^א רבינו זצ״ל הודה דמי שרוצה להתעקש יכול להבין רש״י כשיטת הרמב״ן דיש כאן התחייבות, אבל הפשטות בדברי רש״י מורה דאין כאן התחייבות. עיין בבית הלוי (חלק א סימן כג) דגם ביאר שיטת רש״י כדמבואר בפנים מרבינו זצ״ל.

^ב עיין לעיל בשיעורים (ה. בענין אין פודין הקדש ומע״ש בשטר וגדר שטר התחייבות) לביאור המח׳ בין רש״י והרשב״א בזה באריכות.

^ג ולכאורה יסוד מחלקותם לגבי קנין כסף הוי האם כסף קנין חל בתורת פרעון (כסמ״ע) או כחפצא של מעשה קנין כסף (כהט״ז), דהתחייבות מהוה פרעון אבל חסר לה חפצא של כסף. ובקידושין מסתבר דכסף קונה מדין חפצא של כסף ולא מדין פרעון (כטענת הט״ז).

^ד וכן ביאר באבנ״מ (סימן כט סק״י) דלפי הרמב״ן יש ציור של שעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף. וע״ע לקמן (ח: בענין בע״ח קונה משכון אות ד׳) דרבינו זצ״ל ביאר את דעת התוס׳ בענין משכון בשעת הלוואה ע״פ החידוש דהרמב״ן. וע״ע בזה ברשימות שיעורים לב״מ (פא: בענין משכון אליבא דר׳ יצחק, אות ב). ויש להעיר דלכאורה הרא״ש (סימן י) חולק על הרמב״ן וסבור דמשכון שייך רק כשיש שעבוד הגוף לשלם חוב וז״ל וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולם לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו עכ״ל.

^ה אך יתכן דהר״י מגא״ש מודה לרמב״ן דהא המשיכה בציור דהרמב״ן יוצר שעבוד על המשכון בו בשעה דחל החיוב לשלם את החוב מהמשכון, ודומה איפוא למשכון בשעת הלוואה, ואילו באופן דהר״י מגא״ש כבר היה החוב ורוצה לקנות המשכון אח״כ שלא בשעת ההתחייבות ומשו״ה לא חל.

^ו עיין במחנה אפרים (הלכות קנין מעות סימן ה) דביאר ברמב״ן דיש היקש בין הויה ליציאה ולכן גזה״כ דכריתות גם שייך לקידושין. אך ביאורו תמוה דהא הגמ׳ אומרת פריטי אין כאן נסכא אין כאן, ומשמע דהוי דין בקנין ולא בכריתות.

^ז ביאור רבינו זצ״ל ברמב״ן הוא דלא כדברי הקצוה״ח (סימן לט סק״ט) דנקט דהחסרון דאגידא גביה לפי הרמב״ן שייך גם למכירת קרקעות. ועוד דאין זכר לדין ״תורת קידושין״ ברמב״ן וצע״ג. ופשטות הרמב״ן לכאורה מורה דצריך חלות שם ״נתינה״ לאשה בכסף קידושין כמו דין ״נתינה״ בגט אשה, ובהתחייבות חדשה חסרה ״נתינה״ דהא האיש חייב לשלם את החוב והממון עדיין אצלו ואין בהתחייבות שלו חלות ״נתינה״ גמורה. משא״כ בחוב דאחרים דאע״פ דיכול למחול אך אין הוא זה שחייב לשלם החוב ויש כאן ״נתינה.⁠״ אך לפי״ז לכאורה טלי כסף קידושיך מע״ג קרקע פסול מדחסרה ״נתינה.⁠״ ועיין בזה לעיל בשיעורים (ב. ד״ה בא״ד בא״ד מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל). אך גם ע״ז קשה מדין מכירת אמתא. אלא י״ל אחרת דיש דין נתינה בכסף קנין וכדכתיב ״ונתן הכסף וקם לו״ ובהתחייבות דידיה שכסף התשלומין עדיין אצל הקונה יש חסרון בנתינת כסף קנין בהתחייבות דידיה. משא״כ במלוה דאחרים שכסף התשלומין אצלם, הקונה נתן כסף קנין למקנה או לאשה.

^ח וכן כתב המהרי״ט (הובא דבריו באבנ״מ סימן כט סקי״א) בביאור דברי הראב״ד. אבל האבנ״מ עצמו חולק על זה ונקט דהראב״ד סבר לגמרי כמו הרא״ש דאין משיכת המשכון דרך ליצור התחייבות ושעבוד עיי״ש בדבריו.

^ט וע״ע לקמן בשיעורים (ט:) דרבינו זצ״ל נסתפק בדעת הרמב״ם אם הגמ׳ דדברים הנקנים באמירה מיירי בהתחייבות או בקנין גמור.

^י והשווה למש״כ לעיל (ג.) בענין שיטת הגר״ח ביסוד קנין חליפין. וע״ע ברשימות שיעורים לב״מ (דף תנ״ד-תנ״ו) דרבינו זצ״ל הציע פירוש אחר בתירוץ התוס׳ דגרמו לו הפסד דהיינו דחל חיוב מזיק מיוחד בפועל כמו דחל חיוב מיוחד דמזיק בשומר אליבא דהרמב״ם, עיי״ש.

^כ וע״ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (מד. בענין משכון אליבא דר׳ יצחק, אות ג).

^ל ולכאורה גם אפשר לבאר רש״י ע״פ דברי הגר״ח זצ״ל המובאים בספר יונת אלם (סימן יד) וז״ל דהמשכון הוא עצם החוב עכ״ל.

^מ ועיין בזה בריטב״א (ח: ד״ה איתיביה) דכן הקשה על הגמ׳ ותירץ דבקידושין לא קפדינן על מה שאולי יקרה בעתיד, וז״ל וכיון דאית ליה למלוה קנין וזכות במשכון זה מקדש בו את האשה, ולא מבעיא לאחר שהחליטוהו לו בית דין בפרעון חובו או שהרהינו אצלו ולא פדאו דהא פשיטא דדידיה הוא, אלא אפילו קודם לכן, דאע״ג דקיימא לן בפרק כל שעה (פסחים ל:) כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ואי אקדיש מלוה או זבין לא עביד כלום ואפילו החליטוהו לו בית דין לזמנו, שאני הכא במשכון דאית ליה קנין בגויה מדרבי יצחק ובדידיה אי זבין מלוה או אקדיש דבריו קיימין למפרע כשיחליטוהו לו בית דין, הלכך באשה מקודשת מעתה ואפילו פדאו לוה בזמנו, דשאני קדושין מזביני והקדש, דכל היכא דבשעת קדושין איכא הנאת פרוטה וסמכה דעתה עליה מיקדשא ביה עכ״ל. וגם עיין בזה ברמב״ן וברשב״א.

^נ כדמבואר בתוס׳ כאן. אבל הש״ך (חו״מ סימן עב סק״ט) הבין דלפי רש״י הבע״ח קונה המשכון בקנין גמור. ועיין לקמן (אות ה׳) דרבינו זצ״ל דן בחיוב אחריות דיש לבע״ח על המשכון.

^ס וכן הוכיח הר״י מגא״ש (שבועות מד. ד״ה נקיטינן) דאין קנין גמור לבע״ח במשכון וז״ל ואם תאמר והא א״ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון קאמר אלמא לגופיה הוא דקני ליה וכיון שכן היכא דמשכנו שלא בשעת הלואתו דסבירא לן כותיה כדאמרי׳ בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק אפילו איתניס נמי נימא אבד משכון אבדו מעותיו דהא מקנה קנה ליה גופיה ולדידיה הוא דאיתביד לדידיה הוא דאיתניס הא ליכא למימר דאס״ד רבי יצחק מקנה ממש קאמר אלא מעתה היכא דקא בעי לוה למיפרקיה למשכוניה הכי נמי דלא מצי פריק ליה אם כן המלוה על המשכון קרית ליה קונה הוא אלא לאו ש״מ מדקא קרי ליה מלוה מכלל דאי בעי למיפרקי למשכוניה מצי פריק וכיון דמצי פריק ממילא שמעת דהא דקאמר ר׳ יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון לאו מקנה גופיה ממש הוא אלא לאשתעבודי ליה בחוביה הוא דקא קני ליה דהוה ליה מקנה זכותא בעלמא עכ״ל. ורבינו זצ״ל הוסיף דלפי זה אפי׳ לשיטות דסברי דבע״ח חייב באונסין זה אינו משום דיש לו קנין גמור במשכון אלא דהוי כמו שואל עליו.

^ע אולם עיין ברשימות שיעורים למסכת שבועות (מד.) דרבינו זצ״ל ביאר שיטת הבעה״מ שם דהחיוב אונסין של הבע״ח על המשכון נובע ״מדין קנין״ ולא ״מדין אחריות כשואל״, עיי״ש (באות ו) לכמה נ״מ. ובשיעוריו למסכת פסחים רבינו זצ״ל הביא לשון התוס׳ בפסחים (לא: ד״ה בדרבי יצחק) וז״ל דהכי פירושו כיון דשלא בשעת הלואה קונה לגמרי כדרבי יצחק עכ״ל, והעיר דמשמע דיש לבע״ח קנין גמור במשכון. והתוס׳ שלפנינו גם כתבו בלשון הזה דקנין לגמרי. אבל בשיעוריו למסכת קידושין ביאר רבינו זצ״ל את לשון התוס׳ בסוגיין דס״ל דהשעבוד דחל על המשכון דומה לקנין גמור אך אינו קנין גמור ממש.

^פ וע״ע בכל הסוגיא הזאת ברשימות שיעורים לשבועות (מד. בענין משכון אליבא דר׳ יצחק, אות א) וברשימות שיעורים לב״מ (פב. בענין משכון אליבא דר׳ יצחק).

^צ עיין בלשון הבע״מ דדומים קצת ללשון התוס׳, דהדין דקנין שלא בשעת הלואה משפיע על אלימות השעבוד דמשכון בשעת הלואה. עיי״ש בבע״מ בגיטין ובפסחים (ט: בדפי הרי״ף).

^ק החידוש דרבינו זצ״ל דאמרינן למפרע הוא גובה במשכון שלא בשעת הלואה, הרי הוא נמי החידוש של הנתיבות (סימן עב ס״ק ה).

^ר וכמו״כ כ׳ הראב״ד בהשגותיו על הרי״ף לריש פ׳ הנזקין וז״ל מפני שהלקוחות כמו ערבים הם עכ״ל.

^ש עיין בזה ברש״י (ב״מ סז: ד״ה אין בע״ח גובה הימנה) וז״ל אבל מטלטלי - אפילו דין ערב ליכא, דלאו עלייהו סמיך מלוה, הואיל ובידו להצניען ולאבדן עכ״ל. ועיין עוד בשיעורים לקמן דף יג.

^ת ועיין בתוס׳ בגיטין (לז. ד״ה שאני משכון) שנקטו ג״כ שאם הישראל נתן חמצו לעכו״ם כמשכון בשעת הלואה שפטור על ב״י וב״י.

^א בדומה לגזלן דיש לו מקצת קנין בהחפצא הגזול דברשותו הוא לכמה דינים אך אינו שלו להקנותו.

^ב וע״ע בכל זה ברשימות שיעורים לב״מ (פא: בענין משכון אליבא דר׳ יצחק אות ה-ו).

^ג ואין להקשות לשיטתם למה שוכר אינו חייב באונסין, די״ל דקנין שוכר אינו אלא קנין פירות בלי קנין הגוף, ואילו מלוה קונה קנין בגוף המשכון. ועוד שהשוכר אינו קונה אותו להקנות דשוכר אסור להשכיר ואילו המלוה יכול להקנותו וקנינו עדיף בכך משוכר. ואע״פ שהשוכר משתמש בחפצא מ״מ ע״ז משלם שכירות.

^ד יתכן לבאר יסוד מחלוקתם בחקירה בדין הילך – האם הילך מחלק את הדין תורה לשנים דמה שפרע בהילך כבר אינו חלק מהדין תורה דאזי י״ל דמשכון אינו הילך דהא עדיין הוי חלק של הדין תורה מדלא פרע לגמרי את חלק החוב אפי׳ כנגד המשכון, מאידך אם הילך חל כפוטר משבועה, י״ל דגם משכון פוטר דהא החזיר הנתבע את המשכון לתובעו ומפני זה חל לו פטור שבועה.

^ה ורבינו זצ״ל גם צידד לומר דאפי׳ בלי הדין דערב יש לומר דהקידושין חלין מדין חיוב מזיק. דהיינו, דהיא חייבת לו המנה כמזיק בזריקתה לים, וביארנו לעיל בסוגיא דרבית (ו:) דאם שעבוד או חיוב ממון ראוי לחול מפני מעשה קנין וכדומה, המקדש והאשה יכולים להשתמש בחיוב הזה ככסף קידושין. וגם כאן, החיוב ממון דחל עליה כמזיק בשעת הזריקה יכול להיות במקום כסף הקידושין.

^ו ועיין עוד בזה ברשימות שיעורים לב״ק (נו:, צח.) דהגר״ח זצ״ל גם חילק בין הבבלי והירושלמי באופן אחר. דהגוזל כדי לזרוק בים מאבד החפצא של גזילה בידים ובזה יש לו שם גזלן. אבל בירושלמי כשגוזל ע״מ לאובדה, הגזלן אינו הורג הבהמה בידים אלא דהוא נותן לה ללכת בעצמה והיא נאבדת, ובציור כזה אין לו שם גזלן. וכן איתא בחידושי הגר״ח על הרמב״ם (פרק ז מהלכות חובל ומזיק הל״ד) וז״ל והכי איתא בירושלמי בב״ק פ׳ הכונס על הא דתנן הוציאוה לסטים לסטים חייבין, וקאמר על זה בירושלמי אמר רב הושעי׳ בשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטים פטורין, והיינו משום דנתכוונו רק שתיאבד ממילא ולא שיזיקוה בידים, וע״כ אין זה חשוב גזילה עכ״ל. ועיין שם להסבר הדברים באריכות.

^ז ועיין בשיעורים לעיל (ז. ד״ה אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב) דרבינו זצ״ל דייק דהרמב״ם סבור כמו הרשב״א.

^ח עיין בריטב״א (ב״ב קעג: ד״ה הא קבלנות היא) דדן בגדר ערבות דיהודה, וז״ל האי לשון קבלנות אינו כי למי נכנס יהודה קבלן, לוה עצמו היה, תירץ לי מורי דלא דק תלמודא דכל מאי דאמרינן הכא אינו אלא אסמכתא, ולי היה נראה דתלמודא משמע ליה כי יעקב נתנו לראובן ושאר אחיו על קבלנות יהודה, וכך אמר ליעקב תנה אותו להם על ערבותי עכ״ל. לפי דעת הריטב״א יש כאן מתחייב (האחים) ולכן מובן איך יהודה יכול להיות הערב.

^ט ונראה דיש לתלות החקירה הזאת האם יש חלות חוב אחד ללוה ולערב או דחלין ב׳ חובות שונים, לבין החקירה דרבינו זצ״ל לעיל (ז. ד״ה אמר רבא תן מנה לפלוני) לגבי המחייב של הערב, האם אמרינן דע״פ דין קבלת הלוה נחשבת כקבלת הערב או לא. דלכאורה אם ע״פ דין הערב קיבל כסף כמו הלוה, מסתבר לומר דשניהם השתתפו והתחייבו באותה קבלת כסף ויש להם חלות חוב מאוחדת. אבל אם לא אמרינן דע״פ דין הערב קיבל הכסף ויש דבר אחר דגורם חיוב הערב, אזי מסתבר דיש לערב חלות חוב שונה מהלוה עצמו דהתחייב ע״י קבלת הכסף.

^י וע״ע בזה ברשימות שיעורים לב״מ (מו. ד״ה נעשה כאומר הלויני אות ב׳), לב״ק (ט. תוד״ה ורב) וברשימות שיעורים למס׳ שבועות (מח: ד״ה אטו ערבא אות א׳).

^כ אך לפי״ז צ״ע דהא למעלה ביארנו דהרשב״א מצריך קבלת הלוה לחייב הערב דהוי חוב אחד על שניהם ואז כשמשלם הערב עומד במקום המלוה לגבות חובו מהלוה, וצ״ע.

^ל אמנם עיין בתוס׳ רי״ד (ד״ה על מנת) דנקט דזה לא הוי שליחות ומהני מדין קביעת מקום. עיין בשיעורים לקמן (דף ח: ד״ה ת״ר התקדשי לי במנה, תנם ע״ג סלע).

^מ ועיין בשו״ע (סימן קצה סק״ט) דהשווה דיני שאילה בקרקע לשכירות בקרקע ובביאור הגר״א שם (סקל״ב) למקור הדברים.

^נ וכן הקשה המחנה אפרים (הלכות קנין חצר סימן ו).

^ס ובשיעוריו למסכת פסחים (מובא בהררי קדם חלק ב׳ סימן ו׳) רבינו זצ״ל ביאר דזה הפשט ברש״י (פסחים ד. ד״ה מסירת מפתח) דמסירת מפתח ממשכיר לשוכר הויא קנין שכירות. והקשו עליו בתוס׳ (ד״ה אם משמסר) דמפורש בגמ׳ דמסירת מפתחות לא הויא קנין חזקה. ורבינו זצ״ל ביאר ע״פ היסוד בפנים דקנין חזקה לשכירות הוי דין אחר מקנין חזקה כדי לקנות קנין גמור. ורבינו זצ״ל גם ציין לקצוה״ח (סימן קנג סק״ג) דחידש דאפי׳ לראשונים דחולקים על הרמב״ם (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו) וסבורים דמעשה תשמיש לא מהני לקנין חזקה בקרקע, מודים לו אם כל הקנין רק הוי לתשמיש מסויים, עיי״ש בדבריו.

^ע וזה דלא כדברי הקצהו״ח הידוע (סימן ר סק״ה) דגיטא וידה באין כאחד רק מועיל מכיון דלא בעינן מעשה קנין בגט ודו״ק. אך לכאורה תירוץ דרבינו זצ״ל ניחא לפי הרמב״ם דסובר דתשמיש מהווה קנין חזקה, אך לראב״ד דסובר דתשמיש אינו חזקה מה הפשט בגמ׳. ונראה דמכיון דרק צריכא לקנות קנין פירות מהבעל אזי לכו״ע מועיל תשמיש לקנין חזקה כמו דתשמיש מועיל לחזקה בשכירות קרקע, כנ״ל.

^פ עיי״ש דהכס״מ תירץ בב׳ אופנים וז״ל ואע״ג דלענין מתנה כתב בפ״ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה עכ״ל.

^צ והשווה לדברי התוס׳ רי״ד (ח: ד״ה על מנת שיקבלם לי) וז״ל היה סלע שלה מקודשת. פירש המורה דחצירה קונה לה ואינה נרא׳ דאמאי נקט סלע. אלא הכין פירושו כשאמרה תנם על גבי סלע משמע שבכעס אמרה לו אבל אם היה סלע שלה משמע שבכל לב אמרה לו וכאילו שם בידה דמי כיון שנתרצת בכך ודומה זה לתנהו לכלב עכ״ל. אבל יש להעיר דהתוס׳ רי״ד בהמשך הבין הספק דרב ביבי הוא לגבי דעתה אם היא באמת נתרצית או לא, ומשמע מדבריו דאם ידעינן דהיא באמת נתרצית אז הקידושין חלין אפי׳ בסלע של שניהם וז״ל ואם היה סלע של שניהם שואל אם בדרך כעס אמרה לו או בכל לב. ובכולן אם אמרה ואקדש אני לך נראה לי דהיא מקודשת דבכל לב קאמרה ליה ובכל מקום שיתנם בציוויה כאלו שם בידה דמי עכ״ל. אבל לפי ביאור דרבינו זצ״ל בדעת הרמב״ם במקום של שניהם יש ספק ע״פ דין אם קביעת מקום מהני או לא.

^ק ורבינו זצ״ל הוסיף דקבלת קידושין ע״י קביעת מקום שונה מהרמב״ן בזרוק מנה לים דהקידושין חל מדין ערב. דביארנו בשיעורים לעיל (ח: ד״ה דין ערב בזרוק מנה לים) דלפי הרמב״ן הדין דערב חל ע״י הפסד ממון דהמקדש דיוצר התחייבות. אבל לפי הרמב״ם, אפי׳ בלי הפסד כלל הקידושין חלין מדין קביעת מקום דגורם לתפיסה ע״פ דין.

^ר רבינו זצ״ל העיר דזה דומה לקנין חצר בגניבה, דלא בעינן כל הכללים דקנין חצר במקח וממכר ובמציאה אלא בעינן דין רשות בעלמא. ולגבי ההבדלים בין דיני קניינים דעלמא לבין דיני מעשה גניבה כדי שהגנב יקנה קנייני גניבה. ועיין בזה ברשימות שיעורים לב״ק (עט. תוד״ה או).

^ש כמו דביארו התוס׳ (ד״ה אם היה סלע שלה).

^ת ויש להוסיף דלגבי גירושין (פרק ה מהלכות גירושין הל״א-ב) הרמב״ם התייחס לחצר משתמרת ואינה משתמרת, מה שלא עשה בהלכות אישות. ויש להעיר דהתוס׳ רי״ד (קידושין ח: ד״ה ואם היה סלע) כתב דקביעת מקום מהני בגירושין כמו בקידושין וז״ל ונראה לי דהוא הדין לגבי גט אם היה בעלה נותן לה גטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע זה או על גבי קרקע ואתגרש מגורשת היא וכאילו שם בידה דמי ולא דמי לטלי גיטיך מעל גבי קרקע דהתם אין שם נתינ׳ בעל שלא מדעת האשה נתנו על גבי קרקע אבל היכא דאמרה ליה תנהו על גבי קרקע כאילו נתנו בידה דמי עכ״ל. התוס׳ רי״ד מעלה הו״א דיש פסול בנתינה כמו דרבינו זצ״ל אמר ברמב״ם, אבל בסוף דחה אותו. ולכאורה הפשט בתוס׳ רי״ד הוא דהתפיסה דחלה ע״י קביעת מקום הויא ממש כאילו נתנו בידה ולכן הגזה״כ ד״ונתן בידה״ מקויים.

^א ועיין לעיל בהערות דדעת התוס׳ רי״ד לכאורה דומה לביאור רבינו זצ״ל ברמב״ם לגבי חלות תפיסה ע״י קביעת מקום. ועיין באבנ״מ (סימן לז סק״ג) דהביא שיטת התוס׳ רי״ד וכתב דהחידוש שלו גם שייך למקח וממכר וז״ל ולפ״ז במקח וממכר נמי כל שאומר המקבל מתנה או הלוקח שים אותו ע״ג סלע אפי׳ אינו שלו ה״ל כאלו מטי לידי׳ ממש עכ״ל.

^ב לכאורה זה כמו ביאור התוס׳ רי״ד בגמ׳ שם דדיני קבלת הגט חלוקין מדיני קנין מדאורייתא. אבל רוב הראשונים ס״ל דהגירושין היכא דהיא יכולה לשומרו חל מתקנת חכמים. למשל, עיי״ש ברמב״ן (עח. ד״ה ארבע אמות) דהוא מדין אפקעינהו.

^ג ועיין בר״ן (מ: בדפי הרי״ף) דפירש הרמב״ם כמו המ״מ, וביאר דהכל הוי תקנות דרבנן, עיי״ש בדבריו.

^ד יש להטעים את קושיית רבינו זצ״ל דבנוגע לקנין מציאה בד׳ אמות, המציאה נקנית לזה דהגיע למקום ראשון. ורק אומרים דשניהם קונין את המציאה אם הגיעו ממש בבת אחת (עיין בחו״מ סימן רסח סעיף ב׳ ברמ״א ובנתיבות שם).

^ה וכן הקשה בר״ן (ד: בדפי הרי״ף ד״ה כלב הרץ אחריה).

^ו החילוק בין היכא דהמציל עשה את המעשה ההצלה בעצמו לבין היכא דהניצול אמר לו לעשות המעשה נמצא בריטב״א (ד״ה כלב) וז״ל והכי מוכח בפרק הגוזל (ב״ק קטו:) דכי עבד מנפשיה אינו משתלם כלום, אבל הכא דעבד מדעתה שאמרה לו תנהו לכלב משתלם ממנה עכ״ל. ועיין במאירי (ד״ה היה) דהביא שתי דעות אם בדרך כלל המציל חבירו ע״י הוצאת ממון יכול לתובע הממון מהניצול או לא.