למעלה דף ל. ברשימות ד״ה שבועת העדות נוהגת וכו׳ אות ב׳ ובדף ל: ד״ה ומנין לדיין שלא ישב תלמיד וכו׳.
דוק היטב בביאור הגאון רבנו ירוחם פישל פרלאו לס׳ המצוות לרס״ג חלק א׳ עשה כ״ד.
וע״ש בשיטה מקובצת. ואמר מו״ר שמדה מיוחדת אצל חכמים לדבר רק דברי אמת. וכן איתא במפורש ברמב״ם פ״ה מהל׳ דעות (הל״א, וז׳) וז״ל כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו וכו׳ ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן וכו׳ עכ״ל.
ברם צ״ע מ״ש חכם משאר אנשים, והרי כלנו מצווין ללכת בדרכים הטובים והישרים שנא׳ והלכת בדרכיו (רמב״ם פ״א מהל׳ דעות הל׳ ה׳ - ז׳) וחותמו של הקב״ה אמת וא״כ כל בן ישראל מחוייב איפוא להידמות לבוראו במידת האמת. ויתכן שהחובה להיזהר באמיתת דבריהם יותר חמור אצל חכמים משאר העם וכמימרא של אבטליון (פרק ראשון דמס׳ אבות משנה י״א): חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. ונ״מ שהחכם חייב לחשוש לשגיאות תלמידיו בהבנת דבריו משא״כ בשאר העם, ועיי״ש במפרשי המשנה. וי״ל שדין הוא במסורת התורה מחכם לתלמידיו.
ועיין בס׳ התניא שער הייחוד והאמונה פ״ו.
יש לדון בנוגע למלכי ישראל האם חל דין שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. עי׳ ברמב״ם פ״א מהל׳ מלכים הל״ח ז״ל נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה׳ הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו וכו׳ עכ״ל ומשמע שזה רק אם הועמד על ידי נביא וכ״כ ברדב״ז שם וז״ל וצריך שיהא בצווי ה׳ וכו׳ עכ״ל. ולפי״ז יתכן שהאיסור דרבנן להעיד חל במקום שקם מלך בישראל בלי צווי מפורש מה׳. וכן דין ינאי המלך בנוגע לשום תשים. ברם הרמב״ם בפ״ג מהל׳ חנוכה הל״א כ׳ בנוגע למלכות בית החשמונאים וז״ל וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים וכו׳ והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני עכ״ל, מבואר שלכל המלכים מבית החשמונאים כולל ינאי היה דין מלך. ועוד צ״ע שהרי בהל׳ מלכים מתנה הרמב״ם שהמלך ילך בדרך התורה והמצוה וינאי היה צדוקי ורשע, וצ״ע. ועיין ברמב״ן עה״ת (פ׳ ויחי מ״ט: י׳), ברמב״ם פ״א מהל׳ מלכים הל״ז ובס׳ אמרי חן (כ״ג - ל״ג).
ועלינו לעיין בעוד דבר בנוגע לדברי מרן רבינו זצ״ל: מכיון שלמדנו שמלך פסול להעיד מחמת גזיה״כ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך מסתבר שיש אף איסור להעיד מחמת בזיונו וחובת יראתו. ובכן מה הועילו והוסיפו החכמים בתקנתם איסור עדות במלכי ישראל - הרי אסור מ״מ מטעם בזיון. ויתכן שהוסיפו החכמים חלות שם איסור של הגדת העדות בעצמה (בדומה לאיסור התורה ברשע מלהעיד, עיין ברמב״ם בהל׳ עדות פ״י הל״א) ואילו האיסור של שום תשים אינו אלא חלות איסור בזיון בעלמא. ונ״מ לנמצא א׳ מהן מלך האם עדות כל הכת בטלה שלכמה ראשונים הדין של נמצא א׳ מהן פסול עדות כולם בטלה חל דוקא ביחד עם חלות שם איסור הגדת עדות (עיין ברא״ש פ״ק דמכות אות י״א בשם הרי״ף), ולכן דוקא מלך ישראל פוסל את שאר הכת מדרבנן שאסרו להעיד ולא בגלל האיסור מדאורייתא של בזיון. ולפי״ז בנמצא א׳ מהן מלך מבית דוד עדות שאר העדים קיימת.
ואמר רבינו שיתכן שחלות ירושת המלכות חלה רק לבני המלך ולא ליורשים אחרים - וכמו שמדוייק בלשון הרמב״ם - ולא היו בנים ליהושע בן נון, עיין בפסחים
(דף קיט:).
ובכך מסולקת תמיהה על הגמ׳ בב״ב
(קנט.) הפוסלת את משה ואהרן לעדות, ולאו ״משום דלא מהימני אלא גזירת המלך הוא״, כלומר שפסולים לעדות מדין קרובים. והרי משה רבינו היה מלך ויפסל לעדות מדין מלך. אלא כדמבואר בשיעורים פסול המלך חל דוקא כשהמלך שורר בשררת המלכות ע״פ פרשת המלך ״שתהא אימתו עליך״ וכדמבואר בס׳ שמואל, ומשה רבינו נכתר בשם מלך ונתקדש בהוד מלכות בגברא ואילו לא שרר בשררת המלכות, וע״פ דין מלך שלו כשר היה לעדות.
ויש לעיין מאימתי היה לו למשה רבנו דין מלך. ואולי לא היה לו דין מלך כי אם אחר הקמת המשכן ושימש בכהונה והפסול של משה ואהרן קדם.
עי׳ בפי״ד מהל׳ כלי המקדש (הל׳ י״ב). ויל״ע בדין כ״ג שנתמנה בריבוי בגדים שעבר אם קדושתו בטלה. ומסתבר אמר רבינו זצ״ל הכ״מ שאף קדושתו לא בטלה מאחר שקדושת כ״ג מהווה קדושת הגוף בגברא שאינה בטלה לעולם וכדאיתא בנדרים
(דף כט.) וז״ל קדושת הגוף לא פקעה בכדי עכ״ל.
עי׳ בפ״א מהל׳ מלכים הל״ז.
ונראה בביאור הדבר כי שררת דוד בבחינת מלך סותרת שררת הדיינים בבית דין מאחר ששררתם מתנהלת ע״פ דין אחרי רבים להטות והמלך מופקע מדין רוב ע״פ גזה״כ לא תענה על רב. ובכך יתכן להבין היאך השתתף דוד בדין נבל לחייבו כמורד במלכות כי בדין מורד במלכות שררת המלך גוברת על שררת הבי״ד, והבי״ד נכנעים לשררתו, עיין בתוס׳ בסנה׳ (יט.) ד״ה אבל מלכי וכו׳.
עיין בב״ב (ג: - ד.) בשיחה שהתנהלה בין הורדוס לבין בבא בן בוטא ז״ל א״ל נלטייה מר, א״ל כתיב גם במדעך מלך אל תקלל, א״ל האי לאו מלך הוא, א״ל ולהוי עשיר בעלמא וכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, ולא יהא אלא נשיא וכתיב ונשיא בעמך לא תאר, א״ל בעושה מעשה עמך והאי לאו עושה מעשה עמך, א״ל מסתפינא מיניה וכו׳ עכ״ל ובפשטות בבא בן בוטא היה מסופק אם היה להורדוס דין מלך כי לא היה מקרב אחיך, ומבואר ספקו היטב ע״פ השיעורים של רבינו.
אמנם לפי״ז יל״ע בדין מלכי ישראל שאינם נמשחין בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון (רמב״ם פ״א מהל׳ מלכים הל״י), האם נתקדשו בקדושת הגוף או לא. ברם עיין בלשונו של דוד המלך כשדיבר אל הנער שהרג את שאול המלך (
שמואל ב׳ פרק א׳ פסוק י״ד) וז״ל הפסוק: ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה׳ עכ״ל, חזינן בעליל ששאול נקרא משיח ה׳ וחל בו קדושת משיחה ואע״פ שהיה ממלכי ישראל. ברם אין זה ראיה כלל כי שאול נמשח בשעתו משמן המשחה כמש״כ בפסוק שהביא הרמב״ם (בהל״ב) ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו (
שמואל א׳ פרק י׳ פסוק א׳). ואילו שאר מלכי ישראל שמלכו אחרי דוד לא נמשחו בשמן המשחה.
אם אי - קנין מדרבנן מועיל לדאורייתא, עיין באחרונים ואכמ״ל.
ועיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים חלק א׳ דף ו׳ שהבאנו ביאור אחר בפסק הרמב״ם הזה בשם הגר״מ זצ״ל.
ועיי״ש בכ״מ ובל״מ.
עיין בס׳ רשימות שיעורים שבועות ונדרים חלק א׳ בענין דין אמן דף ק״ט - קי״ד ולקמן דף מ״ח ודף ק״ט - ק״י. אמנם עלינו להבין שביאור הגר״מ זצ״ל לאו דוקא מזדהה עם הגר״ח זצ״ל בנוגע למושבע מפי אחרים שביאר שמחייב מדין שבועת שקר כי אליבא דגר״מ זצ״ל ההשבעה איפוא מצטרפת לכפירה והויה כפירה אריכתא ואינה דומה לשבועת ביטוי בעלמא.
והרמב״ן כשיטתו במלחמות ספ״ג שכולל אינו מועיל לקרבן כי אם למלקות ובהתאם לכך ליתא בלאו והן בכולל. מוכח שסובר שרק בחיוב קרבן בפועל נחשב לאיתא בלאו והן, וחלות שבועה בעצמה אינה מועלת, עיין בשיעורים (כד. ד״ה מלחמות ה׳ ספ״ג אות ג).
עיין ברשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים חלק א׳ בענין דין אמן דף ק״י - קי״ד. וכזה אף כתב קצות החושן סי׳ צ״ג אות ג׳. ועיין לקמן דף ק״ט - קי״ג ולעיל דף מ״ג.
ויש להעיר למה לא נאמר ששתיקה כהודאה דמיא. ויתכן שדין מיוחד בהפלאה שאין אומרים בה שתיקה כהודאה דמיא - אלא אדרבא שתיקה כמסרב דמיא (מפי מו״ר). וע״ע בקצות החושן סי׳ צ״ג אות ג׳ ובמחלוקת שמביא בין הסמ״ע לבין הש״ך (בסי׳ כ״ח: ב׳) אם מושבע מפי אחרים בשבוה״ע חל בע״כ של המושבע או לא.
ויתכן דלשיטתם אזלי - שאליבא דהתוס׳ התביעה דין בחיוב שבועת העדות, ולא בחיוב הגדת עדות ובאיסור אם לא יגיד, ולכן סוברים שדוקא תביעת בעל דין גמור מחייבת. ואילו הרמב״ם סובר שהתביעה דין בחיוב הגדת עדות בכלל ולשם כך אף תביעה בעלמא ע״פ שלוחו של אדם כמותו מועלת. ונראה להוסיף דאליבא דהרמב״ם דין הוא בעדות ממון שמעידים דוקא בשביל בעל דין ולכן תביעה בעלמא מספקת לצרף את עדותם לבעל דין, ודו״ק.