״ם (פט״ז מהל׳ סנהדרין הל״ו) כתב וז״ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה היא אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהותרה בו הרי זה לוקה אע״פ שעיקר האיסור בעד אחד כו׳ עכ״ל. ובאחרוניםב פליגי האם הרמב״ם מיירי דוקא כשהעד העיד להחזיק את האיסור בחפצא לפני שאכלו או אפילו אחרי שאכלו יכול עד א׳ להעיד על החפצא דאיסור הוא. וביאור המחלוקת, דלפי השיטה הראשונה אפילו זיהוי החפצא דאיסורא אחרי שאכלו הגברא הוי דבר שצריך ב׳ עדים שהרי עדותם נוגעת עכשיו לגברא ומחייבתו עונש ב״ד. ורק כשעד א׳ העיד לפני שהגברא אכלו לאיסור אזי מועילה עדותו, דבשעת העדות עדיין לא אכלו הגברא והעדות באה רק להחזיק את האיסור בחפצא והו״ל עדות דאיסורין דעלמא דעד אחד נאמן בו. ואילו לפי השיטה השניה ל״ש מתי מעיד העד אחד, דבכל אופן עדותו ע״פ דין חלה רק בנוגע לחפצא דאיסורא והו״ל עדות דאיסורא בעלמא דעד א׳ נאמן בו. ואע״פ שהעד העיד אחרי שהגברא אכל את האיסור מ״מ גופא של העדות אינה על העבירה שהגברא עשה ועל רשעותו, אלא על החפצא דאיסורא, ומדליכא עדות ישירה על רשעות הגברא אלא רק על החפצא דאיסורא הו״ל עדות דאיסורא בעלמא דעד א׳ נאמן בו. ולכאורה יתכן דב׳ הדיעות כאן בראשונים המובאות בתוס׳ חד מקמאי הן אותן ב׳ הדיעות באחרונים דפליגי בשיטת הרמב״ם בדין איתחזק איסורא ע״י עד אחד. ויוצא שכמו שדין איתחזק החפצא דאיסורא חל ע״י עד א׳ ה״ה בדבר שבערוה כגון בחליצה ובגירושין ניתן לזהות את האיש ואת האשה ע״י עד א׳ בלבד דהו״ל עדות זיהוי דעלמא ולא עדות על עיקר הדבר שבערוה דהיינו על מעשי גירושין קדושין יבום וחליצה. אמנם ישנה מחלוקת בראשוניםג האם מעשה חליצה דעלמא מהווה דבר שבערוה הזקוקה לקיום הדבר בב׳ עדים או לא. ויתכן שזוהי המחלוקת בגמרא האם זיהוי החולץ צריכא ב׳ עדים, דאם עצם החליצה אינה דבר שבערוה ולא צריכא ב׳ עדים אזי זיהוי החולץ נמי אינו צריכא ב׳ עדים. אך אם עצם מעשה החליצה דבר שבערוה הוא אזי המחלוקת כאן הוא האם זיהוי החולץ הוי דבר שבערוה כחליצה עצמה או״ד שרק עצם מעשה החליצה הוי דבר שבערוה ולא זיהוי הגברא דהחולץ ודומה לשיטת הרמב״ם בזיהוי החפצא דאיסורא וכנ״ל. אך יעויין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ יבום הלל״א) שכתב וז״ל ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה פלוני אחי פלוני זו היא יבמתו וחולצין על פיהן, מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור. שזה דבר העשוי להגלות הוא, אפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין עכ״ל. הרמב״ם פסק דעיקר החליצה הויא דבר שבערוה אלא שזיהוי החולץ והיבמה מילתא דעבדיא לגלויי הוא דכל הפסולים נאמנים בו כבעדות דמיתת בעל אשה. ברם בנוגע לעדות מיתת הבעל יעויין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ גירושין הלכ״ט) שכ׳ וז״ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו״ם המסיח לפי תומו כו׳ שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד א׳ מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ״ל. נראה מהרמב״ם דנאמנות דמת בעלה חלה מדאורייתא משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי ביה אינשי והויא נאמנות דאורייתא המועלת אפילו בדבר שבערוהד. אמנם הראב״ד השיג שם וז״ל א״נ דאיהי דייקא ומינסבא עכ״ל, וזה הוי אנן סהדי אחר דמהני מדאורייתא. ונראה לפי הגר״ח זצ״ל דהרמב״ם חילק בחליצה בין עדות לקיום הדבר לבין עדות לבירור הדבר. דלקיום הדבר אין הרמב״ם (פ״ד מהל׳ יבום הלט״ז) מחייב עדים לקיים את החליצה. ואעפ״כ ממה שהכשיר הרמב״ם עד א׳ בזיהוי החולץ מדהוי מילתא דעבידא לגלויי משמע דבלי״ז צריכים שני עדים בחליצה, היינו בעד עדות לבירור הדבר, דחליצה אע״פ דאינה דבר שבערוה בקיומה מ״מ הויא דבר שבערוה בבירורה. ואמר הגר״ח זצ״ל ששיטת הרמב״ם היא דרק דעת קנין בדבר שבערוה צריכא קיום בב׳ עדים, ואילו חליצה דחלה בלי דעת קנין לא צריכא ב׳ עדים לקיימה. משא״כ בבירור הדבר משום שחליצה מתרת יבמה לשוק שנאסרה מחמת זיקה ואישות משו״ה הו״ל דבר שבערוה לענין בירור הדבר. דדומה לזנות של אשת איש, דאינה קנין ולכן לא צריכים ב׳ עדים לקיום הדבר, ומ״מ צריכים ב׳ עדים לבירור הזנות מדהויא עדות דחלה בנוגע לאשת איש שזינתה ועברה על איסור אישות. ובדומה לכך הרי הוא דין דחליצה. ברם ניתן להקשות על הנ״ל מהגמרא בב״מ (דף לט:) דבפשטות מחייבת ב׳ עדים לזהות אח בירושת הנכסים, וצ״ע מ״ש מזיהוי אח לענין חליצה. אך לשיטת הראשונים דלאחר מיתת האח לא מועלת עדות עד א׳ בחליצה ה״ה בירושה אחרי מיתת המוריש לא מועלת עד א׳. אך לשאר הראשונים דס״ל דאפי׳ אחרי מיתת המת מועלת עד א׳ לזהות את האח בחליצה קשה מ״ש חליצה מירושה. וי״ל כרמב״ם דהא דמועיל עד א׳ בחליצה ובדבר שבערוה הוא משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי דלא משקרי, דמועיל מדין אנן סהדי ורובא דליתא קמן. ואילו בדיני ממונות דלא הולכים בממון אחר הרוב משו״ה אינה מועלת, ועיין ברמ״א (חו״מ סוף סי׳ ל׳). אך קשה לפי פירוש הרי״ף ושלא כפי הביאור הרמב״ם מ״ש ירושה מחליצה. וי״ל דבדבר שבערוה ענין זהות הגברא או החפצא אינו דבר שבערוה, דדבר שבערוה הוי רק את עצם מעשה יבום וחליצה. משא״כ בדיני ממונות דכל בירור דעלמא הנוגע לממון, ואף זיהוי הגברא או החפצא, מהוה דבר שבממון הזקוק לב׳ עדים. ולפי״ז יל״ע עוד בהגדרת דבר שבערוה, דהרי בגיטין (דף ב:) איתא דלברר שהגט כתוב לשמה הו״ל דבר שבערוה דצריך ב׳ עדים. ובשלמא לשיטה אחת הנ״ל ניחא הא דהוי דבר שבערוה שהרי מעידין על הגט אחרי שבא ממדינת הים ונוגעת כבר לעצם הגירושין, כמו בחליצה כשהעידו על זיהוי החולץ אחרי מיתת המת דהו״ל דבר שבערוה. ולרמב״ם נמי ניחא שהרי לשמה אינו מילתא דעבידא לגלויי. אך לשיטה האחרת הנ״ל קשה מ״ש דין לשמה בחפצא דגט מבירור זיהוי החולץ או החפצא דמועיל עד א׳. וצ״ל דשאני החפצא דגט מחתיכת איסור בעלמא, משום דחלות הלשמה שבגט קובעת שהגט עומד לגירושין, ולכן כשמעיד דהגט לשמה כאילו מעיד על הגירושין עצמן, ומשו״ה הו״ל דבר שבערוה. משא״כ בחליצה, דזיהוי הגברא דהחולץ או זיהוי הסנדל דהחליצה שהוא מעור ושכשר לחליצה, בירורים דעלמא דאיסורין הם שאינו חלות עדות על עצם מעשה החליצה, ומשו״ה ליכא עדות בדבר שבערוה ולא צריכא ב׳ עדים, ושלא כעדות לשמה בגט דהויא עדות על הגירושין עצמן ולכן הו״ל עדות בדבר שבערוה. אך לפי״ז יל״ע דא״כ עד אחד יהיה נאמן לומר שהגט כשר ושאינו מחוסר מעשה קציצה, דדין מחוסר קציצה אינו שייך למעשה הגירושין עצמו שלא כמו דין לשמה אלא דחל רק כדי להכשיר את החפצא דהגט, ולכאורה אף בירור פסול זה וכדומה צריכא ב׳ עדיםה, וקשה א״כ מ״ש פסול גט זה מזיהוי החולץ אליבא דהרי״ף דמועיל בו עד אחד. ונראה דפסול מחוסר קציצה בגט חל מדין פסול פרטי החל בגיטין בלבד ושאינו שייך לדין אחר שבתורה, ולכן העדות בדין זה נחשבת לעדות דגירושין והו״ל דבר שבערוה. משא״כ זיהוי האח בחליצה, דנ״מ נמי לדינים אחרים כמו לענין איסורי עריות דנאמן בו עד אחד, ולכן מכיון דהעדות חלה לענין איסורין אחרים מדין עד אחד, הו״ל גילוי מילתא בעלמא ומועלת אף לענין חליצה ואינה עדות בדבר שבערוה. וכן בעד אחד המברר שהסנדל מעור, דנ״מ בעדותו אף לענינים אחרים דאינם דשב״ע כגון לנעילת סנדל ביו״כ באבל ובמנודה, ומשו״ה אינה עדות בדבר שבערוה. משא״כ דיני לשמה ומחוסר קציצה שבגיטין הנוגעים רק לגיטין בלבד, ומשו״ה הו״ל דבר שבערוה. ברם לפי״ז יפלא דא״כ בירור השמות של הבעל ושל אשתו שבגט יכשר בעד א׳, שהרי זיהוי אנשים ושמותיהן נוגע לאיסורים אחרים ולא רק לגיטין, ולפי הנ״ל עד א׳ שנאמן בדינים אחרים נאמן נמי לענין דבר שבערוה, ודין זה לא שמענו. ולכן נראה ביאור אחר, דהיינו דהחפצא דהגט שאני מהחפצא דסנדל של חליצה. ומשום דעצם החפצא דגט וגופו מהוה דבר שבערוה, וכן כל ענין הנוגע להכשר או לפסול הגט הו״ל ענין של דבר שבערוה הצריך שני עדים. משא״כ סנדל החליצה דאינו חפצא דדבר שבערוה, ומשו״ה הכשרו ופסולו נבררים בעד א׳ בלבד והוי הכשרו גילוי מילתא בעלמא. ובביאור החילוק נראה שהוא משום דסנדל החליצה הוי חפצא בעלמא כלומר דהוי סנדל פשוט במילי דעלמאו. ומאחר שאינו אלא חפצא פשוט משו״ה תיאורו וזיהויו מהווין גילוי מילתא בעלמא דעד א׳ נאמן בו, דאין בעדות הסנדל חלות שם עדות בדבר שבערוה. משא״כ החפצא דגט דאינו חפצא פשוטא, אלא חלות שם חפצא, דכל החפצא דגט חל רק על פי דיני תורהז, ומשו״ה עצם החפצא דהגט מהווה דבר שבערוה, והכשרו ופסולו מהווה דבר שבערוה הזקוק לעדות שני עדים.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א עיין בנוב״י שכ״כ.
ב עיין בספר המפתח על הרמב״ם שם דפוס פרנקל.
ג עיין בריטב״א ובנמ״י (לקמן דף קה ב) ואף בחידושי הגר״ח הלוי על הרמב״ם הל׳ יבום וחליצה.
ד ומה שכ׳ בסוף דבריו דהקילו חכמים בדבר זה שלא תהא בנות ישראל עגונות ר״ל שכדי שלא תתעגנה לא החמירו בו החכמים בו נגד הדין דאורייתא ודו״ק.
ה עיין בתוס׳ במס׳ גיטין (דף ב ב) ד״ה לפי.
ו דכל דיניו כגון דין דעור, דיני הרצועות שבו, ושחופה רוב רגל החולץ אינם אלא תאורים פשוטים דנעל בהיכי תמצי ובמילי דעלמא, ואינם דינים בחלות שם חפצא.
ז ראשית, דגט הריהו שטר המהווה חלות שם חפצא בפני עצמו, שרק בשטר אמרינן שעדים החתומים בו כאילו נחקרה עדותן בבי״ד. עיין בשיעורים למעלה (דף לא ב) בענין שטרות. ועוד, דכל דיני הגט כגון לשמה, שמות, מקום הגט וכדומה דינים מיוחדים הם היוצרים חלות שם חפצא דגט.
הערות
Gemara
Peirush