גמרא
פירוש
וְאִיכָּא דְּרָמֵי לֵיהּ מִירְמָא, תְּנַן: צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כָּשֵׁר. וְהָתַנְיָא ״פְּסוּלָה״! אֲמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה, כָּאן שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה. אָמַר רִבִּי מַרְיוּן, אֲמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ז׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תר״נ:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תר״נ:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תר״נ:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תר״נ:א׳
ג טור אורח חיים תר״נ:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תר״נ:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תר״נ:א׳
ד רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תרמ״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תרמ״ט:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ד
טור אורח חיים תרמ״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תרמ״ט:א׳
רש״י ד״ה שיהא. עיין לעיל בשעורים בראש הפרק. שם. תוס׳ ד״ה צא. יש לעיין בדין הטפח הרביעי שבלולב, האם הוא שוה בדין לג׳ הטפחים הראשונים או שמהוה דין מסוים לעצמו. עיין בר״ן הסובר שבכל אופן צריך הלולב להיות טפח גבוה משאר המינים, ואם שאר המינים הם למשל ז׳ טפחים הלולב צ״ל גבוה ח׳ טפחים. ונ״ל שלפי הר״ן הטפח הרביעי דין הוא בנענועים ולכך בכל אופן צריך הלולב להיות גבוה מכולם טפח. הטפח הנוסף בלולב אינו שעור בחפצא של הלולב עצמו אלא הוא שעור בנענועים של הלולב והמינים האחרים. ולפי״ז אם הטפח הרביעי מחוייב שריפה ולא הג׳ הטפחים לא יחול דין כתותי מיכתת שיעוריה דאינו שיעור בעצם החפצא כלל אלא בהיכי תימצי של נענועים. לפי התוס׳ משמע שג׳ טפחים הראשונים של הלולב נמדדים כמדידת ר׳ טרפון אבל הטפח הרביעי נמדד בטפח רגיל. ונראה כי גם הם סוברים שג׳ טפחים הראשונים הם דין בחפצא של הלולב ויש להם מדידה משלהם אמנם הטפח הרביעי הוא דין בנענועים ומדידתו אינה שוה למדידתם. מאידך רש״י משוה כל הד׳ טפחים אהדדי וכולם נמדדים כמדידת ר״ט. גם הרמב״ם משוה ארבעתם (אבל אינו פוסק כמדידת ר״ט). ויל״ע בשיטתם אם סוברים שהטפח הרביעי חל כשעור בגוף החפצא, או דילמא הטפח הרביעי הוא שעור בנענועים ולא בגוף החפצא והג׳ הראשונים הם שעור בחפצא, וצ״ע. שם. בגמ׳. שמואל כו׳ לא דק. עיין במאירי האומר דלכתחלה יש הדור להחמיר ולקחת לולב ששעורו שלשה טפחים שלמים. ונ״ל כי לדעת המאירי יש שני דינים בשעורי הלולב: 1) שעור שהוא חלק של אמה - והוא השעור של ר׳ טרפון באמה בת חמשה טפחים עשה אותה ששה וכו׳. שעור זה הוא בדיעבד. 2) שעור שהוא של טפחים - והוא השעור של שמואל ג׳ טפחים בינונים. שעור זה הוא לכתחלה. המאירי סובר שבדיעבד יוצאים בשעור הנמדד כחלק של אמה, אבל לכתחילה מקיימים מצוה מהודרת אם לוקחים לולב שנמדד בשעור טפחים. שם. בגמ׳ - הדס שוטה. ז״ל הרמב״ם (פ״ז מלולב הל״ב): וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה עכ״ל. נראה כי לרמב״ם הדס שוטה אינו מין הדס כלל ופסול כל שבעת ימי החג, וכן הורה למעשה הגר״ח זצ״לא. והסתייע מהרא״ש בפירקין (אות י״ד) הדן אם קיים איסור להוסיף הדסים שוטים בתוך האגודה, וז״ל - ובהדס שאינו עבות נחלקו הגדולים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף ממנו לנוי, בה״ג כתב דהדס שוטה אפי׳ בהדי אסא אחריני פסול ע״כ. מסתבר שדעת הבה״ג כהרמב״ם, הדס שוטה אינו מין הדס כלל ועובר בבל תוסיף כשמוסיף דבר שאינו מד׳ המינים בתוך האגודה. ואע״פ שהרא״ש מביא גם שיטת הגאונים שהתירו להוסיף הדסים שוטים באגודה, נראה שזה אינו סותר את שיטת הגר״ח זצ״ל, כי ז״ל הרא״ש: וכן כתב רבי פלטיא מן המקרא היה משמע דשני מינין הן דכתיב בעזרא ועלי הדס ועלי עץ עבות ואמנם אנו רואין שגדלים בערוגה אחת כו׳ ואפילו שפסלו הכתוב למצות הדס מ״מ מין אחד הוא ואין כאן בל תוסיף מידי דהוי אסיב ועיקרא דדיקלא כו׳ לר׳ יהודה כו׳ אבל סיב ועיקרא דדיקלא אין בו משום ב״ת משום דמינא דדיקלא הוא אע״פ שאינו כשר ללולב וכו׳. נראה כי עיקר סברתו היא דלגבי ב״ת נחשב כמינו משום שהוא גדל באותה ערוגה ודומה לסיב ועיקרא דדיקלא בלולב, אמנם לגבי מצות הנטילה אינו ממין הדס ופסול כל שבעה כמו סיב שפסול ללולב כל ז׳. ראב״ד וה״ה (שם) נחלקו בשעור עבות. לראב״ד אם רובו עבות כשר. ה״ה משיג עליו וז״ל - ואני אומר כולן בדוקא דהא כל מה שאינו עבות הוה ליה כמין אחר ונחסר השעור עכ״ל. דעת ה״ה שדוקא בשעור שכולו עבות כשר כי עבות קובעת המין של הדס ואינו דין הכשר ופסול בעלמא. ראיה מוכרחת היא בנדון דהדס שוטה, דמפני שאינו עבות אינו מין הדס כלל. ברם מלבד דין עבות בעצם מין ההדס למצוה יש גם דין שני של עבות של הכשר ופסול. הנה הגמרא על אתר מביאה את הדין של אסא מצראה כשר אם נשרו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה שלשה עלים והם עבות. חזינן שיש דין עבותו קיימת גם בשעת מעשה המצוה ולאו דוקא בחלות שם המין הנלקט מן האדמה. ונ״ל כי דין עבותו קיימת בשעת הנטילה מהווה דין בהכשר המצוה ואינו דין המין ודין זה נוהג דוקא ביו״ט הראשון ולא בשאר הימים לשיטת הרמב״ם (עיין בשעורים בריש פירקין.) לפי״ז מובנת הוראת אביו של רבינו שליט״א הגר״מ זצוק״ל בעת מלחמת העולם הראשונה, כשמינים חסרו מאד, שהורה לקחת דברים פסולים ע״פ פסק הרמ״א (או״ח סי׳ תרמ״ט ס״ו). ברם הבדיל בין הדסים שוטים להדסים כשרים שנפסלו, כגון שיבשו ושנשרו עליהם שאין עבותם קיימת. פסק הגר״מ זצ״ל כי בשעת הדחק יש לקחת דברים פסולים ולברך עליהם, דבשעת הדחק נחשבים הדר וכשרים, אבל אין לקחת דבר שאינו מד׳ המינים. הדס שוטה אינו מין הדס מעיקר גדולו ופסול לחלוטין גם בשעת הדחק, משא״כ הדס שהיה כשר בעת לקוטו שעבותו נפסלה אח״כ שהוא כשר בדיעבד בשעת הדחקב. עיין בר״ן שמביא בשם הרא״ה שאע״פ שההדס צריך לצמוח עבות כולו, מכל מקום אם אחרי הלקיטה נשרו עלים ונשארו רוב עלים בכל קן וקן - כשר. נ״ל כי לרא״ה יש שתי הלכות בעבות: א) במין - היינו בעת לקוטו צ״ל ההדס כולו עבות; ב) בהכשר - בעת המצוה צ״ל ההדס רוב עבות. ויתכן דאליבא דהראב״ד (פ״ז מלולב הל״ב) שסובר שבכל אופן רוב עבות כשר - ואפי׳ בעת הלקיטה - דין העבות אינו דין במין, אלא בהכשר החפצא, ולהכשיר החפצא הדין של רובו ככולו מכשיר. הר״ן עצמו סובר שאם נשר אפי׳ עלה אחד מההדס אחרי לקוטו פסול, דבעינן עבותו קיימת בכולה בשעת המצוה. וי״ל שסובר שדין העבות הוי תנאי בעצם חלות השם של הדס, ואם אינו עבות ליכא חפצא של ענף עץ עבות כלל. יוצא לפי״ז שהרמב״ם והראב״ד נחלקו בדין העבות: לרמב״ם הוא דין במין ולראב״ד הוא דין בהכשר, ובדין הדס שוטה כל ז׳ לרמב״ם פסול ולראב״ד כשר. ונראה דיתכן נ״מ אחר, והוא במי שלוקח הדס גבוה ז׳ טפחים וד׳ טפחים העליונים אינם משולשים וג׳ התחתונים משולשים, אליבא דהראב״ד פסול - דרק מעוטו משולש ולא רובו כפי דינו וא״א לחתכו דיפסל מדין נקטם, אבל לרמב״ם י״ל שהוא כשר - דהא כבד ההדס יש ג׳ טפחים משולשים ונחשב מין הדס. שם. במשנה - הדס כו׳ והיבש פסול. הראב״ד (פ״ח מלולב הל״ט) מביא בשם הירושלמי שלולב יבש פסול מפני שהוא כמת ולא המתים יהללו י - ה ולפיכך לולב יבש פסול כל שבעה. והנה הירושלמי הוא על המשנה של לולב ולא על המשנה של הדס. וניתן לומר ששונה לולב יבש מהדס יבש משני טעמים. הראשון - הלולב הוא המין העיקרי מד׳ המינים שמקיימים על ידו את הנענועים ואת השירה לד׳ כנ״ל בשעורים שהטפח הנוסף בלולב הוא עבור נענועים והלל והפסוק של אז ירננו עצי יער משתייך ללולב (אלא שצריכים ג׳ המינים האחרים משום ההלכה שד׳ המינים מעכבים זה את זה ואינו לולב כשר בלי ג׳ המינים האחרים), ולפיכך נזכר הלולב בנוסח הברכה. פסול יבש לירושלמי יסודו שמופקע מהלל לד׳, ולפי״ז קרוב לומר שדין זה הוא בלולב דוקא ולא במינים אחרים. הטעם השני - לולב יבש הופך לצבע לבן והוא צבע המתים, אבל הדס יבש אינו הופך ללבן ויתכן שאינו נחשב כמת. יוצא כי הדס יבש פסול רק מטעם הדר וביום הראשון בלבד, וכשר בשאר הימים לפי הירושלמי, וצ״ע בזהג. שם. תוס׳ ד״ה האמת. הנה בדין דרכיה דרכי נועם עלינו לחקור אם הוא סימן למין, דהיינו שהוא מציין לאיזה מין כיוונה התורה, או דילמא פסול נטילה בפני עצמו הוא. ונ״מ בלולב שיש בו קוצים, דאם דרכי נועם הוי סימן המין הרי כאן יש מין לולב וכשר, אבל אם דרכי נועם הוי פסול חדש בנטילה אז לולב שיש בו קוצים פסול - הואיל ואין בנטילתו דרכי נועםד. שם. בא״ד - נ״ל אליבא דרש״י שלאביי האומר שהפסול של הירדוף לענף עץ עבות הוא משום שיש בו קוצים וכתיב דרכיה דרכי נועם אין זה פסול מין אלא פסול במעשה המצוה. אולם לרבא האומר שהירדוף סם מות הוא ופסול משום דכתיב האמת והשלום אהבו יש פסול במין. והנה לעיל (לב.) בתוס׳ ד״ה דרכיה הקשו למה לא אמר רבא שפסול כופרא הוא משום האמת והשלום אהבו. לפי רש״י הקושיה מתורצת, כי אין כופרא סם מות, אלא שפסול לכפת תמרים מפני שיש בו קוצים, ולפיכך לא הביא רבא את הפסוק של פסול חפצא ביחס לכופרא, כי פסול הכופרא הוא במעשה המצוה דוקא. ברם מסתבר דבין אם הוא פסול חפצא או במעשה המצוה פסול הוא כל שבעהה.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א ואע״פ שהדסים שוטים והדסים כשרים גדלים בצמח אחד, מכל מקום כך ההלכה - שהדסים עבותים מין הדסים הם והשוטים אינם מין הדס כלל למצות החג. כ״ז לגבי מצות החג, אבל לגבי כלאים וכדומה בודאי מין אחד הם. ועיין בבית הבחירה ריש פרק לולב הגוזל שפוסל הדס שוטה כל ז׳, וז״ל, וכן הדס שוטה שמעיקרו לאו בכלל הדס הוא וכו׳, עיי״ש.
ב עיין ברמ״א (סי׳ תרמ״ו ס״ג), ויל״ע בביאור פסקו שלכאורה סותר את הוראת הגר״מ זצ״ל, ועיין במ״ב ובביאור הלכה שם. ונראה שהגר״מ זצ״ל החמיר בגלל שיטת הרמב״ם בהדס שוטה, אפי׳ בדיעבד.
ג עיין ברא״ש בפירקין סי׳ א׳ שמביא הראב״ד לגבי יבשות בהדס.
ד עיין בתוס׳ יבמות (ב.) לגבי יבום בנדה ודין דרכיה דרכי נועם, והדיון שם לכאורה דומה לספק אם דרכי נועם מהווה דין חדש או דאינו אלא סימן לפסול אחר.
ה ואולי יש נ״מ לגבי בל תוסיף, לשיטות המתירות להוסיף במינו, מה הדין אם מוסיף הירדוף או כופרא באגד, וצ״ע.
הערות
Gemara
Peirush