גמרא
פירוש
אֶלָּא אָמַר רָבָא: מְבָרֵךְ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
תוס׳ ד״ה והלכתא כרבא דמברך ואח״כ בוצע. וז״ל פירוש שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה ויש שנוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת הברכה ואין המנהג נכון לעשות כן דהוי היסח הדעת בין הברכה ולאכילה עכ״ל. ומבואר דלשיטת התוס׳ אליבא דרבא הבוצע מתחיל לחתוך הפת בשעה שמברך קודם שיגמור את הברכה, אלא שאינו גומר החיתוך להפריד הפרוסה עד לאחר שגומר את הברכה, ודלא כדעת רש״י דס״ל שלרבא צריך לגמור את הברכה ואח״כ לבצוע. דלשיטת התוס׳ אם יברך את הברכה כולה ואח״כ חותך החתיכה הויא היסח הדעת. ונראה לפרש את כוותנם על פי דברי הראב״ד (פ״ז מהל׳ פרה אדומה ה״ג) שביאר דיסוד הפסול דמלאכה בפרה אדומה הוא משום היסח הדעת. וכמו״כ לתוס׳ כל מלאכה שעושה בין הברכה לאכילה חשיבא היסח הדעת, ומשום כך ס״ל לתוס׳ שצריך לחתוך בשעת הברכה דאזי החתיכה מתייחסת לברכה ולא הוי היסח הדעת, משא״כ אם גומר את הברכה ואח״כ חותך, דאע״פ שגמר הבציעה לא חשיב היסח הדעת משום דחל בה קיום בציעה, אמנם מעשה החתיכה עד שמפריד את הפרוסה הויא הפסק והיסח הדעת. אלא דיש להעיר על זה דהתוס׳ עצמם מודים דבשבת מברך ואח״כ חותך, דשמא תשמט ידו קודם שתכלה הברכה ולא יהא לו לחם משנה, ועל כרחך ס״ל דעצם מעשה החתיכה לא חשיב היסח הדעת אע״פ שאין קיום בציעה עד שמפריס את הפרוסה, וע״כ דכל מעשה החתיכה הוי מעשה של קיום הבציעה ולא חשיב להיסח הדעת, וצ״ע א״כ מדוע ס״ל לתוס׳ שבחול צריך לחתוך ביחד עם הברכה, וצ״ע. ומרן הגר״מ זצ״ל נהג לברך את הברכה כולה ואח״כ לחתוך אף בחול. גמ׳. וז״ל אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב עכ״ל. והנה לשיטת התוס׳ (פסחים דף קטז. ד״ה מה) נוהגים לברך על ג׳ מצות בליל הסדר, דבעי ב׳ שלמות משום לחם משנה ככל יום טוב, ופרוסה משום לחם עוני - דדרכו של עני בפרוסה. אמנם הרמב״ם חולק על זה (פ״ח מהל׳ חמץ ומצה ה״ו) וז״ל ולוקח שני רקיקין וחולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ ומפני מה אינו מברך על ב׳ ככרות כשאר ימים טובים, משום שנאמר לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה עכ״ל. ומפורש דסובר הרמב״ם דלוקחים בליל הסדר רק שתי מצות, ואפילו הכי פורס אחת מהם משום הדין דבעינן לחם עוני בפרוסה. וכבר קדמו הרי״ף (כה: בדפי הרי״ף). ובטעם הדבר דלוקח פרוסה ללחם משנה אף דבלחם משנה בעינן שיהיו שלמים, ביאר הרמב״ם דדין זה דלחם עוני בליל הסדר מפקיע את דין שלמות דבעינן ללחם משנה שבכל יום טוב, ובליל הסדר אינו מברך על שתי שלמות ללחם משנה, מכיון דמצה דינה בפרוסה משום לחם עוני. אולם עדיין צ״ע, דאי ליכא דין לחם משנה בליל פסח מאי טעמא צריך לברך דוקא על פרוסה בתוך שלמה, ואמאי אינו מברך על שתי פרוסות. ועיין בשו״ת משיב דבר להנצי״ב (ח״א סי׳ כ״א) שחידש דבליל פסח חל דין לחם משנה אלא דקיום דין לחם משנה הוא דסגי בחד שלמה ופרוסה. ויש לדייק מלשון הרמב״ם (פ״ל מהל׳ שבת ה״ט) דלא בעינן שלמות ללחם משנה שכתב ״וצריך לבצוע על שתי ככרות״, ומשמע דאף בפרוסות חשיב לחם משנה. אמנם ממש״כ בהלכות חמץ ומצה דדין לחם עוני מפקיע דין לחם משנה משמע דלא ס״ל כדנקט הנצי״ב, דלשיטת הנצי״ב שפיר מקיים לחם משנה בליל הסדר בפרוסה, והרמב״ם כתב דליכא דין לחם משנה. והנראה בזה, דבאמת הדין של שלם בליל פסח אינו חל כלל מדינא דלחם משנה, אלא חל מהדין דצריך לכתחילה לבצוע בברכת המוציא על השלם, דבהלכות בציעת הפת בעינן פת שלמה וכמבואר בסוגיין (דף לט:). דיעויין בתוס׳ (שם ד״ה מברך) שפירשו דנחלקו האמוראים אם יש לפניו בסעודת חול פתיתים גדולים ושלמים קטנים אם צריך לברך על השלימים או דיכול לברך גם על הפתיתים. רב הונא סובר דמברך על איזה מהן שירצה ור׳ יוחנן סובר דמברך על השלמה, אבל אם הפתיתים והשלמים שניהם קטנים או דשניהם גדולים גם רב הונא מודה דמברך על השלמים, דבעיקר הדין גם רב הונא מודה דיש דין דצריך לברך לכתחילה על השלם, ולא נחלקו אלא אם יש פתיתים שהם יותר גדולים מהשלמים, אם יכול לברך גם על הפתיתים. ומבואר מזה דיש דין לכתחילה דצריך לברך על פת שלמה אף בימות החול, וכן פסק הרמב״ם בהלכות ברכות (פ״ז ה״ד) דגם בחול מצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלמה (עיי״ש בכסף משנה דגם הרמב״ם ביאר את דברי הגמרא כמו התוס׳, ופסק הרמב״ם כר׳ יוחנן). ולפי זה נראה דלשיטת הרמב״ם מה שמברך בליל הסדר על שלמה ופרוסה אין בשלמה חלות דין לחם משנה כלל, אלא דצריך לקחת שלמה לברכת המוציא כמו בימות החול, דמצוה מן המובחר לברך על שלמה, וכמו שכתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ ברכות ה״ד), דהדין דבעינן בליל הסדר פרוסה ללחם עוני אינו מפקיע דין זה, דדין דרכו של עני בפרוסה מפקיע רק דין שלמות של לחם משנה שהוא מדיני סעודת יו״ט ותלוי בקדושת היום, דליל פסח גרע משאר ימים טובים דבעינן בו לחם עוני, אבל דין שלם דבעינן לסעודת חול אין דין לחם עוני מפקיעו. דלדין לחם עוני בעינן רק פרוסה אחת ופרוסה אחת הא יש לו, ולסעודת חול דעלמא בעינן רק שלם אחד, ויכול לקיים את שתיהן, בשלמה ופרוסה. ולכן כתב הרמב״ם דלוקח שלמה מדין דלכתחילה בעינן שלמה לברכת המוציא, וגם לוקח פרוסה מדין לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה. תוס׳ ד״ה הכל. נראה לבאר ד׳ השיטות בסדר הברכות והבציעה בליל הסדר: א) השיטה הראשונה שבתוס׳ סוברת שמברך המוציא על שתי מצות השלמות עם הפרוסה ובוצע את השלמה, ואח״כ מברך על אכילת מצה על הפרוסה ואוכלין משתיהן ביחד, וכן היה המנהג בימי בעלי התוס׳. ונראה דס״ל דבליל הסדר צריך לברך על לחם משנה כמו בכל יו״ט, וגם יש מצוה לאכול מצה, ומצה היא לחם עוני שהוא בפרוסה. ולכן מברך המוציא על שתי מצות שלמות כיון שהמוציא היא הברכה של לחם משנה, כמו בכל יו״ט, ואילו ברכת על אכילת מצה מברך על הפרוסה לבדה כיון דהיא הברכה של מצות מצה, ומצה היא בפרוסה. ב) רבינו מנחם מווינ״א סובר דמברך שתי הברכות על הפרוסה, דהשלמה אינה באה אלא בשביל לחם משנה. ונראה לבאר דרבינו מנחם סובר דמגזירת הכתוב ד״לחם עוני״ - מה דרכו של עני בפרוסה, נלמד דאין מברכין המוציא על מצה שלמה בליל פסח, ומכל מקום בעינן שלמה לדין לחם משנה כמו בכל יום טוב. ובזה חולק ר׳ מנחם על שיטת הרי״ף (כה: בדפיו) והרמב״ם (פ״ח מהל׳ חמץ ומצה ה״ו) דס״ל דבלילי הסדר נתמעט דין לחם משנה מקרא דלחם עוני. דלשיטת רבינו מנחם צריך לקחת שתי שלמות ללחם משנה, אך מדין לחם עוני מברך שתי הברכות דהמוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ובוצעין ממנה. ג) שיטת הר״י דמברך המוציא על השלמה ועל הפרוסה קודם שיבצע, ואח״כ מברך על אכילת מצה ובוצע אח״כ משתיהן. ודברי הר״י צריכים ביאור למה מברך המוציא גם על הפרוסה. ונראה לבאר דבליל הסדר איכא סתירה, דמדין לחם משנה צריך לברך המוציא על השלמה כמו בשאר ימים טובים, ואילו מדין דרכו של עני בפרוסה צריך לברך המוציא בדוקא על הפרוסה, וכדנקט רבינו מנחם מווינ״א. ומשום כך סובר הר״י שמברך המוציא ועל אכילת מצה על השלמה והפרוסה ביחד, דבזה מקיים דין ברכת המוציא כמו בכל יום טוב על השלמה, ועל הפרוסה מדין מסוים דליל פסח. אמנם צ״ב מדוע אינו בוצע מהשלמה מיד אחר שבירך עליה המוציא הואיל ואין לשלמה שייכות לברכת על אכילת מצה. ונראה לומר דדין לחם משנה אינו רק לברך על הלחם ולאכלו, אלא שמעצם חיוב לחם משנה גם צריך לבצוע על הלחם. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב״ם (פ״ל מהל׳ שבת ה״ט), וז״ל וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות עכ״ל. הרי להדיא דהבציעה חלק ממצות לחם משנה. וא״כ י״ל דמשום כך לא בצע הר״י על השלמה לבדה מיד אחרי ברכת המוציא, דס״ל דמדין דרכו של עני בפרוסה צריך לברך גם את ברכת המוציא של לחם משנה על הפרוסה ולבצוע עליה. ולכן בירך הר״י את ברכת המוציא על השלמה, אבל לא בצע את השלמה לגמרי עד אחרי ברכת על אכילת מצה, מכיון דבציעה היא חלק ממצות לחם משנה, וכל עוד שלא בצע עדיין את השלמה, הפרוסה שעליה מברך על אכילת מצה יכולה להצטרף לברכת המוציא והויא חלק מהלחם משנה, ובכך גם דין לחם המשנה מתקיים עם הפרוסה, ובכך קיימים שני הדברים, לברך רק על השלמה ושיטת הר״י דצריך שהפרוסה ג״כ תהיה חלק מלחם משנה, וחל קיום לחם משנה ולחם עוני עם השלמה והפרוסה ביחד. ד) עוד נהג הר״י לברך על השלמה המוציא והיה בוצע ממנה קצת ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד. ונראה דסובר דמאחר שבצע קצת מהשלמה מוכח שברכת המוציא חלה רק על השלמה, וברכת על אכילת מצה חלה על הפרוסה ועל השלמה. ואע״פ שעל השלמה מברך המוציא ועל אכילת מצה אין בזה חסרון של עושה מצות חבילות חבילות, דאינו צריך את השלמה לברכת אכילת מצה משום שמברך על אכילת מצה על הפרוסה. והא דקיי״ל דאין עושין מצות חבילות חבילות הוא רק היכא שהיה צריך לקיים את המצוה בב׳ דברים נפרדים והוא מקיימם בדבר אחד, שעי״ז שעושה את שתי המצוות ביחד מרויח, וכגון היכא שחייב לברך שתי ברכות בב׳ כוסות והוא מברך אותן על כוס אחת. משא״כ הכא שמוסיף פרוסה על השלמה ומברך עליה על אכילת מצה, י״ל דהברכה דאכילת מצה בעיקר חלה על הפרוסה, ואע״פ שהברכה חלה נמי על השלמה וכבר קיים בה ברכת המוציא, אין בזה חסרון דאין עושין מצות חבילות חבילות, מכיון שאינו צריך את השלמה לברכת על אכילת מצה שיוצא מצות מצה בפרוסה ואינו מרויח כלום עי״ז שחלה ברכת על אכילת מצה ג״כ על השלמה.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush