גמרא
פירוש
שֶׁנֶּאֱמַר {שיר השירים ג׳:ז׳-ח׳} הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל כּוּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב מְלוּמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה.
דָּרַשׁ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור חושן משפט י׳:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור חושן משפט י׳:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י׳:א׳
ב רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור חושן משפט ח׳:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ח׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור חושן משפט ח׳:א׳
שולחן ערוך חושן משפט ח׳:א׳
ה רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור חושן משפט י׳:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור חושן משפט י׳:א׳
שולחן ערוך חושן משפט י׳:א׳
גמ׳. הוו מתונים בדין דכתיב לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים.
ופרש״י (ד״ה במעלות) וז״ל בחזקה ובמרוצה עכ״ל, ומשמע דאפילו כשהדיין יודע בוודאות מהו הפסק אעפ״כ אסור לאומרה תיכף ומיד אלא צריך להמתין. דאם הכוונה דהוו מתונים בדין ר״ל דהיכא שהדיין מסופק בדין אזי לא יפסוק במהירות את הדין, י״ל דזה כבר נכלל בדרשת הפסוק ״דינו לבקר משפט וכו׳ אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו״. אמנם עיין ברמב״ם (פ״כ מהל׳ סנה׳ ה״ז) וז״ל הגס לבו בהוראה וחותך הדין קודם שיחקרוהו בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש הרי זה שוטה ורשע וגס רוח כך צוו חכמים הוו מתונים בדין עכ״ל. ומשמע דהרמב״ם משווה את הדין דהוו מתונים בדין לדין שצריך שיהא הדבר ברור לך כשמש הנלמד מקרא דדינו לבקר משפט, וצ״ע. ועיין באבות דר׳ נתן (פ״א מ״ד) ״הוו מתונין בדין וכו׳ בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו שהם היו אומרים משלות ואינם מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנה״ג ופירשו אותם״, ומבואר דלא קבעו דמשלי ושיר השירים וקהלת הויין חלק מכתבי הקדש מיד אלא רק לאחר שהוכיחו אנשי כנה״ג דהם חלק מכתבי הקדש וזוהי דוגמא להוו מתונים בדין, ומשמע דהכלל הזה דהוו מתונים בדין אינו רק בפסק דין בדיני ממונות אלא דהוי כלל בתורה ואף בהוראות של איסור והיתר חל כלל זה דהוו מתונים בדין.
גמ׳. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים.
עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנה׳ הי״ד) דסובר שכח הכפייה ניתן דוקא לב״ד הקבוע שבא״י או לנשיא או לריש גלותא שבבבל. ואילו שיטת התוס׳ (דף ה. ד״ה דן) היא דאפילו ליחיד מומחה יש כח לכפות את הדין. אמנם מהגמ׳ לקמן דזימון בשלשה (דף ח.) משמע שלכל ב״ד של ג׳ יש כח של כפייה ודלא כהרמב״ם והתוס׳. ולהרמב״ם י״ל דהתם מיירי שנטל רשות מהנשיא או מריש גלותא. אמנם נראה דתוס׳ והרמב״ם לא נחלקו אלא לענין דין כפייה לכוף את בעלי הדין לבא ולדון בב״ד. אולם י״ל דאף הרמב״ם סובר דיש ליחיד כח כפייה מדין תוכחה דכופין על המצוות (עיין ברמב״ם בספה״מ מ״ע קע״ו), ולכאורה אף יחיד המורה יש לו כח כפייה מדין תוכחה וכפייה על המצוות. גמ׳. בין איש ובין אחיו ובין גרו אמר רב יהודה אפילו בין בית לעלייה ובין גרו אמר ר״י אפילו בין תנור לכיריים.
עיין בפירוש רבנו חננאל וז״ל בין איש ובין אחיו אפילו בין בית לעלייה צריך הדיין להיות בקי במשפט הפסדת העלייה על הבית כמה היא כדי שידין כמה יש לבעל העלייה בתחתון וכן צריך להיות בקי כמה הרחקת התנור מן הכותל או מן העזיבה שתחת התנור וכמה הרחקת הכירה וכו׳ וכיוצא בדינים הללו ולא יהיו קל בעיניו מפני שהן כך בלא נשיאות ממון ובלא נתינת ממון בבזיון אלא צריך להתעסק בהן בכולן כמו שהן מפורשין בפרק לא יחפור עכ״ל. ומשמע מדברי רבנו חננאל שמכאן נלמד מקור לכל דיני הרחקת נזקין שבפרק לא יחפור ואינה מצוה מיוחדת לדיינים אלא דפסוק זה הוא מקור לכל הלכות שכנים. אמנם עיין ברש״י (ד״ה בין איש) וז״ל שנפלה להם בית בירושה אל תאמר טול אתה בית ואחיך עליה ומה בכך הרי לכל אחד יש לו דירה אלא העלה אותן בדמים והשווה חלוקתן ע״י מעות עכ״ל. וצ״ע דמאי קמ״ל הפסוק דפשיטא שהדיין צריך לדקדק בדיני ממונות ולעשות החלוקה בשווה. וי״ל דקס״ד דלא בעינן ב״ד דוקא לעשות השומא וקמ״ל דשומא הוי הוראת ב״ד שב״ד מבררים עפ״י הכרע הדעת כמה לשלם, ושומא דומה לפשרה דהוי חלות שם הוראה עפ״י הכרע הדעת של ב״ד (עיין בתוס׳ לעיל ו. ד״ה ביצוע), וחלין בשומא כל דיני משפט ואיסורים של דין כגון לא תטה משפט וכו׳.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות)
ופרש״י (ד״ה במעלות) וז״ל בחזקה ובמרוצה עכ״ל, ומשמע דאפילו כשהדיין יודע בוודאות מהו הפסק אעפ״כ אסור לאומרה תיכף ומיד אלא צריך להמתין. דאם הכוונה דהוו מתונים בדין ר״ל דהיכא שהדיין מסופק בדין אזי לא יפסוק במהירות את הדין, י״ל דזה כבר נכלל בדרשת הפסוק ״דינו לבקר משפט וכו׳ אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו״. אמנם עיין ברמב״ם (פ״כ מהל׳ סנה׳ ה״ז) וז״ל הגס לבו בהוראה וחותך הדין קודם שיחקרוהו בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש הרי זה שוטה ורשע וגס רוח כך צוו חכמים הוו מתונים בדין עכ״ל. ומשמע דהרמב״ם משווה את הדין דהוו מתונים בדין לדין שצריך שיהא הדבר ברור לך כשמש הנלמד מקרא דדינו לבקר משפט, וצ״ע. ועיין באבות דר׳ נתן (פ״א מ״ד) ״הוו מתונין בדין וכו׳ בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו שהם היו אומרים משלות ואינם מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם עד שבאו אנשי כנה״ג ופירשו אותם״, ומבואר דלא קבעו דמשלי ושיר השירים וקהלת הויין חלק מכתבי הקדש מיד אלא רק לאחר שהוכיחו אנשי כנה״ג דהם חלק מכתבי הקדש וזוהי דוגמא להוו מתונים בדין, ומשמע דהכלל הזה דהוו מתונים בדין אינו רק בפסק דין בדיני ממונות אלא דהוי כלל בתורה ואף בהוראות של איסור והיתר חל כלל זה דהוו מתונים בדין.
גמ׳. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים.
עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ סנה׳ הי״ד) דסובר שכח הכפייה ניתן דוקא לב״ד הקבוע שבא״י או לנשיא או לריש גלותא שבבבל. ואילו שיטת התוס׳ (דף ה. ד״ה דן) היא דאפילו ליחיד מומחה יש כח לכפות את הדין. אמנם מהגמ׳ לקמן דזימון בשלשה (דף ח.) משמע שלכל ב״ד של ג׳ יש כח של כפייה ודלא כהרמב״ם והתוס׳. ולהרמב״ם י״ל דהתם מיירי שנטל רשות מהנשיא או מריש גלותא. אמנם נראה דתוס׳ והרמב״ם לא נחלקו אלא לענין דין כפייה לכוף את בעלי הדין לבא ולדון בב״ד. אולם י״ל דאף הרמב״ם סובר דיש ליחיד כח כפייה מדין תוכחה דכופין על המצוות (עיין ברמב״ם בספה״מ מ״ע קע״ו), ולכאורה אף יחיד המורה יש לו כח כפייה מדין תוכחה וכפייה על המצוות. גמ׳. בין איש ובין אחיו ובין גרו אמר רב יהודה אפילו בין בית לעלייה ובין גרו אמר ר״י אפילו בין תנור לכיריים.
עיין בפירוש רבנו חננאל וז״ל בין איש ובין אחיו אפילו בין בית לעלייה צריך הדיין להיות בקי במשפט הפסדת העלייה על הבית כמה היא כדי שידין כמה יש לבעל העלייה בתחתון וכן צריך להיות בקי כמה הרחקת התנור מן הכותל או מן העזיבה שתחת התנור וכמה הרחקת הכירה וכו׳ וכיוצא בדינים הללו ולא יהיו קל בעיניו מפני שהן כך בלא נשיאות ממון ובלא נתינת ממון בבזיון אלא צריך להתעסק בהן בכולן כמו שהן מפורשין בפרק לא יחפור עכ״ל. ומשמע מדברי רבנו חננאל שמכאן נלמד מקור לכל דיני הרחקת נזקין שבפרק לא יחפור ואינה מצוה מיוחדת לדיינים אלא דפסוק זה הוא מקור לכל הלכות שכנים. אמנם עיין ברש״י (ד״ה בין איש) וז״ל שנפלה להם בית בירושה אל תאמר טול אתה בית ואחיך עליה ומה בכך הרי לכל אחד יש לו דירה אלא העלה אותן בדמים והשווה חלוקתן ע״י מעות עכ״ל. וצ״ע דמאי קמ״ל הפסוק דפשיטא שהדיין צריך לדקדק בדיני ממונות ולעשות החלוקה בשווה. וי״ל דקס״ד דלא בעינן ב״ד דוקא לעשות השומא וקמ״ל דשומא הוי הוראת ב״ד שב״ד מבררים עפ״י הכרע הדעת כמה לשלם, ושומא דומה לפשרה דהוי חלות שם הוראה עפ״י הכרע הדעת של ב״ד (עיין בתוס׳ לעיל ו. ד״ה ביצוע), וחלין בשומא כל דיני משפט ואיסורים של דין כגון לא תטה משפט וכו׳.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush