גמרא
פירוש
וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות שבועות א׳:ד׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רל״ח
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ד׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רל״ח
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ד׳
ג רמב״ם הלכות שבועות ה׳:כ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ה׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ה׳
ה רמב״ם הלכות שבועות ה׳:י״ד-ט״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ח:ט״ז
שולחן ערוך יורה דעה רל״ח:ט״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ח:ט״ז
שולחן ערוך יורה דעה רל״ח:ט״ז
ז רמב״ם הלכות שבועות ה׳:כ״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ד׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור יורה דעה רל״ו:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ו:ד׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "עֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "עבודת כוכבים".
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "דַּעֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "דעבודת כוכבים".
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "עֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "עבודת כוכבים".
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "עֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "עבודת כוכבים".
גמ׳ ואכל תשע והפריש קרבן וכו׳. יש לעיין במי שאכל כזית חלב של הקדש והפריש קרבן לפני שגמר שיעור ההנאה דשו״פ ואח״כ גמר שיעור ההנאה דשו״פ המחייבת באשם מעילות האם נאמר גם כן שההפרשה הראשונה מחמת עבירת אכילת החלב מחלקת את שיעור המחייב של מעילה. ובפשטות נראה שאינה מחלקת שכן שני שמות שונים הם - איסור החלב ואיסור המעילה - ולמה יתחלק שיעור המעילה עקב ההפרשה מחמת חלב. לנוכח הנחה זו עלינו להבהיר את סוגיין כי מכיון ששתי שבועות הן למה תחלק ההפרשה משום הראשונה את השיעור בנוגע לשניה. והנה ממה שהרמב״ם לא הביא את דין הגמרא בפ״ו מהל׳ שגגות כי אם אלא בהל׳ שבועות משמע שדין מיוחד הוא בשבועות. ומסתבר שטיב שתי שבועות שונה מאיסורים אחרים שבכהת״כ כי בעצם אזהרתן שם אחד להן אלא שמבחינת הפלאותן וחלותן דומות לשני שמות. משום כך דין מיוחד להן שאם הפריש קרבן על התאנים לפני שאכל את הענבים קרבן האחד משתייך לתאנים מבחינת שתי השבועות וכאילו שם אחד הן ומחלק את התאנים מאכילת הענבים אח״כ. ודומה דינו איפוא למי שאכל כזית וחצי חלב והפריש עליו קרבן שאותו חצי כזית הראשון אינו מצטרף לחצי כזית חלב שיאכל אח״כ כי הקרבן האחד כבר חל לכפר עליו. אך אם לא הפריש קרבן על התאנים לבדן וגמר לאכול את הענבים או אכילת הענבים גוררת את התאנים אליה ושתי השבועות מתחלקות לשתים כדין שני שמות וחייב עליהן שני קרבנות כמי שעבר על שני איסורים נפרדים. שם. פסק הרמב״ם בנשבע על עשר ותשע. פסקי הרמב״ם נראים כסותרים כי בפ״ד מהל׳ שבועות הל׳ י״ב פסק ששבועה שלא אוכל תשע שבועה שלא אוכל עשר אינו חייב אלא אחת וכדאבימי. בהל׳ ט״ו לעומת זאת (שם) כתב וז״ל וכן הנשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ושגג ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור שענין שבועה אחרונה שלא יאכל תשע ועשר עכ״ל. ותימה למה תחול השבועה שלא יאכל תשע ועשר ע״ג השבועה שלא אוכל עשר ואילו שבועה שלא לאכול י׳ אינה חלה על השבועה שלא לאכול ט׳. ונראה שבשבועה ראשונה לאסור ט׳ ושניה לאסור י׳ אין העשירית שבשבועה השניה מהווה חפצא של איסור לעצמה כי כל העשר נאסרו ביחד במנין אחד של עשר והרי העשירית אינה מוסיפה לשבועה השניה שכן כבר נאסרת אף בשבועה הראשונה על תשע (כמו שביארו התוס׳ (כח:) ד״ה שבועה וכו׳), ולכן לא חלה השבועה השניה. מאידך בנשבע על תאנים ואח״כ נשבע על תאנים וענבים מוסיפה השבועה השניה חפצא של איסור חדש ומשום כך חלה השבועה השניה (כי שיטת הרמב״ם בתאנים וענבים היא כתוס׳ ולא כרש״י, עיין למעלה בשיעורים על התוס׳ ד״ה שבועה וכו׳). בדומה לכך סובר הרמב״ם כשנשבע לאסור י׳ וחזר ונשבע על תשע ועשר שהשבועה השניה אינה אוסרת תשע עשרה ככרות ביחד במנין אחד וכחטיבה אחת, אלא שאוסרת תשע ועשר בשני מנינים נפרדים וכשני חפצים מיוחדים, כלומר, שאוסרת חפצא של תשע ככרות וחפצא אחרת נוספת עליה של עשר ככרות. לפיכך מאחר שהשבועה השניה מוסיפה חתיכה חדשה על חתיכת האיסור של השבועה הראשונה, השניה חלה בדומה לשבועה השניה על תאנים וענבים שחלה על השבועה הראשונה של תאנים. ומסתבר שתעלה נ״מ אף בנוגע לצירוף השיעור בכדי אכילת פרס כי יש להסתפק האם בכא״פ שייך דוקא בשיעור אכילת כזית או גם בשיעורים אחרים. ואם אף שיעורים אחרים זקוקים לצירוף בכא״פ מסתבר שתלוי בחפצא של האיסור. ויוצא איפוא שבשבועה על תאנים וענבים יתחייב לאכול את התאנים לעצמן בכא״פ ואת הענבים לעצמם בכא״פ אבל לא כל התאנים והענבים ביחד בכא״פ. בהתאם לכך אליבא דהרמב״ם כשנשבע לא לאכול ט׳ וי׳ מצטרפים הט׳ לכשלעצמם בכא״פ וכן הי׳ כשלעצמם כי הם מהווים שני חפצים של איסור נפרדים. ויתכן שהרמב״ם חולק על רש״י והראב״ד בדין נשבע על עשר ואכל תשע כי לדעת רש״י והראב״ד אכילת התשע היא איסור אכילת חצי שיעור של העשר והקרבן שהפריש מכפר עליה וכנ״ל. אך מהרמב״ם משמע שבאופן זה עשר הככרות מהוות בריה של איסור לעצמן וחטיבה אחת הן, ובכן כשאכל תשע אין איסור ח״ש כשם שאין איסור ח״ש באיסורי בריה אחרים (ועיין בשיעורים לעיל דף כז: ד״ה שלא אוכלנה וכו׳). אמנם בנשבע שלא לאכול תשע ועשר שמחדש הנשבע שני חפצים של איסור המצטרפים ביחד וכנ״ל אכילת תשע הככרות בעצמן מהוה אכילת חצי שיעור מתשע ועשר הנאסרות בתוך השבועה ולכן חל הקרבן על אכילתן. שם. גמ׳ אמר עולא והוא שניכר לג׳ בני אדם. כתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ שבועות (הל׳ ד׳ - ה׳) וז״ל שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות, האחת שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד כגון שנשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ועל עמוד של שיש שהוא של זהב וכן כל כיוצא בזה. השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן כגון שנשבע על השמים שהוא שמים ועל האבן זו שהיא אבן ועל השנים שהם שנים וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה, עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן כמו שנשבע עכ״ל. הראב״ד משיג על שהשמיט הרמב״ם את דינו של עולא בהגדרת דבר הידוע שהוא תלוי בידיעת שלשה בני אדם. ועל כך משיב הרדב״ז ז״ל ואני לא ידעתי מה מקום להגהה זו והלא הרב לא כתב בזה הפרק אלא כללים ולקמן בפרק ה׳ כתב בהדיא ואינו חייב אלא א״כ נשבע על דבר שגלוי וידוע לג׳ בנ״א משאר העם כגון איש שהוא אשה וכו׳ והיינו הך דעולא וכו׳ עכ״ל. ובכן השגת הראב״ד דורשת פתרון שהרי הרמב״ם אכן מזכיר ג׳ בנ״א בהלכותיו בסוף פ״ה. והנה הרמב״ם בפ״ה מהל׳ שבועות (הל׳ כ״ב) כ׳ וז״ל דבר ידוע אצל חכמים בעלי שכל ומדע שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים, נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא שאע״פ שהדבר כן הוא אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד. ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן, וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה ואע״פ שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמי שנשבע על האיש הוא אשה שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות וכיוצא בהן מדברי חכמה שאין ניכרין אלא לאנשים אחרים עכ״ל. מדיוק דבריו מוכח שרק כשאחד משאר העם שאינו נמנה בין החכמים נשבע על גודל השמש אין שבועתו שבועת שוא, ואילו אם נשבע עליה אחד מן החכמים הרי היא שבועת שוא. ויצא מכך חידוש שהדין של ידוע לכל תלוי מאיזה קבוצת אנשים הנשבע. ונראה לבאר שלפי הרמב״ם (בפ״ה) יסוד ההלכה של אין שבועה חלה בדבר הידוע לכל הוא משום (שם פ״א) ״שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה״. עצם אופי הדבר מופקע משבועה כי אין בו ספק כדי להצדיקו. בהתאם לכך פוסק שתלוי מאיזה קבוצת אנשים בא הנשבע - אם משאר העם או מבין החכמים. אצל שאר העם השוואת גודל השמש להארץ נתפסת בצידוק שבועה ואילו בין החכמים הדבר הזה מופקע. וניתן לומר שעל שיטה זו של הרמב״ם מתייחס הראב״ד ומשיג עליה כי לדעתו כל שהדבר ידוע לשלשה בני אדם הרי הוא נחשב לדבר הידוע לכל ואין נשבעים עליו בלי הבדל אם הנשבע אחד מהעם הוא או אחד מהחכמים.א (ויתכן שסובר שדין השבועות דומה לדין לשון הרע (ב״ב לט.) ״כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא״ שמאחר שידוע לג׳ בנ״א כל שהם הרי הוא ידוע לכל). ואולי תהיה עוד נ״מ בין הרמב״ם לבין הראב״ד בדבר שבמציאות עדיין אינו ידוע לג׳ בנ״א דעלמא, אך בטיבו ראוי הוא לידיעת הכל ולמעוניין ניתן להכירו בקלות. דוגמא לכך מי שנשבע על העמוד שבביתו שהוא של אבן והעובדא היא שרק הנשבע מכיר במציאות אותו העמוד שבביתו והוא לבדו יודע שהוא של אבן ברם כל אדם שיכנס לבית ידע הדבר מיד. לדעת הראב״ד דבר זה בר שבועת ביטוי הוא ואינו גורם לשבועה שוא כי למעשה טרם ידוע לג׳ בנ״א מעלמא. מאידך אליבא דהרמב״ם מסתבר שהשבועה כבר לשוא מאחר שאילו הלכו ג׳ בנ״א דעלמא לביתו להסתכל באותו עמוד היו כולם רואים מיד שהוא נעשה מאבן. ובכן בדבר עצמו אין איכות של ספק ומיותר להצדיקו בשבועה, ולכן לישבע עליו מהוה שבועת שוא, וצ״ע בזה. שם. תוס׳ ד״ה באומר. ביארנו בשיעורים למעלה (דף כה. ד״ה שבועה שלא אישן ג׳ ימים מלקין אותו וישן לאלתר) שלפי התוס׳ בשבועה ונדר שא״א לקיים העבירה שעומדת להעשות מחללת את השבועה או את הנדר תיכף ולפיכך אינם חלים בשעת הפלאה והגברא לוקה - בשבועה משום שוא ובנדר משום בל יחל. ועלינו להתבונן אליבא דהראשונים שיש איסור בל יחל אף בשבועות - עיין בשיעורים לעיל כ: ד״ה כי אתא רב דימי - למה בשבועה שא״א לקיימה לוקה רק משום שוא ולא משום בל יחל, מ״ש מנדר שא״א לקיימו. וצ״ל שזוהי ההלכה בשבועות שבמקום שמוזהרת משום שוא אינה מוזהרת באיסור בל יחל משא״כ בנדר מאחר שאינו מוזהר בלאו דשוא מוזהר הוא באופן זה בלאו דבל יחל. אמנם מתבקשת השאלה למה ילקה בנדר משום בל יחל - והרי הנדר בטל מעיקרו ואינו בדין שילקה שכן עבר העבירה בדיבור בלבד והו״ל איפוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, בשלמא בשבועה לוקה מגזה״כ כי לא ינקה ה׳ וכמבואר לעיל (כא.), אבל בנדר בדין הוא שלא ילקה. וי״ל בשני אופנים: א) לוקה בשעת הנדר מחמת העבירה שעומדת להעשות אח״כ, ואותה העבירה יש בה מעשה - כגון בשאסר שינת ג׳ ימים שעומד לישון והו״ל מעשה עבירה כשיישן - ולכן נחשב בשעת הנדר כאילו עשה כבר אותו מעשה ולוקה עליו. ב) עצם הלאו דבל יחל נחשב לאיסור שיש בו מעשה בעצם חלותו ולוקה בכל אופן אף כשפעולת הגברא אינה אלא דיבור, ודומה לחסמה בקול שלוקה משום שעצם הלאו יש בו מעשה. ברם תירוץ זה תלוי בדיון גדול בסוגיות ובראשונים בענין לאו שאין בו מעשה. וכבר הארכנו בו בחלק העניינים, ע״ש. בא״ד - אם יעשה כדבר וכו׳. מבואר שלר״ת יש דין תנאים בשבועה שא״א לקיימה, ודוקא כשעובר על התנאי מהוה שבועת שוא. ויל״ע אם שייך תנאי בשבועה לשעבר כי מסתבר שתנאים חלים דוקא בחלויות כגון בקנינים או בשבועה להבא שיוצרת חלות וכנ״ל באריכות רבה. מאידך בשבועה לשעבר שאין בה חלות ואינה כי אם דין אמת ושקר בדיבוריו לכאורה אין דין התנאים, ודומה שה״ה בשבועת שוא שאינה יוצרת חלות ואינה בת תנאי. ובכן צ״ע בדעת ר״ת כאן. ויתכן שלפי ר״ת רק בא״א לקיים שהעבירה העומדת להעשות גורמת שהשבועה תתחלל למפרע ועקב כך נתפסת השבועה בתנאי. דין שבועה זו שחלה לרגע ומיד מתחללת ונעשית לשוא דומה איפוא לשבועת ביטוי להבא שחלה ונתפסת בתנאי. אולם שבועת שוא בעלמא כגון שנשבע על עץ שהוא עץ דינה כשבועה לשעבר שאינה בת חלות ואינה נתפסת בתנאי. אך בשיעורים הקודמים (דף כה. ד״ה שבועה שלא אישן ג׳ ימים וכו׳) העלינו שאם שבועה שא״א לקיימה חלה ומתחללת מיד והעבירה שלאח״כ מחייבת למפרע הוא הדין בנדר שוא שילקה משום בל יחל, ברם אליבא דר״ת אין לוקין בנדר שוא, וצ״ע קצת. ויש ליישב שהר״ת חולק רק לענין מלקות אמנם אף הוא מודה שהעבירה אח״כ מחללת את השבועה למפרע ומשום כך יש חלות דין תנאים, ודו״ק. שם. גמרא. בתר דעתיה. לעיל (כו.) בסוגיא דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו חלוקים הראשונים (עיי״ש בתוס׳ ד״ה גמר וברמב״ן) אם דברים שבלב הויין דברים לפרש דברי נדר במקום דליכא אונס. וק׳ אליבא דאלו הסוברים שדברים שבלב אינם דברים, כיצד יפרשו את הדיון שלפנינו אי בתר דעתיה אזלינן או בתר פומיה הרי בודאי צ״ל בתר פומיה מאחר שדברים שבלב אינם דברים. ודומה שניתן לחלק כנ״ל בין שבועה לשעבר לבין שבועה להבא. שבועה להבא מחיל חיובים ואיסורים ובכן לגבה דברים שבלב אינם דברים כי אין דברים שבלב דברים כשיש חלות שדומה לשאר חלויות שבתורה. בלשעבר לעומת זאת אין דין חלות הדומה לכהת״כ כי אם דין לא לשקר בשעת השבועה, ויתכן שאינו תלוי דוקא בפומיה אלא אף בדעתיה. אמנם בסוגיין מדוברת אף בנוגע לשבועת שוא כי אין חלות בשבועת שוא אך דין מעשה שבועה בלבד ועקב כך יתכן דאזלינן בה בתר דעתיה ולא בתר פומיה. וכן בשבועת כריתת ברית דבנ״י עם משה והקב״ה נראה שלא היתה בעיקרה שבועה להבא לחייבם לשמור את התורה בעתיד אלא היתה בעיקר שבועה לשעבר לאמת לעצמם את קבלת התורה שכבר היתה.ברשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א יש לעיין לפי״ז למה לא שם הראב״ד את השגתו בפ״ה.
ב וילע״ק בלשון הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שבועות סוף הלט״ו.
הערות
Gemara
Peirush