גמרא
פירוש
וַהֲרֵי מִילָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ דִּכְתִיב {בראשית י״ז:ט׳} וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמוֹר וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי {ויקרא י״ב:ג׳} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ.
הָהוּא לְמִישְׁרֵי שַׁבָּת הוּא דַּאֲתָא בַּיּוֹם וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.
וַהֲרֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ דִּכְתִיב {בראשית ט׳:ז׳} וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי {דברים ה׳:כ״ו} לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ.
הָהוּא לְכׇל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ הוּא דַּאֲתָא.
אִי הָכִי כֹּל חֲדָא וַחֲדָא נָמֵי נֵימָא מִשּׁוּם מִילְּתָא אִיתְּנַי.
הָכִי קָאָמַר אַזְהָרָה מִיהְדָּר וּמִיתְנָא בַּהּ לְמָה לִי.
וְאֵין לָנוּ אֶלָּא גִּיד הַנָּשֶׁה בִּלְבַד וְאַלִּיבָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
והרי מילה – לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא חשבה גבי שבע מצות.
לכל דבר שבמנין – לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם ואע״ג דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין ב״ד אע״פ שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן.
אי הכי – כל שבע מצות שחזרו ונשנו בסיני נימא נמי כל אחת ואחת הוצרכה לשנות על דבר כגון עבודת כוכבים לפרש מיתה ועבודות האסורין בה וכן גלוי עריות לפרש עונשין ונימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח.
אזהרה מהדר ומתנא בה למה לי׳ – למהדר ומיכתב אזהרה דידהו אלא ש״מ להזהירה לבני נח ולישראל אתא.
הני נמי – מילה ופריה ורביה הא לא איתנו דהא אמרת למילתא הוא דאיתנו.
הא – דגיד הנשה לא איתנו כלל ומשום הכי לא חשיב להו בהדיה ומיהו הנך נמי מן האמורות לבני נח ולא נשנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לבני נח מסיני ולהלן.
ואיבעית אימא מילה – ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה ודקשיא לך הא אמר ר׳ יוסי כל שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה הא דלא חשיב ליה לגבי מצות בני נח משום דמילה לאו לבני נח נאמרה אפי׳ מקודם סיני אלא לזרע אברהם לחודיה והשתא נמי זרע אברהם דהיינו ישראל הוא דנהיגי בה.
בני ישמעאל ליחייבו – השתא.
בני קטורה – אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו.
לרבות בני קטורה – אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו. לא הותר בשר באכילה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו׳ – לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה אבל לא חית הארץ נתונה לכם. כירק עשב – שהפקרתי לאדם לאכול נתתי לכם מעכשיו את כל אפי׳ בהמות וחיות.
יכול אפילו לשרצים – יהא אבר מן החי אסור להם.
ת״ל אך – מיעוט וכל אכין ורקין מעוטין. מאי תלמודא – היכי משמע דשרצים ממעטי מיניה דילמא בהמה וחיה ממעטינן מיניה ולא שרצים.
אמר רב הונא דמו – האי דמו יתירה הוא דהוה לי׳ למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו האי בנפשו דמו למה לי וכי לא ידענא דנפש זהו הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שאין דמם קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמרינן בכריתות בפ׳ דם שחיטה (דף כא:) דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה. בדגת הים – לאדם הראשון נאמר. הנהיג בעיזא ושיבוטא – קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו.
מהו – לוקה משום מנהיג בכלאים או לא חורש בשור ובחמור לאו דוקא דכל תרי מיני נמי אסירי בב״ק בשור שנגח את הפרה. דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי בר׳ יהודה מהו – בהשוכר את הפועלים תנן היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו הרי זה יאכל כדכתיב כי תבא בכרם רעך וגו׳ בביאת פועל הכתוב מדבר ר׳ יוסי בר יהודה אומר אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו וקמבעיא ליה לרבה דש באווזין ותרנגולין שאין להם אלא רגלים מהו מי עבר עלייהו משום לא תחסום שור או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו כשור בעינן והא איכא אלמא בני מלאכה נינהו. ובכל חיה הרומשת – ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו.
ומשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה דנחש בר מלאכה ניהו קודם שנתקלל לילך על גחון. חבל – הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו׳.
סנדלבונין – שם אבן טוב. צולין לו בשר – אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות. נהמו לאפיה – לאכלו. ירדה דמות חמור מהו – מי אמר הא ודאי דבר טמא הוא ואסור.
ירוד נאלא – תנין שוטה עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנין דבמקרא מתרגמינן ירודין.
הא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים – ודבר שאינו הוא ואם ישנו טהור הוא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
לרבות בני קטורה – אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו. לא הותר בשר באכילה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו׳ – לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה אבל לא חית הארץ נתונה לכם. כירק עשב – שהפקרתי לאדם לאכול נתתי לכם מעכשיו את כל אפי׳ בהמות וחיות.
יכול אפילו לשרצים – יהא אבר מן החי אסור להם.
ת״ל אך – מיעוט וכל אכין ורקין מעוטין. מאי תלמודא – היכי משמע דשרצים ממעטי מיניה דילמא בהמה וחיה ממעטינן מיניה ולא שרצים.
אמר רב הונא דמו – האי דמו יתירה הוא דהוה לי׳ למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו האי בנפשו דמו למה לי וכי לא ידענא דנפש זהו הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפש והבשר בשר יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שאין דמם קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמרינן בכריתות בפ׳ דם שחיטה (דף כא:) דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה. בדגת הים – לאדם הראשון נאמר. הנהיג בעיזא ושיבוטא – קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים ושניהם מנהיגין אותו.
מהו – לוקה משום מנהיג בכלאים או לא חורש בשור ובחמור לאו דוקא דכל תרי מיני נמי אסירי בב״ק בשור שנגח את הפרה. דש באווזין ותרנגולין לרבי יוסי בר׳ יהודה מהו – בהשוכר את הפועלים תנן היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו הרי זה יאכל כדכתיב כי תבא בכרם רעך וגו׳ בביאת פועל הכתוב מדבר ר׳ יוסי בר יהודה אומר אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו וקמבעיא ליה לרבה דש באווזין ותרנגולין שאין להם אלא רגלים מהו מי עבר עלייהו משום לא תחסום שור או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו כשור בעינן והא איכא אלמא בני מלאכה נינהו. ובכל חיה הרומשת – ואי לאו לאכילה חיות בני מלאכה נינהו.
ומשני ההוא לאתויי נחש ולמלאכה דנחש בר מלאכה ניהו קודם שנתקלל לילך על גחון. חבל – הפסד לשון אהה כל חבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו׳.
סנדלבונין – שם אבן טוב. צולין לו בשר – אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות. נהמו לאפיה – לאכלו. ירדה דמות חמור מהו – מי אמר הא ודאי דבר טמא הוא ואסור.
ירוד נאלא – תנין שוטה עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנין דבמקרא מתרגמינן ירודין.
הא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים – ודבר שאינו הוא ואם ישנו טהור הוא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush