גמרא
פירוש
וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה בְּעֵדֵי סְתִירָה מָר סָבַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי וְחַיָּיב וּמָר סָבַר אלָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי וּפָטוּר. הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ד׳:י״ד
רמב״ם הלכות טוען ונטען ד׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ע״ה:י״ג
טור חושן משפט שס״ד:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ע״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט שס״ד:ג׳
רמב״ם הלכות טוען ונטען ד׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ע״ה:י״ג
טור חושן משפט שס״ד:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ע״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט שס״ד:ג׳
ה רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ד׳:י״ד
רמב״ם הלכות טוען ונטען ד׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ע״ה:י״ג
טור חושן משפט שס״ד:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ע״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט שס״ד:ג׳
רמב״ם הלכות טוען ונטען ד׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ע״ה:י״ג
טור חושן משפט שס״ד:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ע״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט שס״ד:ג׳
גמ׳. בעד מיתה שהוא חייב. כתבו התוס׳ ד״ה ורבנן הוא דפסלוהו (לעיל לא.) וז״ל ואע״ג דאמר לקמן (לב:) הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרהו ואזלינן בתר דרבנן, בתר תרוייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד, והכא אע״ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי כיון דמדאורייתא מהני מחייב עכ״ל. מדבריהם עולה שנאמנות עד א׳ במת בעלה מדרבנן ואף נאמנות מדרבנן מחייבת בשבה״ע מדאורייתא. ברם הגר״ח זצ״ל רגיל היה לצטט את הספרי על הקרא (דברים פרק י״ט פסוק ט״ו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת שכתב וז״ל מה ת״ל איש, קם הוא באשה להשיאה דברי ר״י עכ״ל. יוצא שנאמנות עד א׳ במיתת בעלה מדאורייתאא ולא קשה מדוע מתחייב בשבוה״ע. והנה ביבמות (קט״ו א) ז״ל איבעיא להו וכו׳ מהו טעמא דעד א׳ מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר וכו׳ או״ד וכו׳ משום דהיא גופא דייקא ומינסבא וכו׳ עכ״ל, ומחלוקת היא בין הרמב״ם והראב״ד. הרי הרמב״ם כ׳ בפ׳ י״ג מהל׳ גירושין הל׳ כ״ט וז״ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו״ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן וכו׳ אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ״ל. והראב״ד משיג וז״ל א״נ דאיהי דייקא ומינסבא עכ״ל. מתחילת דברי הרמב״ם משמע שעד אחד נאמן מן התורה משום דעבידא לגלויי, ואילו מסוף דבריו משמע שנאמנותו קולא דרבנן ולא מן התורה, וכבר עמדו על זה גדולי האחרונים.ב וביאר הגר״ח זצ״ל שגזה״כ דספרי להאמין לעד אחד מלמדת שאין מיתת הבעל דבר שבערוה וסגי לה בעד אחד בלבד כדין האיסורין בכהת״כ (ועי׳ בגיטין דף ב:). אמנם בעלמא קיי״ל שאין ע״א נאמן אף באיסורין היכא דאיתחזק איסורא, וקשה היאך יהיה עד א׳ נאמן במיתת בעלה והרי איתחזיק איסורה דאשת איש. ולנוכח קושיא זו השיבו הגמ׳ ביבמות והרמב״ם והראב״ד דמילתא דעבידא לגלויי הוא או אשה דייקא ומינסבא ולפיכך מועיל העד אחד אפילו נגד חזקת איסור. (עיין בתוס׳ ביבמות דף פח: ד״ה והבא) לביאורו של הגר״ח זצ״ל יש סמוכין ממה שניתן להקשות על משמעות הרמב״ם שעד א׳ האומר מת בעלה נאמן מדאורייתא משום דהו״ל מילתא דעבידא לגלויי, ולמה איפוא אין היורשים יורדים לנחלה על פיו (יבמות דף קי״ז א), האם חמורים דיני ממונות מדבר שבערוה. אך לפי הגר״ח זצ״ל ניחא, שכן גזיה״כ של הספרי מגלה שאין עדות האשה דבר שבערוה אלא כדין איסורין בעלמא. כל זה לענין היתר האשה עצמה אבל לענין דיני ממונות של הירושה עדיין צריכים שני עדים גמורים. שם. גמ׳. דאמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין. כתב הר״ן וז״ל ולאו למימרא שתהא נאמנות אפילו אם חזר בו העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא מת דודאי בכי האי גוונא לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן. וראיה לדבר מדאמרי׳ בפרק המדיר (דף עב.) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שיקרא לא מהימנא, אלמא אע״ג דאי לא שייליה סמיך עלה כיון דשייליה ומשתכח שיקרא לא מהימנא, וכ״ת א״כ הכא אמאי פטור היינו טעמא משום דאיהו גרמא לנפשה שהביאתו לב״ד, שאילו רצתה לומר מת בעלי סתם היתה מותרת וכו׳ עכ״ל. מוכרח מהר״ן שהמחייב של שבוה״ע אינו השקר בעדות ממון בלבד אלא אף ההפסד ממון שעשה העד, ולכן כשהיא אפסידא אנפשה, פטור העד (כמש״נ למעלה בשיעורינו (לב.) ד״ה משביע עד א׳ בסוף אות ג׳). ועיין בשב שמעתתא (ז׳: ג׳) שמביא ראשונים אחרים החולקים על עצם דינו של הר״ן וסוברים שאין העד הראשון נאמן להכחיש את העד השני. ומה יענו להראיה שהביא הר״ן מפלוני חכם טיהר לי את הכתם הזה שנאמן להכחישה. ויתכן שהם יבחינו בין נאמנות עד מפי עד בעלמא להוראת החכם שהיא מסורת התורה מחכם לתלמידו. ולכן מבואר שהחכם שהוא בעל מסורת התורה בענין שאלת הכתם בידו להכחיש את דברי התלמיד בענין הוראתו, אבל בעד מפי עד אין לראשון כח נאמנות להכחיש את עדות השני.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א עיין במלבי״ם שם.
ב עיין בנודע ביהודה קמא סי׳ כ״ז, כ״ט, ל״ג, ע״ד, בחתם סופר אה״ע ח״א סי׳ מ״ח, באחיעזר ח״ג סי׳ ח׳, בתשב״ץ ח״א סי׳ ע״ד - פ״ה, בריב״ש סי׳ קנ״ה וסי׳ קפ״א, בשב שמעתתא שמעתתא ז׳ פ״ד, ובתשובות הגרע״א זצ״ל ח״ג סי׳ ל״א.
הערות
Gemara
Peirush