גמרא
פירוש
שׁוֹר יוֹכִיחַ. מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. בּוֹר תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין. רָבִינָא אָמַר לְאֵתוֹיֵי הָא דִּתְנַן אהַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
רש״י ד״ה שור רעהו וכו׳. ז״ל דאם נגח שור של הקדש פטור וה״ה לכל שאר נזיקין שאם מזיק את ההקדש פטור. לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי וליכא למימר ק״ו להקדש, ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית או המקדיש פודהו לאלתר או מוכרין אותו לאלתר לאחר וכשיוצא ביובל לכהנים הוי וכו׳ ואי קודם פדיה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי עכ״ל. שתי הלישנות ברש״י חלוקות אם הפטור של רעהו חל בכל המזיקים או רק בקרן בלבד.א ועיין בתוס׳ (ד״ה שור רעהו) שפטור כל המזיקים נלמד מקרן אדם ובור במה הצד. ועלינו לעיין אליבא דלישנא אחרינא שברש״י בכמה דברים: א) למה לא נבאר דברי רבי עקיבא בשור שאכל פירות הקדש שאינם מחוברים לקרקע; ב) למה האריך רש״י בדיונו באיזה אופן אכל השור משדה הקדש; ג) אף על פי שאין מעילה בקרקעות, עכ״ז היה בעל השור צריך לשלם מדין מזיק מאחר שללישנא זו אין הפטור רעהו ולא הקדש חל בשן המזיק. בנוגע לקושיא הראשונה עיין במהר״ם שרש״י סבר שדברי ר״ע מוסבים לשור שהזיק שדה וכדכתיב בתורה ובער בשדה אחר.ב בנוגע לקושיא השלישית הנה המהרש״ל כתב וז״ל אין מעילה בקרקעות נ״ב פירוש וחייב עליהם כמו שאר נכסי הדיוט דהא קתני הכא במתני׳ לקמן נכסים שאין בהם מעילה וכו׳ אבל מ״מ ללשון ראשון אף כה״ג פטור מאחר שסוף סוף הקדש הוא וילפינן כולהו מהדדי וכו׳ עכ״ל. אליביה שן שאכל שדה הקדש חייב מדין מזיק נכסים שאין בהם מעילה (לקמן דף ט:). ברם דבריו קשים שהרי כתבו התוס׳ לקמן (דף יב: בד״ה מאן תנא) וז״ל דלא בא למעט ההקדשות דלית בהו מעילה כגון קרקע דכיון דהם נכסי גבוה מעילה לא מעלה ולא מורדת עכ״ל. כלומר המשנה להלן מתכוונת לקדשים קלים ואליבא דריה״ג שאינם בכלל פטור הקדש והמזיק אותם משלם לבעליהם שהרי ממון הדיוט הם. פטור מעילה הוא סימן שקדושתם קדושה קלה וחל בהם דין ממון בעלים. לעומתם קרקעות הוקדשו בקדושת בדק הבית המהווה ממון הקדש וקנינו ולא נשארה לבעלים שלהן שום זכות ממון, ואע״פ שפטור ממעילה עכ״ז הממון הוא לגמרי ממון הקדש וקנינו, ובכן לא יתכן לחייב מזיק קרקע דהקדש מדין מזיק נכסי הדיוט. וצ״ל שכוונת מהרש״ל שמזיק קרקע הקדש משלם להקדש. אך צ״ע דא״כ היינו ק״ו להקדש ומפני מה דחתה הגמרא את הק״ו.ג ולשם יתר ביאור נחזור על יסודו של הגר״ח זצ״ל בנוגע להבדל בין קדושת בדק הבית לבין קדושת המזבח.ד הגמרא להלן (עו.) כתבה שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד׳ וה׳ כי ״מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים״ ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד׳ וה׳ כי ״מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן״. לפי הגר״ח זצ״ל, קבעה הגמרא שקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר חלותם. הגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד׳ וה׳ מדין מכירה שכן קדשי בדק הבית הם ממון הקדש וקנינו. המקדיש הקנה את הבהמה להקדש בדק הבית בקנין גמור ואחרי שהקדישה אין הבהמה שייכת כלל להדיוט. מאידך קדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה ואמנם גם אחרי ההקדש נקרא המקדיש בעל הקרבן ויש לו בו קנין ממון. לפיכך אין ההקדש כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד׳ וה׳. בכך הסביר הגר״ח זצ״ל את פסקי הרמב״ם בפ״ב מהל׳ גניבה (הל״א) וז״ל הגונב וכו׳ נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש וכו׳ וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו׳ הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנא׳ וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ״ל. וקשה למה נזקק הרמב״ם לשני פסוקים למעט הקדש מכפל וד׳ וה׳: הפסוק ״לרעהו ולא להקדש״ למעט קדשי בדק הבית והפסוק ״וגונב מבית האיש״ למעט קדשי מזבח. וביאר הגר״ח זצ״ל שבבדק הבית ליכא שום בעלות למקדיש בחפצא לאחר שהקדישו. לכן מביא הרמב״ם גזה״כ לרעהו ולא להקדש ללמד שהגונב נכסי הקדש אינו משלם כפל להקדש. לעומת זה בקדשי מזבח מביא הפסוק וגונב מבית האיש ללמד שאין גנב הקרבן משלם כפל לבעל הקרבן.ה והנה מבואר בערכין (כח:) ובתמורה (לב.) שחל הקדש עילוי בקדשי מזבח כדי להוסיף עליהם קדושת בדק הבית, אבל לא איפכא. והסביר הרמב״ם בפ״ו מהל׳ ערכין (הל״ח) וז״ל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים או החרימם לכהנים לא עשה כלום ואין הקדש מזבח או החרם חל על קדשי בדק הבית שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ״ל. ומפורש הוא שבבדק הבית אין להדיוט קנין ממון ואילו בקדשי מזבח יש לבעלים קניני ממון. בכך הסביר הגר״מ הלוי זצ״לו את פסק הרמב״ם (פ״ג מה׳ מעילה הל״א) וז״ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה עכ״ל, משמע שרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ואילו בקדשי בדק הבית מועלין גם משמתו. ביאור הדבר כי קדושת מזבח תלויה במצות הקרבה ומשמתו פקעה מצות הקרבה וקידוש גמור למזבח, ולכן אין מעילה. מאידך קדושת בדק הבית בעיקרה היא חלות ממון הקדש ואף משמתו יש קנין ממון להקדש ולא נפגמה הקדושה ולכן יש מעילה. בכך גם מוסברים דברי רש״י בפסחים (דף ה: ד״ה ולא יראה לך) שמשמעותם שהמיעוט של חמץ הקדש מבל יראה ובל ימצא - ״אתה רואה של גבוה״ - חל רק לחמץ שהוקדש לבדק הבית ולא לחמץ שהוקדש למזבח - כגון לחמי תודה - שעובר עליו בב״י וב״י. ונראה שלדעת רש״י דוקא בעלות גמורה של הקדש פוטרת את ההדיוט מב״י וב״י. משום כך רק קדשי בדק הבית פטורים לפי שאין בהם קנין הדיוט כלל כי אם קנין הקדש, ואילו על חמץ של קדשי מזבח הואיל שחל קנין הדיוט עוברים בב״י וב״י. בכך מבוארים גם דברי הראב״ד בפ״ד מהל׳ תמורה (הלי״א) שאין משנין בקדושת מזבח מקדושה לקדושה אבל משנין בבדק הבית וז״ל בבדק הבית מה יש בין זה לזה כו׳ קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום א׳ ויש מהם לשני ימים כו׳ אבל בקדשי בדק הבית מה הפרש בין זה לזה עכ״ל. כלומר קדושת מזבח חלה למצותה ואילו קדושת בדק הבית חלה מדין קנין להקדש, ולפיכך בבדק הבית אין הבדל בין קדושה זו לזו. הבחנת הגר״ח זצ״ל שייכת לבדק הבית ולקדושת מזבח דעלמא. עיקר חלות בדק הבית היא חלות ממון הקדש וקנינו בדומה לבעלות דהדיוט בכהת״כ. ואילו קדושת מזבח חלה מדין קידוש למצותה - והממון שייך לבעל הקרבן. עכ״ז כשיש חלות קדשי ה׳ וחיוב מעילה מתהוה בעלות מחודשת להקדש אף בקדשי מזבח. הראייה כי מעילה מחייבת מדין גזילה מהקדש וכפי שביאר הגר״ח זצ״ל במקומות רבים.ז עוד הוכחה יוצאת מדין ממון הקדש בקדשי מזבח ואליבא דריה״ג (שהרבה ראשונים פוסקים כמותו ואולי גם הרמב״ם, ואכמ״ל, עיין להלן בשיעורים דף יב: - יג א). לריה״ג קדשים קלים מאחר שאין בהם מעילה ממון הדיוט הם. ואילו קדשי קדשים אינם ממון בעלים משום שיש בהם מעילה. ומוכרח שדין המעילה מחדש במידה מסוימת חלות של ממון הקדש ומפקיע ממון הדיוט. לכן נראה שלפי לישנא בתרא ברש״י מצויים שני דינים בממון הקדש של בדק הבית: א) דין קנין ממון השוה לממון הדיוט בכל התורה כולה; ב) דין קנין ממון מיוחד היוצא מחלות דין מעילה. לפי״ז י״ל שאף לישנא אחרינא שברש״י קבל את סברת לישנא קמא שגזיה״כ של ״רעהו ולא של הקדש״ פוטרת מזיק הקדש מדין מזיק ממון דעלמא. אך לרש״י היה קשה למה לא יתחייב מזיק הקדש מדין מזיק ממון הקדש החל על פי פרשת מעילה. ועל זה תירץ שאין מעילה בקרקעות ואין להקדש הבעלות המיוחדת דמעילה ושל חלות קדשי ד׳ בקרקע, לכן מזיק קרקע הקדש פטור. בכך אף מוסברת אריכות דברי רש״י בנוגע לאיזה אופן הזיק את הקרקע. ונראה שנתכוין רש״י לבאר למה אין מעילה בקרקע דהקדש. וכתב שדינה של קרקע של הקדש הוא שתפדה לאלתר ותצא לחולין, ולפיכך לא חידשה בה התורה את הבעלות המיוחדת של מעילה. הבעלות המיוחדת של מעילה מוגבלת לדברים שמצותם שישארו ברשות הקדש כמו מטלטלין דהקדש אבל לא חלה בקרקע שמצותה שתפדה ולא תשאר ברשות הקדש. ומשו״ה שן שהזיק קרקע פטור. ויוצא שלפי לישנא אחרינא שן שהזיק פירות תלושין של הקדש שיש בהם מעילה חייב לשלם כי בנוגע לבעלות הקדש שיש בו מעילה לא חל הפטור של רעהו. והתוס׳ (ד״ה שור) הביאו מגמרא בב״מ (צט:) ומעילה (יט.) שאדם שהזיק הקדש פטור מחומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק ולדעת התוס׳ פטור מדאורייתא אפילו מקרן, עיין בדבריהם. מאידך אליבא דרש״י הפטור הוא בנוגע לחומש דמעילה, אך חייב לשלם קרן מדאורייתא שכן הבעלות של מעילה מחייבת אדם המזיק לשלם את הקרן - אבל לא את החומש שהמועל שנהנה חייב לשלם. ברם לפי״ז בשור קרן שהזיק שור קדשי קדשים שיש בו מעילה היה בדין שיתחייב ואילו פשטות הגמרא משמע שפטור. וצ״ל שגזיה״כ ״רעהו ולא של הקדש״ פוטרת קרן שהזיק הקדש מכל תשלומי נזק אף כשיש חלות דין מעילה. אמנם לענין שאר המזיקים גזיה״כ ד״רעהו״ מתחלקת. מזיקים אחרים שהזיקו הקדש שאין בו מעילה פטורים שכן חלות ממון דעלמא בהקדש אינה מחייבת נזק. אולם מזיקים אחרים חייבים לשלם מדין מעילה כשהזיקו הקדש שיש בו מעילה דהוי חלות מיוחדת של ממון הקדש. ונראה שחיוב זה כלול בלימוד ״כי יאכל פרט למזיק״ דהיינו שאדם שהזיק הקדש פטור מחומש, אבל חייב לשלם קרן מן התורה מדין מעילה, והוא הדין בשאר המזיקים. ואליבא דרש״י מדובר בהקדש שיש בו מעילה ולכן חייב לשלם את הקרן, ואילו בהקדש שאין בו מעילה פטור אפילו מן הקרן. ב) הוזכרה למעלה בשיעור שיטת הגר״ח זצ״ל שקדשי מזבח ממון בעלים הם עפ״י הגמרא לקמן (עו.) שכ׳ ״דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן״. אלא דצ״ע במזיק הקדש שפטור מלשלם להקדש ע״פ גזיה״כ של ״רעהו ולא של הקדש״ - נהי שפטור מלשלם נזק להקדש, אך מדוע אינו חייב לשלם נזק לבעל הקרבן, ומרש״י משמע שאינו משלם כלל. וצ״ל שבעלות דהדיוט בקרבן אינה שלימה ולפיכך אינה מחייבת בתשלומי נזק. חלות איסורי קדש פוגמים את הבעלות דהדיוט בקרבן - הראייה שאינו יכול למוכרו - וה״ה שאינו מחייב מזיק. והנה מהרמב״ם בפ״ב מהל׳ גניבה (הל״א) ז״ל או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד כו׳ וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וכו׳ הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ד׳ וה׳ שנא׳ וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש עכ״ל יוצא שהגונב קרבן משלם קרן לבעלים (וכדביאר הגר״ח זצ״ל הנ״ל), וא״כ קשה מ״ש מזיק מגנב ולמה לא ישלם המזיק את הקרבן כלל, וצ״ע.ח תוס׳ ד״ה שור רעהו כו׳. ז״ל ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש גמירי מקרן ומאדם ומבור דפטר בו פסולי המוקדשים וכ״ש הקדש עכ״ל. יש לתמוה על מה שהעלו התוספות שהפטור בבור של פסה״מ הוא מדין פטור הקדש והרי הפטור הזה נלמד מדרשת והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו (עיין לקמן דף י. רש״י ד״ה שור פסה״מ). ועיין לקמן (דף י.) בתוס׳ ד״ה שהשור וכו׳ שאף באדם שמת בבור הבור פטור שכן מת אסור בהנאה. מוכרח שאין הפטור של פסה״מ חל מדין הקדש כי אם מדין איסור הנאה בעלמא. ואילו שור שהמית שור פסה״מ חייב אף ששור שהמית שור הקדש פטור כי בשור חל פטור הקדש ולא פטור איסור הנאה (עיי״ש בסוגיא), ובפסה״מ ליכא פטור הקדש, וצ״ע.ט בא״ד וא״ת רעהו דכ׳ רחמנא למה לי הא מוכי יאכל נפקא כדאי׳ במסכת מעילה (דף יט.) מקיש רחמנא הקדש לתרומה מה תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מילי דאכילה ומזיק ליה פטור כו׳ עכ״ל. וקשה אמנם מההיקש של הקדש לתרומה למדים שמזיק הקדש פטור מחיוב מעילה (דהיינו מקרן חומש ומקרבן מעילה) אבל מנ״ל שפטור מחיוב מזיק. עוד קשה מהי ההו״א שמזיק הקדש יהיה חייב במעילה, והרי חיוב מעילה הוא משום גזילה כפי שביאר הגר״ח זצ״ל (עיין בחי׳ הגר״ח על הרמב״ם פ״ח ממעילה הל״א ועוד עיין ברשימות שיעורים לשבועות חלק א׳ דף ר״ד) ובמזיק לא גזל כלום. הנה חלוקים דיני גזילה של מעילה מדיני גזילה דעלמא. עצם המעילה בשוגג המחייבת בקרן חומש וקרבן היינו כשלקח חפץ ושכח שהוא של הקדש וכסבור שהוא שלו. ואילו בלקח חפץ של חבירו בשוגג וכסבור שהוא שלו קיימת מחלוקת בין הראשונים אם חייב מדין גזילה (עיין ברשימות שיעורים לשבועות חלק א׳ דף ר״ב וברמב״ם וראב״ד פ״ב מהל׳ גניבה הל׳ ט״ז). ונראה כי יבואר החילוק על פי יסודו של הגר״ח זצ״ל (עיין בספרו בפ״ט מגזילה הל״א) שיש בגזילה שני דינים: א) קנין גזילה; ב) נזק של גזילה. ויתכן שבגזילה דעלמא המחייב הוא קנין הגזילה, מאידך במעילה המחייב הוא הנזק של גזילה. לפיכך בגזילה מהדיוט, אם חשב שהוא שלו פטור שכן חסר בקנין של גזילה, ואילו בהקדש כסבור שהוא שלו חייב שהרי יש נזק של גזילה. לפי״ז י״ל שמזיק הקדש דעלמא מועל, הרי אע״פ שאינו לוקח החפץ של הקדש לעצמו ואין לו בו קנין גזילה, מאחר והמחייב דמעילה אינו קנין הגזילה אלא הנזק של גזילה, ה״ה מזיק הקדש דעלמא צ״ל חייב, משמיענו הקרא דכי יאכל פרט למזיק שמזיק הקדש אינו בכלל פרשת הנזקין, ולפי שאינו חייב מדין מזיק גם אינו מועל, דאילו היה חייב מדין מזיק היה מועל שכן עיקר המחייב של מעילה הוא חלות הדין של מזיק. ויעויין בב״מ (דף צט:) ז״ל אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבירו ואית בה חמשים תמרי, אגב הדדי מזדבנן בנ׳ נכי חדא, חדא חדא מזדבן בנ׳, להדיוט משלם חמשים נכי חדא, להקדש משלם חמשים וחומשייהו כו׳ עכ״ל. ביאור הדבר שבהקדש משלם עבור ההפסד להקדש, והקדש יכול היה להרויח נ׳. ואף שהמועל לא הרויח אלא מ״ט שכן בידו היה לקנותו במ״ט, מ״מ עיקר המחייב במעילה הוא הנזק להקדש. לפי״ז דברי התוס׳ מבוארים דילפינן פטור אדם שהזיק הקדש ממה דמזיק הקדש פטור ממעילה כי המחייב של מעילה הוא חלות דין מזיק. ומאחר שאדם שהזיק הקדש פטור ממעילה מוכח שאף פטור מחיובי מזיק. בנוגע להנ״ל יש לעיין בשיטת הרמב״ם בפ״א מהל׳ מעילה (הל״ג) וז״ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש כו׳ מעל בשגגה משלם מה שנהנה כו׳ עכ״ל. מבואר ברמב״ם שחלוק חיוב מעילה במזיד מהחיוב של מעילה בשוגג. במזיד משלם עבור הפגם כלומר עבור ההפסד והנזק ואילו בשוגג משלם עבור ההנאה. דברי הרמב״ם הם שיטת התוס׳ הנ״ל. ויתכן שלדעתו הפטור דכי יאכל פרט למזיק פוטר בשוגג מאחר שאינו נהנה. מאידך מזיק הקדש בזדון חייב לשלם הקרן על פי פרשת מעילה במזיד.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א אולם המהר״ם כאן כתב: דהשתא נמי בלשון זה ס״ל דכל נזיקין פטור בהקדש וכו׳ ע״ש. אבל הראב״ד בחדושיו (ד״ה אילימא) כתב מפורש שהקדש לא נתמעט אלא מן נגיחה אבל לא מן שן. וכ״כ המאירי בשם גדולי המפרשים. אמנם מן המאירי לכאורה נראה כדעת המהר״ם בפרש״י שכתב סתמא וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכלהו ילפינן מקרן. ברם מסוף דברי המאירי נראה שכתב כן ע״פ לישנא קמא דרש״י.
ב עי׳ במהר״ם וביד דוד.
ג עי׳ בדברי יחזקאל.
ד עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף קע״א - קע״ב.
ה כמו״כ כ׳ הרש״ש בב״ק דף (סג:).
ו עיין בחידושי הגר״מ הלוי דף קכ״א - קכ״ב והכסף משנה (פ״ג מהל׳ מעילה הל״א) חולק עליו.
ז עי׳ ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים ח״א (דף ר״א - ר״ה) ואף שם (דף ל״ח - ל״ט, מ״א ועוד) ובחידושי הגר״ח הלוי על הרמב״ם פ״ח ממעילה (הל״א).
ח עיין בספר רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק ב׳ דף קל״ג - קל״ז. ולפי מש״כ שם בשם הגר״מ הלוי זצ״ל יתכן שגנב שגונב קרבן משלם קרן מחמת מעשה הגניבה שעשה ואע״פ שמזיק קרבן פטור, כי בעלות הקרבן אינה בעלות גמורה, ולפיכך אינה מחייבת במזיק - אך חיוב גנב אינו תלוי בחיוב מזיק. ולפי״ז צ״ע בגזל קרבן אם דינו כגנב שמשלם קרן או כמזיק שפטור עיי״ש. ועיין בשואל ומשיב (מהדורא ד׳ ח״ב סי׳ רי״ח ד״ה מה) באור שמח ובחידושי ר׳ אריה ליב סי׳ י״ב אות א׳.
ט עי׳ במרומי שדה.
הערות
Gemara
Peirush