גמרא
פירוש
אֲבָל הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי לֵיתֵיהּ לִגְווֹזָא דַּהֲדַר מַפֵּיק, לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ אֶלָּא ״כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות ברכות ח׳:י׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור אורח חיים קס״ז:י׳
טור אורח חיים ר״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קס״ז:י׳
שולחן ערוך אורח חיים ר״ו:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור אורח חיים קס״ז:י׳
טור אורח חיים ר״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קס״ז:י׳
שולחן ערוך אורח חיים ר״ו:א׳
ג טור אורח חיים קס״ז:י׳
טור אורח חיים קפ״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קס״ז:י׳
שולחן ערוך אורח חיים קפ״ז:א׳
טור אורח חיים קפ״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קס״ז:י׳
שולחן ערוך אורח חיים קפ״ז:א׳
ד טור אורח חיים קס״ז:י׳
טור אורח חיים קפ״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קס״ז:י׳
שולחן ערוך אורח חיים קפ״ז:א׳
טור אורח חיים קפ״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים קס״ז:י׳
שולחן ערוך אורח חיים קפ״ז:א׳
רש״י ד״ה חוץ מן הפת ומן היין. וז״ל כדאמרינן לקמן שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים עכ״ל. ומבואר מדבריו דס״ל דהטעם שאין ברכת שהכל פוטרת את היין לשיטת ר׳ הונא הוא משום דחל ביין דין כוס של ברכה שגורם ברכה לעצמו בקידוש ובהבדלה וברכת חתנים, וצ״ע דמהו הסברא בזה, דמשום שחל ביין דין כוס של ברכה אינו יוצא בה בברכת שהכל אפילו בדיעבד. וכן יש להעיר דקיי״ל בגמ׳ לקמן (מא:) דברכת הפת אינה פוטרת יין שבא בתוך הסעודה שגורם ברכה לעצמו וכתב רש״י (דף מב. ד״ה דגורם) וז״ל בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע״פ שלא היו צריכין לשתייתו עכ״ל, כלומר דמכיון שיין גורם ברכה לעצמו בתורת כוס של ברכה משום כך אין ברכת הפת פוטרתו, ודבריו נמי צריכים ביאור. ועיין בתוס׳ (מא ב ד״ה אי הכי) שפירשו דגורם ברכה לעצמו ר״ל דמשום שמברך על היין ברכה מיוחדת דבורא פרי הגפן ובתחילה כשהוא ענבים מברך בורא פרי העץ. ולדברי התוס׳ ניחא דמשום שתיקנו ביין ברכה בפני עצמה דבורא פרי הגפן מחמת חשיבותו י״ל דאין ברכת שהכל פוטרתו אפילו בדיעבד וכן אין ברכת הפת פוטרתו, אמנם צ״ע בסברת רש״י. והנה יש להסתפק בדין ברכת בורא פרי הגפן בכוס של ברכה אי הוי ברכת הנהנין גרידא, דקיי״ל המברך צריך שיטעום וכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, וכדי להתיר איסור מעילה ממה שיטעום צריך לברך בורא פרי הגפן תחילה, או דילמא דברכת בורא פרי הגפן הויא חלק מדין כוס של ברכה, דדין סידור ברכה על הכוס אינו רק לומר ברכת קידוש והבדלה או ברכת חתנים על הכוס אלא אף לסדר על הכוס ברכת היין, דברכת בורא פרי הגפן הויא קיום שירה ודברי שבח על הכוס מדין כוס של ברכה. ונראה שזוהי כוונת רש״י במה שכתב (דף מב. ד״ה דגורם) ״בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע״פ שלא היו צריכין לשתייתו״, דר״ל דהמחייב של ברכת היין אינו עצם השתייה דאף בלי שתייה חייבין לברך ברכת היין, ושאני ברכת בורא פרי הגפן על כוס של ברכה שאינה נאמרת בתורת ברכת הנהנין גרידא אלא דהויא חלק מדין סידור ברכה על הכוס. דיסוד דין ברכה על הכוס היינו לסדר שבח ושירה על הכוס, וברכת בורא פרי הגפן חשיבא חלק מדברי שבח על הכוס. וכן מבואר מדברי הרשב״ם (פסחים דף קו. ד״ה אמר) וז״ל אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתי משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר שאין אומרים שירה אלא על היין והכי מפרש בשאילתות עכ״ל, ומבואר מדבריו דברכת בורא פרי הגפן מהווה קיום שירה על היין, וחלה מדין כוס של ברכה ואינה נאמרת בתורת ברכת הנהנין גרידא. וכן משמע משיטת רש״י בנזיר (דף ד. ד״ה והרי מושבע וכו׳) דקידוש על היין דאורייתא, ומשמע דבפה״ג היא חלק מעצם מצות קידוש מכיון דמה״ת צריך לקדש על היין, וחל בקידוש קיום שירה על היין. ולפי״ז היכא דמקדש על הפת מקיים רק מצות קידוש אבל ליכא קיום שירה, דאין אומרים שירה אלא על היין. ועיין ברש״י (עירובין דף מ: ד״ה ליתביה) דאע״פ דאמרינן המברך צריך שיטעום נותנו לאחר לשתות דטעמא משום שגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, ומשמע שדין טעימה של הכוס אינו אלא משום גנאי ואפילו המברך עצמו חייב לטעום רק כדי שלא יהיה גנאי לכוס. וא״כ מבואר דהחיוב לטעום מכוס של ברכה אינו מדין ברכת הנהנין כדי שלא תהיה ברכה לבטלה, אלא שצריך לברך בפה״ג מעיקר דין ברכה על הכוס ולא רק משום היתר הטעימה, דהרי מעיקר הדין א״צ לטעום מהכוס כלל דאינו טועם ממנו, אלא משום שלא יהיה גנאי לכוס. ומוכח כנ״ל דברכת בורא פרי הגפן חלק מעצם סדר הקידוש וסידור דברי שבח על הכוס. והנה במי שסעד סעודה מערב שבת ופורס מפה ומקדש יש מחלוקת בין הראשונים (עי׳ בפסחים דף ק: ברי״ף, בבעה״מ, בראב״ד, וברמב״ן, ועיין בטור או״ח סימן רע״א סע׳ ד׳) כשכבר בירך על היין אם חוזר ומברך עליו כשמקדש. ולכאורה שיטת המחייבים בברכת היין תמוהה דהא כבר בירך על היין. ונראה דע״כ סברי שברכת בורא פרי הגפן הויא קיום בעצם הקידוש ונאמרת כחלק מדברי שירה ושבח על היין. ומשום כך אע״פ שמדין ברכת הנהנין אינו חייב בברכת בורא פרי הגפן, שהרי ברך מקודם לפני שפרס מפה לקדש, מכל מקום חייב לברך בורא פרי הגפן מדין הקידוש, ולפיכך מחייבים לברך בפה״ג שוב בעת שמקדשא. ונראה דגם הראשונים שחולקים וסברי שאינו חוזר ומברך בפה״ג כשפורס מפה ומקדש מסכימים לעצם היסוד הנ״ל, אלא דסוברים שאם אין הברכה דבורא פרי הגפן חלה מדין ברכת הנהנין אינה חלה נמי מדין קידוש. ברם כשמברך ברכת בורא פרי הגפן משום חובת נהנה מקיים בה גם קיום קידוש. ועוד יש להוכיח דברכת בורא פרי הגפן הויא חלק מעצם מצות קידוש מפסק הרמב״ם (פכ״ט מהל׳ שבת ה״י), וז״ל ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבה, ומברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואח״כ יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה, עכ״ל. והראב״ד השיג וז״ל ולפי שקראוהו קידושא רבה יצא לו, ואינו כלום שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום, ואילו בא לקדש על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל, וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת״ל את יום, אסמכתא היא דעיקר קידושא בליליא כתיב, וכו׳ עכ״ל. וביאר הגר״מ זצ״ל דהרמב״ם והראב״ד פליגי בעצם דין קידושא רבה, דלפי הרמב״ם חל בקידושא רבה חלות שם קידוש כמו בלילה, ולכן סובר שאסור לטעום קודם שיקדש, ואין קידוש זה אלא במקום סעודה, כמו דין קידוש בלילה. ברם הראב״ד סובר דכיון שאינו מברך ברכה על קדושת היום בשעת קידושא רבה, אין כאן חלות שם קידוש אלא מצות בורא פרי הגפן ושתיית יין בעלמא, ולשיטתו ברכת בורא פרי הגפן נאמרת בשחרית בשבת בתורת ברכת הנהנין בלבד, והואיל ואינו נתפס בהלכות הקידוש לכן מותר לטעום מקודם ואינו צריך לקדש במקום סעודה. ומבואר מכאן דלרמב״ם עצם ברכת בפה״ג חלק מקידוש היא. והגר״ח זצ״ל היה פוסק שמי שאיחר קידוש ולא שמע את ברכת בורא פרי הגפן אע״פ ששמע את ברכת היום, לא יצא ידי חובתו וחייב לשמוע קידוש עוד פעם שנית משום דברכת בפה״ג מעכבת בעצם מצות הקידוש ואינה ברכת הנהנין בעלמא להתיר את טעימת הייןב. ולפי״ז נראה לבאר את סברת רב הונא דס״ל שברכת שהכל אינה פוטרת את היין, משום דמכיון דברכת שהכל חלה מדין מתיר להתיר איסור דמעילה איננה פוטרת מברכת בורא פרי הגפן שחל בו קיום ודין ברכה על הכוס. ונראה דאף בגוונא שאינו מברך בורא פרי הגפן אלא להתיר איסור מעילה מכל מקום אין ברכת שהכל פוטרתו, דמכיון שחל דין שבורא פרי הגפן הויא קיום בכוס של ברכה ואינה חלות ברכת הנהנין גרידא, הפקיעו החכמים מיין דין ברכת שהכל וקבעו ליין ברכה מסוימת דבורא פרי הגפן דוקא. גמ׳. וז״ל בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא וכו׳ מאי יצא דקאמר רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה מאי קא משמע לן אע״ג דאמר בלשון חול תנינא וכו׳ סלקא דעתך אמינא הני מילי דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אימא לא קא משמע לן עכ״ל. והנה מבואר בגמ׳ שאם בירך ברוך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא ידי ברכת הזן, וצ״ע דהרי קיימא לן (לעיל יא א) דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וברכת הזן הויא ברכה ארוכה שפותחת בברוך וחותמת בברוך ואיך יצא ידי חובתו כשאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. ועיין ברמב״ן במלחמות ה׳ (דף ו: בדפי הרי״ף) וז״ל ומיהו בסיפא אע״פ ששינה בפתיחה יצא שהכל הולך אחר החיתום שיש בו ברכה ואם תקשה במה יצא במה שאמר ברוך אתה ה׳ יוצר המאורות והלא שנינו אינו רשאי לקצר, איכא למימר הא אם קצר יצא והכי נמי מוכח בפרק כיצד מברכין עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן סובר דאע״פ שאינו רשאי לקצר מ״מ בדיעבד אם קצר יצא, ונראה דהרמב״ן הוכיח דין זה מסוגיין דבנימין רעיא יצא ידי ברכת הזן אע״פ שלא חתם ברוך אתה ה׳ הזן את הכל, וזוהי כוונת הרמב״ן במה שכתב ״והכי נמי מוכח בפרק כיצד מברכין״. ונראה דלשיטות הראשונים דס״ל דאם קצר ברכה ארוכה לא יצא צ״ל דבסוגיין מיירי שחתם בלשון ארמית בריך רחמנא דזן לכוליה עלמא, וקמ״ל דמכיון שהזכיר שם ומלכות יצא אע״פ ששינה הברכה מלשון קדש ללשון חול. והנה פסק המחבר (או״ח סי׳ קס״ז סע׳ י׳, וכן פסק הטור) וז״ל אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא עכ״ל. ומבואר דס״ל דאע״פ דבסוגיין מיירי בברכת המזון הוא הדין אם בירך לפני המזון בלע״ז דיוצא ידי ברכת המוציא. וצ״ב מאי שנא כשמברך בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא דיצא, מהמברך כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה שאינו מועיל לפי ר׳ יוסי דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכותג. ונראה ליישב דהחילוק בין המברך ברוך המקום שברא פת זו - דלא יצא, להמברך בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא - דיצא, אינו משום שנקט לשון שברא במקום המוציא לחם מן הארץ, אלא דהשינוי הוא בהזכרת השם דהיינו שאמר ברוך ״המקום״ במקום לומר שם אדנות, וכשמברך בלשון הקדש צריך דוקא לברך בשם אדנות. משא״כ כשמברך בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא בלשון ארמית י״ל דמכיון שהזכיר רחמנא דהיינו חלות דין כינוי השם בלשון ארמית אע״פ שלא הזכיר שם אדנות נמי יצא. ובטעם החילוק נ״ל דכשמברך בלשון הקודש צריך להזכיר את השם בלשון אדנות שהוא מז׳ שמות שאינם נמחקים (כמבואר ברמב״ם פ״ו מהל׳ יסודי התורה ה״ב), משא״כ כשמברך בלשון חול אין חלות דין שם, דבלשון חול כל התרגומים של השם הויין כינויים, ואפילו אם מתרגם לשון אדנות ללשון חול לא חל בתרגום חלות דין שם דאינו אלא כינוי בלבד, וכמבואר ברמב״ם (פכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״ג) וז״ל שמות שקוראים בהן הגויים להקב״ה הרי הן ככל הכינויים עכ״ל. והנה מדקיימא לן דכל הברכות נאמרין בכל לשון מוכח דכשמברך בלשון חול יוצא אף בתרגום השם דהוי כינוי, דבפשטות כשמברך בלשון חול אינו מזכיר את השם בלשון הקודש, וכן משמע מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות ה״ו) וז״ל וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא עכ״ל, ומקורו מסוגיין דבנימין רעיא כריך ריפתא ובירך בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ומבואר שאע״פ שלא הזכיר שם אדנות יצא, דמכיון שבירך בלשון חול יצא ידי הזכרת השם אף ע״י כינוי, ויצא ידי הזכרת השם באמירת רחמנא דהויא כינוי. ולכאורה י״ל דהוא הדין לגבי קריאת שמע שנאמר בה דין קריאה ככתבה, שאם קורא בלשון הקודש צריך להזכיר שם אדנות ואם החליף את השם פשיטא דלא יצא, דלא הויא קריאה ככתבה. משא״כ כשקורא בלשון חול י״ל דחל קיום קריאה ככתבה אף בלשון חול משום שהתרגום הוי פירוש כמו שנתבאר בדברי הראב״ד (פ״ב מהל׳ קריאת שמע הל׳ י׳), וי״ל שיצא אף בהזכרת השם בלשון חול אע״פ שהוא כינוי, דרק בלשון הקודש נאמר דין מסוים של שמות מחולקים. ברם הגר״מ זצ״ל אמר שכל זה אם יתרגם את השמות ללע״ז בלי לשנות את כוונת השם מכוונתה בלשון הקודש. אמנם מכיון שיש מחלוקת בין הראשונים בכוונות השמות שבברכות (כגון בשם בן ד׳ אותיות שחלוקים הראשונים אם הכוונה של השם היא להוי״ה או לאדנות), קיים בכל תרגום ספק אם לא שינה את כוונת השםד. ולפחות אין לעשות כן לכתחילה. ומשום כך היה פוסק הגר״מ זצ״ל עבור המתפללים שקוראים קריאת שמע ומברכים ברכות בלע״ז, שלא ישנו את השם מקריאתו בלה״ק אלא יקראוהו ככתבו בלשון הקודשה. גמ׳. וז״ל לא עברתי מלברכך עכ״ל. ופירש רש״י (ד״ה מלברכך) ״ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר״. ודבריו צ״ע דקיימא לן דברכת המצוות דרבנן, ואיך נלמד מן הפסוק לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי שלא שכח מלברך ברכת המצוה על הפרשת מעשר שני. ולולא דברי רש״י לכאורה היה אפשר לפרש דקרא מיירי בברכת הנהנין (לשיטות דס״ל דברכת הנהנין היא מדאורייתא, עיין בתוס׳ דף יב. ד״ה לא ובתוס׳ דף לה. ד״ה אלא סברא ובפנ״י שם). אלא דיש לדחות דלמה ליה להתודות בוידוי מעשר שלא שכח מלברך ברכת הנהנין, דאיזה שייכות יש לברכת הנהנין לקיום דין מעשר שני, דאין זה אלא כמתודה שלא עבר על איסור נפרד שאסור ליהנות מעולם הזה בלי ברכה, ולמה צריך להזכיר זאת כחלק ממצות וידוי מעשר. ועיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ מעשר שני ונטע רבעי הט״ו) וז״ל ולא שכחתי שלא שכח מלברכו ולהזכיר שמו עליו עכ״ל. ומסתימת לשון הרמב״ם יתכן לפרש דס״ל שמתודה שלא שכח מלברך ברכת הנהנין (ודלא כדעת רש״י בסוגיין שפירש דמיירי בברכת המצוה), ואע״פ שכתב הרמב״ם להדיא (פ״א מהל׳ ברכות ה״ב) שברכות הנהנין הם מדברי סופרים, יתכן דהרמב״ם סובר דשאני ברכת הנהנין על אכילת מעשר שני דהויא מדאורייתא. והביאור בזה דס״ל להרמב״ם דבמעשר שני חל דין ניתן בחפצא דמעשר שני שניתן לאכילה, וחל בחפצא דמע״ש קיום מצות אכילת מעשר שני. והרמב״ם סובר שהברכה מהווה חלק מקיום מצות אכילת מעשר שני, דנלמדת מדרשת הקרא ״קדש הילולים לה׳ ״ מלמד שטעונים ברכה לפניהם (לה.), דהיינו שחל דין שבח וברכה כחלק מקיום מצות אכילת מעשר שני ונטע רבעי, וברכת הנהנין דמעשר שני מהווה קיום במצות אכילת מעשר שני מדאורייתא. אמנם לפי זה צ״ע קצת מהו ההו״א שבגמ׳ (לעיל לה א) למילף דין ברכת הנהנין בפירות חולין מקרא דקדש הילולים לה׳, שהוא דין מסוים של שבח בקיום מצות אכילת נטע רבעי ומעשר שני. גמ׳. וז״ל מאי נובלות וכו׳ חד אמר בושלי כמרא וחד אמר תמרי דזיקא עכ״ל. עיין ברש״י (ד״ה בושלי כמרא) שפירש וז״ל כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עכ״ל, ומבאור מדבריו דהויין מין קללה משום שנתקלקלו ע״י שנשרפו בחמה. אך הר״ש (דמאי פ״א מ״א ד״ה נובלות) פירש באופן אחר וז״ל ויש מפרשין שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ״ל, ובמס׳ ערלה (פ״א מ״ח) כתב ״בושלי כומרא תמרים פגין שאינם רואיים לאכילה וכומרים אותן בעפר להתבשל״, ומבואר שפירש דבושלי כומרא היינו פירות שנתלשו מן העץ לפני שנתבשלו כל צרכן. ונראה שכן פירש הרמב״ם שפסק (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ח) וז״ל והנובלות שהן פגין וכו׳ מברך תחלה שהכל עכ״ל. ונראה דפגין הן כשיעור בוסר וכדמבואר ברמב״ם (פ״ה מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ ט״ו) וז״ל אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר וכו׳ אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות עכ״ל, והנה קיימא לן במשנה (ערלה פ״א מ״ז) דסמדר מותר בערלה ובוסר אסור, ומבואר דחל חלות שם פרי בבוסר, וכן משמע ממה שפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ נזירות ה״ב) וז״ל אבל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין עכ״ל, ומשמע דרק סמדר הוי עץ ואילו בבוסר חל שם פרי. ולפי״ז י״ל דמה שפסק הרמב״ם דמברך על פגין שהכל הוא משום דס״ל כשיטת הר״ש דכל פרי שלא נתבשל כל צרכו הוי מין קללה ומברך עליו שהכל. ועיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ מעשר ה״ג) שפסק שאין חיוב תרומות ומעשרות חל עד הבאת שליש ופירות שהן בוסר פטורין מתרומות ומעשרות, דנאמר דין מסוים דחלות שם פרי לגבי חיוב תרומות ומעשרות. ולפי״ז י״ל דהוא הדין לגבי ברכה, דפירות שהן בוסר מברך עליהם שהכל משום שנאמר דין מסוים בהלכות ברכות דשם פרי חל בהבאת שליש דזהו שיעור עונת המעשרות, ופחות מזה הוי מין קללה, דסובר הרמב״ם שמברך עליו שהכל. ועיין בתוס׳ (דף לו: ד״ה שיעורו) דס״ל דעל בוסר מברך בורא פרי העץ. ולפי מה שנתבאר בשיטת הרמב״ם י״ל דפליג על התוס׳, וס״ל דמברך על בוסר ברכת שהכל משום דנחשב למין קללה מכיון שלא נתבשל כל צרכו. ברם יתכן דרק בנובלות שהן פגין מברך שהכל משום שנשרו מן העץ ע״י הרוח ועדיין לא נתבשלו כל צרכן, ואילו בבוסר שקטף מן העץ מברך בורא פרי העץ אף לדעת הרמב״ם, משום דחל שם פרי בבוסר לענין ברכה כמו דחל שם פרי בבוסר בכל התורה כולה, ולא הוי מין קללה אלא אם כן השירום הרוח מן העץ. ולכאורה תהא נפקא מינה בפירות שהביאו שליש ונשרו מן העץ ע״י הרוח ולא גמרו להתבשל, דאי נימא דהרמב״ם סובר כדעת התוס׳ (דף לו: ד״ה שיעורו) דאף בדין ברכה חל שיעור פרי בבוסר ומברך עליו בורא פרי העץ, ומה שכתב הרמב״ם דמברך שהכל בנובלות הוא משום דנשרו מן העץ קודם גמר בישולן, י״ל דמברך שהכל אף בפירות שהביאו שליש ונשרו ע״י הרוח קודם שנגמרו להתבשל. אמנם אי נימא דסובר הרמב״ם שחל דין מסוים בהלכות ברכות דשיעור פרי הוא כשיעור עונת המעשרות ופחות מזה הוי מין קללה, י״ל דבפירות שהביאו שליש ונשרו מן העץ מברך עליהן בורא פרי העץ. והנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מעשר שני הל׳ י״ג) שפסק דנובלות אסורות משום ערלה ונטע רבעי דמשמע דשם פרי לענין נטע רבעי חל בבוסר. ומאידך פסק הרמב״ם שאין פודין נטע רבעי עד שיגיע לעונת המעשרות דהיינו בהבאת שליש (פ״ט מהל׳ מעשר שני ה״ב), ומשמע דחל דין מסוים בנטע רבעי דשם פרי תלוי בהבאת שליש כתרומה ומעשר, וצ״ע בסתירה. ונראה לתרץ דהרמב״ם מחלק בין חלות דין האיסור דנטע רבעי לבין חלות קיום מצות הניתן שבחפצא דרבעי, וס״ל דחלות איסור נטע רבעי תלוי בשם פרי דכל התורה כולה דהיינו בבוסר, משא״כ קיום מצות פדיון ואכילת נטע רבעי בירושלים תלויה בשם פרי דעונת המעשרות. דלשיטת הרמב״ם קיום מצות הניתן שבחפצא תלוי בשיעור דעונת המעשרות, וכן מתבאר מדברי הרמב״ם בדין פירות שביעית (פ״ה מהל׳ שמיטה הל׳ ט״ו) וז״ל אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה וכו׳, ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות עכ״ל. ומבואר דקיום האכילה תלוי בשיעור דעונת המעשרות. ואילו לגבי איסור פירות שביעית שיעורו בבוסר, וע״כ פסק (פ״ה מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ י״ז) דאסור לקוץ את האילן שהוציא פירות אע״פ שלא הגיעו לעונת המעשרות משום שיעבור באיסור דלאכלה ולא להפסד שלא יגיע הפרי לעונת המעשרות, ומבואר שחל איסור שביעית בבוסר (ועיין במה שנתבאר בשיעורים לעיל דף לו: ד״ה והתנן אין קוצצין את האילן). גמ׳. וז״ל בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למאן דאמר תמרי דזיקא ודאן חייב הפקרא נינהו, הכא במאי עסקינן שעשאן גורן דאמר ר׳ יצחק וכו׳ הלקט השכחה שעשאן גורן הוקבעו למעשר עכ״ל. מבואר בגמ׳ דמדמינן דין פירות הפקר שהוקבעו למעשר משעשאן גורן כי היכי דפירות לקט שכחה ופאה הוקבעו למעשר מדרבנן משנלקטו ע״י עני ועשאן גורןו. והנה ביסוד הדין דלקט שכחה ופאה פטורין מן המעשר מה״ת נחלקו רש״י ותוס׳. דרש״י פירש (ב״ק דף צד. ד״ה מרחו) וז״ל ומירוח הוי גמר מלאכה למעשר הלכך מעשר כל מעשרותיו תחלה ואח״כ נותן לו פאה כדי שלא יפסיד עני, שאילו היה נותנו קודם מירוח אע״פ שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית נתחייב במעשר עכ״ל, ומבואר דלפי רש״י לקט שכחה ופאה פטורין מן המעשר מה״ת משום שהן הפקרז. אמנם תוס׳ (ב״ק דף כח. ד״ה זה וזה לפאה פוטרו מן המעשר) חלקו על רש״י דאין לומר דלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר מפני שהן הפקר, דאינן הפקר אלא לעניים, אלא דפטורים מגזירת הכתוב ״ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך״ יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה. ויש להעיר דבשלמא לרש״י ניחא השוואת הגמ׳ בסוגיין שמדמה פירות הפקר ללקט שכחה ופאה, דכמו שבלקט שכחה ופאה שליקטן העני ועשאן גורן חייבין במעשר מדרבנן הוא הדין דפירות הפקר שנלקטו ועשאן גורן נתחייבו במעשר. אמנם צ״ע לפי דברי התוס׳ דלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר מדין גזירת הכתוב מיוחדת ד״ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך״ דמהו הראייה מהא דעני שליקט לקט שכחה ופאה ועשאן גורן דחייבין במעשר מדרבנן דהוא הדין דמירוח פירות הפקר מחייב במעשר, דדילמא פירות הפקר שווים בדינם לפירות של הקדש ושל עכו״ם שפטורים ממעשר ואפילו אם מירחן אין המירוח מחייבים במעשר. והנה קיימא לן דהקדש פטור ממעשר רק כשהיה הקדש בשעת חובת מעשר, וכמש״כ הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מעשר ה״ח) וז״ל המקדיש פירותיו כשהן מחוברין וכו׳ ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר ואח״כ פדאן פטורין עכ״ל. ולקמן (פ״ג שם הל׳ כ״ה) פסק הרמב״ם ״המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם שתגמר מלאכתן חייב לעשר, ואם נגמרה מלאכתן ביד הקדש ואח״כ פדאן פטורין מן המעשרות שבשעת חובתן היו פטורין מן המעשרות״. ומבואר דיש ב׳ שעות חובה לחייב בתרומות ומעשרות, מירוח ועונת המעשרות (הבאת שליש), ואם היו הפירות הקדש בשעת חובתן פטורין הן לעולם מן המעשרות. ברם הפקר פוטר ממעשר אף אם הפקיר את הפירות בין הבאת שליש למירוח, דחל פטור ממעשר אע״פ שאינם הפקר בשעת חובתן, וכדקיימא לן (ב״ק דף צד. וברמב״ם פ״ה מהל׳ מתנות עניים הל׳ כ״ז) דהמפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפרט בעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרח. והנה לקט שכחה ופאה פטורים מדאורייתא ממעשר אף דנתמרחו ע״י עני, וכדמבואר מדברי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ תרומות ה״ט) וז״ל ואלו פטורין מן התרומות ומן המעשרות הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות אפילו העמיד מהן כרי ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות ומפריש מהן תרומה ומעשרות. אבל אם עשה מהן גורן בעיר פטורין שהרי קול יש להן והכל יודעין שהן לקט שכחה או פאה עכ״ל. ומבואר שלקט שכחה ופאה פטורין מדאורייתא ממעשר אע״פ שבשעת חובת תרו״מ דהיינו שעת הבאת שליש ושעת המירוח היו הם בתורת חיוב מעשר, דהרי על כרחך מיירי דנעשו לקט שכחה ופאה לאחר שהביאו שליש וכדפסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מתנות עניים ה״ז) דחיוב פאה תלויה בהבאת שליש ואם קצר שדהו קודם שהביאה שליש פטור מפאה. ומוכח דמכיון שנעשו לקט שכחה ופאה בין הבאת שליש ומירוח נפטרו מדאורייתא מחיוב מעשר לעולם, ודינם שוה להפקר שפוטרת את החפצא של הפירות מחיוב מעשר מה״ת לעולם. ויתכן דמשום כך השווה הגמ׳ בין לקט שכחה ופאה להפקר אף לשיטת התוס׳, דבתרוייהו חל פטור ממעשר מה״ת אף בין הבאת שליש ומירוח, ואם מירחן חל חיוב מעשר מדרבנן. ונראה עוד דאף לשיטת התוס׳ לקט שכחה ופאה פטורים ממעשר מדין הפקר, דאע״פ שלקט שכחה ופאה אינם הפקר לכל - לעניים ולעשירים - מ״מ הויין כהפקר משום דהוי ממון שאין לו תובעין. די״ל דיש ב׳ פטורים של הפקר: א) דין הפקר ממש שאין לו בעלים, ב) דין לקט שכחה ופאה דהויא ממון השבט של עניים, ופטור ממעשר משום דהוי ממון שאין לו תובעין דאין לה בעלים מיוחדים, דהלקט שכחה ופאה הוי ממון השבט דעניים. ודומה להפקר שאין לו בעלים קבוע והוי ממון שאין לו תובעין. וממילא שפיר מדמינן בגמרא לקט שכחה ופאה שעשאן גורן לדין הפקר שעשאן גורן, דלקשו״פ נמי פטורין מדאורייתא ממעשר מדין הפקר. ועיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ תרומות ה״ט - הי״א) וז״ל ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות הלקט השכחה והפאה וכו׳ וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות עכ״ל. ומשמע קצת מלשון הרמב״ם ״וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות״ דלקט שכחה ופאה והפקר פטורין מדין אחד ואף הפקר פטור מאותו הדין דלקט שכחה ופאה פטורין מתרו״מט. ויתכן דס״ל דיסוד הפטור הוא משום דאין בהם דין בעלים קבוע, דלקט שכחה ופאה הוי ממון השבט דעניים ואין בה דין בעלים מיוחדים וקבועים, וכן הפקר אין לה בעלים מיוחדים וקבועים. וס״ל דחלין ב׳ דיני הפקר לפטור ממעשר: א) הפקר גמור שאין לו בעלים כלל, ב) דין ממון עניים דהוי ממון השבט דעניים ואין לו בעלים מיוחדים וקבועים ודינו כהפקר דהוי ממון שאין לו תובעין. ונראה דממון מתנות עניים אינו כבעלות בשותפות בין כל העניים, דליכא בעלות קבועה במתנות עניים, דהרי אם עני העשיר פקע קנינו במתנות עניים ואינו צריך להקנות חלקו לעניים וכן עשיר שהעני יכול ליטול מתנו״ע אף אם לא הקנו לו עניים זכות ממון. ונראה דמתנות עניים הוי חלות שם ממון השבט דעניים ואין בו דין בעלים קבועים. וכן יש להביא ראייה לזה מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ מתנות עניים ה״י) וז״ל נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזור עליהן הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופן קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להם דמיה שלא נאמר בהם ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים עכ״ל. ונראה דמתנות עניים הוי ממון העניים מחמת המצוה ליתנם לעניים ואם פקעה המצוה פקע נמי דין ממון עניים מהפירות. ומבואר דאין דין בעלות ממון קבועה במתנות עניים דהרי פקע הקנין מעניים ממילא אף בלי הקנאה ויאוש, ומשו״ה דומה להפקר בפטור מתרו״מ.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א וכן מבואר מדברי הב״ח או״ח סימן רע״א (ד״ה ויש אומרים שמקדש כמו בשאר פעמים וכו׳) וז״ל ולפע״ד נראה דטעמייהו דיש אומרים דכיון דילפינן דמקדשין על היין מקרא דזכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, ודאי מקרא מלא דיבר הכתוב, בין שהיה מיסב מבעוד יום על היין בין שלא היה מיסב, אין לקדש קידוש הלילה אלא אם כן נוטל הכוס בידו ומברך בפה״ג ומקדש עכ״ל. ומשמע דס״ל דבפה״ג חלק מעצם הקידוש ומשו״ה אע״פ שהיסב מבעוד יום על היין חוזר ומברך בפה״ג כשפורס מפה ומקדש.
ב ועיין עוד ברשימות שיעורים עמ״ס סוכה בקונטרס בענין קידוש עמ׳ רצ״ה - רצ״ח.
ג ועיין בבית יוסף (סי׳ קס״ז) שביאר דהרא״ש פסק כשיטת ר׳ מאיר שאם ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא, והוא הדין שיצא כשבירך בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא.
ד ברם יש להעיר דלכאורה מסוגיין מבואר דבתרגום יצא בכינוי ״רחמנא״, ומשמע דבתרגום זה כלול כוונת שם אדנות ושם הוי״ה. וה״ה דתרגום לשון זה דרחמנא מהני בכל לשון, וצ״ע. ועיין באפיקי ים ח״ב סימן ג׳ שדן במי שנסתפק בברכת הנהנין דלשיטת התוס׳ בברכות דף יב. ליכא בברכות הנהנין דין ספק ברכות להקל משום דאסור ליהנות מעוה״ז בלי ברכה דיש עצה לברך בלשון בריך רחמנא. וכן נקט בפנ״י דף יב. בתוס׳ ד״ה לא.
ה ועיין בשו״ת הרשב״א ח״א סימן תתמ״ב שכתב דאע״ג דפרשת סוטה נאמרת בכל לשון היינו חוץ מהשם שצריך לומר בלשון הקודש דבעינן שם המיוחד. ולכאורה ה״ה בק״ש וכדברי הגר״מ זצ״ל. ועיין עוד ברשימות שיעורים עמ״ס שבועות ח״ב בענין שמות שאינם נמחקין אות ד׳ עמ׳ צ״ב - צ״ג, ובעמ׳ קמ״ז - קמ״ח.
ו עיין ברש״י ד״ה הלקט וז״ל אע״פ שפטורין מן המעשר לקטן עני ועשאן גורן הוקבעו למעשר מדרבנן דמאן דחזי סובר שתבואת קרקעו היא עכ״ל.
ז וכן מבואר מדברי רש״י ב״ק דף כח. ד״ה ופטור ממעשר, עיי״ש.
ח עיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ קל״ד ד״ה ונראה דאף לדעת הרמב״ם וכו׳.
ט ולפי רש״י לקט שכחה ופאה פטורין ממעשר מדין הפקר משום דהויין הפקר. אמנם מלשון הרמב״ם ״ואלו פטורין וכו׳ הלקט השכחה והפאה וכו׳ וכן ההפקר״ משמע דהפקר פטור ממעשר מאותו הדין דלקשו״פ פטורים ממעשר ודין הפקר נלמד מלקשו״פ. והטעם כדנתבאר בפנים דלקשו״פ הויין כהפקר דאין להם בעלים פרטיים אלא חלות ממון השבט בעלמא, וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק (דף שעא).
הערות
Gemara
Peirush