גמרא
פירוש
הָכָא נָמֵי תְּנִי אָדָם שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו.
מַתְקֵיף לַהּ רַב מָרִי וְאֵימָא מַבְעֶה זֶה הַמַּיִם כְּדִכְתִיב {ישעיהו ס״ד:א׳} כִּקְדוֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ מִי כְּתִיב מַיִם נִבְעוּ תִּבְעֶה אֵשׁ כְּתִיב.
מַתְקֵיף לַהּ רַב זְבִיד וְאֵימָא מַבְעֶה זֶה הָאֵשׁ דְּכִי כְּתִיב תִּבְעֶה בְּאֵשׁ הוּא דִּכְתִיב אִי הָכִי מַאי הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ אִי הָכִי אַרְבָּעָה שְׁלֹשָׁה הָווּ.
וְכִי תֵּימָא תְּנָא שׁוֹר דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי אִי הָכִי לָא זֶה וְזֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים אֵשׁ מַאי רוּחַ חַיִּים אִית בֵּיהּ וְתוּ מַאי כַּהֲרֵי הָאֵשׁ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
תוס׳ ד״ה ואימא מבעה זה מים. ז״ל ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא כו׳ וי״ל דמיירי בכח שני וקמ״ל דבכח שני נמי חייב עכ״ל. ויש לעיין בקושיית התוספות, הרי כשיזיקו מים יחייבו מדין ממונו שהזיק וליכא נ״מ במה שהוא כח שני. ונראה שבמים חסרות התכונות המחייבות בשאר האבות כי באש קיים כח אחר מעורב בה והכח האחר פועל בעצם הנזק. המים אינם אש שכן הולכים מכח עצמם.א גם אין למים רוח חיים ולפיכך א״א לחייב הבעלים משום שור. ואף משום בור אין לחייבם שכן מים מזיקים בדרך הילוכם ואילו בור דעלמא תחילת עשייתו לנזק כלומר הניזק נתקל בבור ואין הבור זז ממקומו. עיין לקמן בגמרא (דף ו.). תוס׳ סוברים שמים מחייבים מדין אדם המזיק והקשו למה יתחייב האדם בכח שני והלא גרמא בעלמא הוא. והנה בתחילת המסכת דננו אם אדם המזיק חייב בגלל מעשה הנזק שעשה או משום שפשע בשמירת גופו. כח שני הוי חסרון במעשה אדם ובכן אם המחייב של אדם המזיק הוא מעשה הנזק מסתבר שפטור בכח שני. יש לומר שכך דיונם של התוס׳: בקושייתם סברו שמעשה הנזק מחייב אדם ולפיכך הקשו מדוע חייב אם הזיקו המים בכח שני. ואילו בתירוצם נקטו שהמחייב דאדם הוא שפשע בשמירת גופו ולכן אע״פ שהמים הזיקו בכח שני חייב כי בכל זאת פשע בשמירת גופו.ב ועיין בחידושי הר״ן לסנהדרין (דף ע״ז ב) שסובר להלכה שאדם המזיק חייב כשהזיק בכח שני משום שאדם מועד לעולם, כלומר, שאין מעשיו מחייבים אלא חסרון בשמירת גופו מחייב ומשום כך חייב אפי׳ הזיק בכח שני. גמ׳. תני הזיקא דבידים וקתני הזיקא דממילא. משמע דכל ד׳ אבות דנזקין דמתניתין היזיקא דבידים הם. וקשה למה נקראו ד׳ אבות נזקין דמתניתין הזיקא דבידים והרי בור בכללן ובור הוא הזיקא דממילא.ג ויתכן להגדיר הזיקא דממילא בד׳ שומרים שר״ל ששומרים חייבים בגלל ששעבדו את עצמם להתחייב משום מזיק והוא חיוב מיוחד ואינו דומה למזיק אחר. עיין ברמב״ם בפ״ב מהל׳ שכירות (הל״ג) ששומר הפושע חייב משום מזיק ועוד כתב וז״ל וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירות חנם והתנה עמו שיחפור או יזמור או יאבק משלו ופשע ולא עשה חייב כמי שהפסיד בידים כו׳ עכ״ל. הרמב״ם פסק ששומר אריס שלא עשה את העבודה המוטלת עליו חייב לשלם מדין מזיק עבור הרווחים שבעל הכרם לא הרויח. ולכאורה תמוה שהרי רק בחבלה משלמים שבת בגלל מניעת הריוח ולא במזיק אחר שכן המבטל כיסו של חבירו פטור ומ״ש שומר שהזיק ממזיק אחר.ד ונראה לבאר שמניעת הריוח אינה מחייבת מזיק כשהמחייב הוא מעשה מזיק דעלמא. מאידך במזיק של שומר ששעבד את עצמו להתחייב כמזיק אף מניעת הריוח בכלל חיוב המזיק. הזיקא דבידים הוא כשהתורה חייבתו בשביל מעשה ההיזק, והזיקא דממילא הוא כשהשתעבדות מחייבת את השומר מדין מזיק.ה רש״י ד״ה ומנסך. ז״ל ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ״ל. דברי רש״י דורשים עיון: מה לי אם מכרו חוץ מדמי י״נ שבו, סוכ״ס הפסידו ממון, כי לא יקנהו ישראל אלא העכו״ם יקנהו בזול והרי פחתו מדמיו. ועלינו לעיין בגוף המחלוקת דהיזק שאינו ניכר אם שמיה היזק או לא שמיה היזק - דמאחר שהפסיד דמים לניזק למה לא ישלם המזיק עבור היזק שאינו ניכר. וביאר הגר״ח זצ״ל שהחיוב של מזיק ממון אינו מתהוה משום שהפסיד לחבירו ממון כי אם משום ההיזק שעשה בגוף החפץ הניזק, דהיינו ההיזק השחית את הדבר הניזק ומשו״ה נתחייב המזיק לשלם דמים תחת החפצא הניזק. כבר הובא למעלה בשיעורים (לדף ג. תוס׳ ד״ה הא מכליא קרנא) שבכך מוסברת שיטת הרמב״ם (בפ״ה מהל׳ טוען ונטען הל״ב) שהמודה במקצת נזק של קרקע פטור משבועה משום שדמי קרקע כקרקע דמי. הרמב״ם סובר שעיקר החיוב של המזיק הוא להחזיר את החפץ הניזק למצבו הראשון כפי שהיה קודם שהוזק. הדמים הם חליפי החפצא, ולכך דמי נזק קרקע הם כקרקע שכן הדמים באים תחת הקרקע שהוזקה. יוצא שרק אם הוזק גוף החפצא יתחייב המזיק להחזיר את החפץ למצבו הראשון. אמנם כשלא הוזק גוף החפצא אלא שהבעלים הפסידו ממון לא יחול חיוב נזקין. לאור האמור מבוארת גם המחלוקת ביחס להיזק שאינו ניכר אם שמיה היזק או לא. הסוגיא דגיטין (דף נב:) מביאה ראייה לדין מזיק מגזילה וז״ל מתיב רב פפא גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי, תיובתא עכ״ל. לפום ריהטא תיובתת רב פפא מתמיהה כי אפילו נאמר שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק זה נוגע לכאורה רק לחיוב המזיק עבור הפסד ממון הניזק, אבל בהשבת גזילה מאחר ולא נשתנה גוף החפץ למה לא יוכל לטעון הרי שלך לפניך. מכאן מוכרח שלדעת הסובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק חל שנוי בגוף החפץ וחפץ הניזק הואיל ואינו אותו דבר שהיה לפני ההיזק אינו ראוי להשבה. היזק שאינו ניכר שמיה היזק נוגע לדין השבת גזלה כשם שהוא נוגע לדיני מזיק. אף במזיק, אין המחייב הפסד ממון הבעלים בעלמא כי אם איבוד החפץ. אליבא דמ״ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק השתנה החפץ שהוזק ולפיכך חייב המזיק לשלם. מסתבר לפי״ז שאפי׳ ננקוט שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק היינו רק כשחל שם פסול או שם איסור בעצם הדבר הניזק וכפי שהוא חל בניסוך היין ובטומאת תרומה שחל שם פסול בחפצא עצמו שנשתנה מחמתו לדבר אחר. ואילו הפסד ממון בעלמא בלי חלות פסול בעצם דבר הניזק לכ״ע אינו נזק כללו. בכך מבוארים דברי רש״י שהבדיל בין מנסך יין בידים ממש לבין מערב יי״נ ביין חבירו. במנסך יין נסך ממש חל שם פסול ואיסור של יי״נ בעצם היין ובכן משתנה גוף היין ממצבו הראשון ויש חלות נזק המחייבת בתשלומין. במערב יי״נ ביין של היתר לעומת זאת לא חל שם פסול ואיסור בגופו של היין של היתר אלא שמחמת מציאות התערובת ביין נסך א״א לישראל לשתותו ולכן בעליו הפסידו ממון. אמנם מכיון דלא חל שם פסול ואיסור בגופו של היין ליכא חיוב נזק.ז אך קשה על פרש״י ממדמע שחייב אף שיש רק תערובת חולין עם תרומה ומ״ש מתערובת יין ביין נסך. ונראה שרש״י סובר שבמדומע חל שם איסור גם על גוף החולין שבתערובת ולכן נחשב המדמע למזיק. סימוכין לכך ממצות חלה (עי׳ פרק ג׳ ממס׳ חלה משנה ב׳) שיש מפרשים שמדומע פטור מן החלה אפילו מצוי שיעור כדי חיוב חלה בחולין שבתערובת (שלא כר״ש בפ״א משנה ד׳ שם במס׳ חלה).ח הרי שדין המדומע חל על כל התערובת - כולל החולין שבה. מאידך ביי״נ היין של היתר שבתערובת נשאר בהתירו אך אסור לשתותו מחמת יי״נ שבו. ובכן המערב יי״נ ביין היתר אינו מזיק ואילו המדמע תרומה בחולין הוי מזיק. אמנם דברי הגמ׳ בגיטין (נב ב - נג א) עומדים בסתירה לכל הנ״ל שכן לשונם שם: ולמאן דאמר מנסך מ״ט לא אמר מערב, אמר לך מערב היינו מדמע, ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן וכו׳ עכ״ל. הנה מפורש דלמ״ד מנסך הוא מנסך ממש בידים, המערב יי״נ ביין בכלל המדמע וכשם שהמדמע חייב כן המערב יי״נ ביין שלא כרש״י לפנינו. ויתכן ששיטת רש״י כאן תלויה במחלוקת בין ת״ק ורשב״ג במשנה (עי׳ בע״ז דף עד.) ז״ל יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב״ג אומר ימכר כולו לעכו״ם חוץ מדמי יי״נ שבו עכ״ל. אליבא דת״ק חל שם איסור אף על היין של היתר שבתערובת עם יי״נ ואילו לרשב״ג היין של היתר נשאר בהתירו. לאור זה י״ל שפרש״י בסוגיין הוא כרשב״ג שלא חל איסור על גוף היין של היתר. מאידך הסוגיא בגיטין היא אליבא דחכמים שאף היין של היתר הפך להיות אסור בהנאה ומאחר שהמערב החיל שם איסור על גופו של ההיתר חל דין היזק שאינו ניכר וחייב. ובכך מובן מה שאמרו בסוגית הגמ׳ גיטין הנ״ל דקנסא מקנסא לא ילפינן. אילו היה החיוב בהיזק שאינו ניכר משום הפסד ממון דעלמא מה נ״מ בין איסור זה או אחר. אולם הואיל והמחייב הוא חלות שם האיסור ופסול החל בגוף החפצא ניתן להבחין בין פסול אחד לשני שרק בפסול זה ישלם קנס ולא בפסול אחר. ועיין בראב״ד (פ״ז מהל׳ חובל ומזיק הל״ד) שפסק דלמ״ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא קנסו את העושה מלאכה בפרת חטאת לשלם בדיני אדם וז״ל וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין משו״ה לא קנסו בו מזיד עכ״ל. אך זה שייך רק אם המחייב אינו הפסד הממון כשלעצמו אלא שם הפסול בגופו של הדבר הניזק ובשם של פסול פרת חטאת לא קנסו, דקנסו כל שם ושם פסול בעצמו, ודו״ק. ב) והנה עד עכשיו נקטנו כהגר״ח זצ״ל שהחסרון בהיזק שאינו ניכר הוא שלא נתקלקל גופו של החפצא שהוזק. אמנם עי׳ ברש״י במס׳ גיטין (דף נג. ד״ה שמיה היזק) שכ׳ וז״ל ובהזיק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד וכו׳ עכ״ל. ומשמע קצת מלשונו דהחסרון בהיזק שאינו ניכר הוא במעשה הנזק שאינו בא בידי אדם עצמו ומשום שהוא רק גרם את ההיזק ע״י הטלת פסול ופטור מדין גרמא בניזקין. אך כ׳ שם עוד ברש״י (ד״ה היזק שאינו ניכר) וז״ל שלא נשתנו מכמות שהיו עכ״ל. ומפורש ברש״י האחרון שהחסרון הוי שהחפצא לא נשתנה, וכמו שכתבנו.ט וכן מבואר בדברי הרמב״ם, שהחסרון בהיזק שאינו ניכר הוא שלא נשתנה החפץ וכמו שכתב בפ״ז מהל׳ חובל ומזיק (הל״א) וז״ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר, הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה עכ״ל. ועוד הכרח לזה נמצא ברמב״ם מהא דהביא הל׳ זו לפני שהביא דיני גרמא וגרמי (עיי״ש בסדר הרמב״ם), ומוכח שהוא סובר שהיזק שא״נ אינו תלוי בדיני גרמא בניזקין. בגרמא יש חסרון במעשה המזיק ואילו בהיזק שא״נ יש חסרון מצד החפצא שהוזק. והנה בקונטרס דגרמי דן הרמב״ן האם גידול כלאים בכרמו של חבירו חשוב היזק ניכר או היזק שאינו ניכר, והרמב״ן טוען שהערבוביא קובע הכלאים להיות היזק ניכר. מאידך לפי הרמב״ם לכאורה יוצא אחרת ושכלאים אינו היזק ניכר שכן לפי הרמב״ם יש בהיזק ניכר שינוי בגוף החפצא מאחר שמתקלקלת צורתו, ושינוי כזה הרי חסר בכלאים ובכן הול״ל היזק שאינו ניכר. ובתוס׳ לקמן (דף ק: ד״ה חייב כו׳) כתבו כרמב״ן שכלאים הוי היזק ניכר, ״שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה״. ג) בנוגע ליסוד הגר״ח, דמזיק תלוי בהפסד צורת החפצא, לכאורה קשה ממה שהלוקח ממון חבירו וזרקו לים ונאבד שהוא חייב, ואינו חייב מדין גנב אלא מדין מזיק (עי׳ בסוגיא לקמן דף צח. ובתוס׳ שם ד״ה עכורין וברמב״ם פ״ז מהל׳ חובל ומזיק הל׳ י״א), והרי אין בכך השחתת חפץ. ויתכן שההל׳ דבעינן השחתת חפץ להתחייב בתורת מזיק חלה רק במקום שאין נטילת ממון. מאידך כשיש נטילת ממון לא בעינן הפסד צורת החפץ וחייב מדין מזיק. והנה בתוס׳ למס׳ גיטין (דף נג. ד״ה שלא יהא) הקשו למה דיין שטימא את הטהור חייב והא הו״ל היזק שא״נ וז״ל הקשה ה״ר אפרים הא דתנן בפרק עד כמה דן את הדין טימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואמאי והא שוגג הוא וכו׳ אבל למאן דמוקי אפי׳ כרבנן ובנגע בהו שרץ קשה לר׳ יוחנן אמאי חייב וכו׳ עכ״ל. ונראה שלפי דברינו יתכן לתרץ את קושייתם שהרי בדן את הדין וטימא את הטהור יש נטילת ממון ע״י הדיין ולכן חייב ואעפ״י שלא הפסיד את צורת החפץ. ד) יל״ע בקנס של היזק שאינו ניכר האם דין הקנס הוא שחייבוהו מדרבנן לשלם מדין מזיק או שהוא חיוב תשלומין בפני עצמו. וממה שנמנו בברייתא עם יתר אבות הנזקין לשלם ממיטב מוכח שהוא מחיובי מזיק מדרבנן. ודין המזיק אינו משום שהפסיד ממון חבירו בעלמא אלא משום שהזיקו ע״י שהטיל שם פסול בחפצא. מאידך ממה שיורשי מזיק היזק שא״נ פטורים מלשלם יש ראייה הפוכה כי משמע שאינו מדין מזיק דעלמא אלא קנס וחלות חיוב מיוחד (עי׳ במס׳ גיטין (דף מד:) וברמב״ם פ״ז מהל׳ מזיק הל״ג). רש״י ד״ה תנא ליה שומר חנם והשואל. ז״ל דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו וכו׳ דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן והא דנקט הכא והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת גזלן שהרי הוא חייב בכולו עכ״ל. אין לפרש את דברי רש״י ששואל חייב באונסין כמו גזלן וליכא נ״מ בשואל הטט״ג אם הוא גזלן או לא שהרי תהיה נ״מ לענין שעת חיובו. שואל חייב לשלם משעת אונסין או משעת שאלה ואילו טט״ג משלם משעת העמדה בדין. אלא פשוט שביאור רש״י הוא שרק טענת פטור מחייבת בטט״ג והשואל שטען נגזל ונגנב חייב לשלם. והנה בדין השואל המחויב באונסים יל״ע אם מתחייב מדין שומרים ומשלם משעת אונס או שהוא חייב מדין קנין שקנה בחפץ וחייב לשלם משעת משיכה. עיין בשיעורים לקמן (דף יא.) בסוגית שמין לשואל ובתוס׳ שם (ד״ה אין שמין).י ואם ננקט ששואל משלם מדין קנין דומה לגזלן שגם הוא חייב לשלם מחמת קנין הגניבה שעשה יתכן שכך היא כוונת הגמרא שלפנינו - ״הא קתני ליה ש״ח והשואל״ - ר״ל ש״ח בטט״ג, ואילו בשואל כפשוטו שהשואל חייב מדין קנין כמו גנב וגזלן.כרשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א לפי״ז כח אחר מעורב בו מהווה סברה לחייב ועיין בגמרא לעיל (דף ג:) מ״ש אש דכח אחר מעורב בו כו׳ בתוס׳ (דף ה:) ד״ה כי שדית ובשיטה מקובצת (דף ו.) ד״ה מ״ש.
ב עיין במהר״ם כאן.
ג עי׳ בחזון איש סי׳ א׳ סק״ו.
ד עי׳ במ״מ שם. ועיין בתוס׳ בגיטין (דף מב: ד״ה ושור) שבאמת חולקים על הרמב״ם וסוברים שאין שומר חייב בשבת.
ה עי׳ ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים ח״ב דף קצה.
ו אולם בשיעוריו לפרק הכונס פי׳ רבינו זצ״ל שיתכן שלחזקיה הסובר היזק שא״נ שמיה היזק שהחיוב הוא משום הפסד ממון בעלמא, עיי״ש.
ז ואמר מו״ר זצ״ל שאין סברה זו תלויה כלל במחלוקת הראשונים (עיין בתוס׳ חולין (דף ק.) ד״ה בשקדם ובר״ן לסוגית אפשר לסוחטו אסור (שם דף קח) האם אמרי׳ חתיכה עצמה נעשה נבילה בשאר איסורין. דין חנ״נ נוגע לשיעורי ביטול בלבד ולא לשאר דיני התורה. חנ״נ היא שיעור ביטול חדש הקובע שכדי לבטל האיסור צריכים שיעור גם כנגד ההיתר, אך זאת לא אומרת שההיתר התהפך להיות איסור ממש. דוקא באיסור בשר בחלב נהפך ההיתר להיות איסור אך לא ההיתר הנמצא בתערובת בשאר איסורין. ואף לראשונים הסוברים שהיתר מצטרף לכזית ומלקות (עיין בתוס׳ חולין (צח:) ד״ה רבא) עכ״ז ההיתר עצמו לא הפך להיות חפצא של איסור אלא שמצטרף במעשה האכילה. טעם האיסור מחייב את המלקות אך ההיתר נשאר היתר. ורבינו זצ״ל האריך מאד בענין זה בשיעוריו לחולין ויו״ד, ואכמ״ל.
ח עי׳ בתוס׳ רע״ק לחלה פרק א׳ משנה ד׳ ובתוס׳ אנשי שם ורש״ש שם.
ט עיין בקונטרס דגרמי לרמב״ן שהביא ראשונים שהשוו דין היזק שאינו ניכר עם דינא דגרמי. והרמב״ן חילק ביניהם. ולפי״ז י״ל שכך כונת הרש״י הראשון (ד״ה שמיה היזק) דר״ל דהיזק שא״נ הוי מזיק בידי אדם ולפי׳ חייב בין שוגג ובין מזיד כאדם המזיק בידים. ורק בחיובי גרמא וגרמי דנזקין ניתן לחלק בין שוגג למזיד, וע״ע בקונטרס הגרמי.
י עי׳ ברמב״ם פ״א מהל׳ שאלה (הל׳ ה׳) ובחדושי הריטב״א לבבא מציעא (דף מג:).
כ עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק שני דף ר״א - ר״ב.
הערות
Gemara
Peirush