גמרא
פירוש
{שמות י״ב:י״ז} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה אֶלָּא לְשׁוּם זֶבַח.
רַב יוֹסֵף אָמַר אָמַר קְרָא {שמות י״ב:ט״ו} שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת לְשִׁבְעַת יָמִים יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת לְשִׁבְעַת יָמִים אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה יָכוֹל יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר תַּלְמוּד לוֹמַר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה אֶלָּא לְשׁוּם זֶבַח.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף יָכוֹל יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּחַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר תַּלְמוּד לוֹמַר שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת לְשִׁבְעָה יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת לְשִׁבְעָה אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִלֶּחֶם עוֹנִי מִי שֶׁנֶּאֱכָל בַּאֲנִינוּת יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בַּאֲנִינוּת אֶלָּא בְּשִׂמְחָה.
סָבַר לַהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ושמרתם את המצות עביד לה שמירה לשם מצה – כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה. יצאת כו׳ – דלאו לשם מצה של מצות פסח עביד לה אלא לשם מצה של זבח. שאינה נאכלת לשבעה – דלאחר יום ולילה הויא נותר כדכתיב (ויקרא ז) ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו וגו׳ והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע״ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה למצוה איתכוון דכי עבידה אדעתא לאיפסולי ביום ובלילה עבדה ואית ליה לרב יוסף הא דרשה (דרבא) דבעינן שימור לשם מצוה ואההוא קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימור לשום מצה כל שבעה. ותיפוק ליה דאינה נאכלת לאונן – ולמה לי קרא אחרינא דכל קדשים אסורין לאונן ביבמות (דף עג:) אתיא לן בק״ו מה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני בשר קודש חמור לא כל שכן. סבר לה כרבי עקיבא דאמר – לעיל (דף לו.) במצה של מעשר שני נפיק ואע״ג דאסור לאונן דלא דריש עוני לשון אוני אלא עני כמסורת. ותיפוק ליה – כיון דדריש עני הא לאו מצה ענייה היא דהא נילושה בשמן. רביעית היא – חצי לוג שמן מביא לתודה וחוצהו חציו לעשר חלות ועשר רקיקין וחציו לרבוכה במסכת מנחות בפרק שתי מדות (דף פט.) ובנזירות לא היתה רבוכה אלא חלות ורקיקין ולא היה מביא אלא רביעית כדאמרינן נמי התם הלכך רביעית שמן לעשרים חלות גדולות שנעשות משבע עשרונות פחות שליש עשרון שזה הוא שיעורן כדאמרינן התם בהתודה אין כאן עושר. ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל מושבות – אלא בירושלים דמחיצת קדשים קלים לפנים מן החומה כדכתיב (דברים יב) ואכלת לפני ה׳ וגו׳ וכל נדריך אשר תדור ואם יצאו נפסלין דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טרפה וגו׳ כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. זאת אומרת – מדלא נפקא ליה מבכל מושבותיכם קסבר חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלות בנוב וגבעון ודלא כר״ש דאמר בפ״ק דמגילה (דף ט:) דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין להן זמן קבוע לא ודלא כמ״ד בפרק בתרא דזבחים (דף קיז.) כאן וכאן במה גדולה דנוב וגבעון ובמה קטנה שהיה עושה בראש גגו לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראיה מושמרתם את המצות וממצות תאכלו וגו׳ דלא נפקי מבכל מושבותיכם דאית להו היתר בכל מושבות שהיו יכולין להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן אכילתן דתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן עבודה בכהנים ונאסרו הבמות עברו את הירדן והוקבעו בגלגל ז׳ שכבשו וז׳ שחילקו היו הבמות מותרות באו לשילה לאחר שחילקו והוקבע משכן שם נאסרו הבמות וכולהו מפרש מקראי בפרק בתרא דזבחים חרבה שילה בימי עלי כשנשבה הארון בארץ פלשתים באו להן לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה והוקבע שם מזבח הנחשת אבל ארון לא היה שם שכשהחזירוהו פלשתים עמד בקרית יערים עשרים שנה עד שמלך דוד והביאו לציון ובציון עמד עד שבנה שלמה בית המקדש כדכתיב (מלכים א ח) ויביאו הכהנים את ארון ברית ה׳ וגו׳ ומזבח הנחושת היה בנוב כל ימי שאול ושמואל כדכתיב (שמואל א כא) ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש [וגו׳] המוסרים מלפני ה׳ חרבה נוב על דבר זה שהרגם שאול מפני שנתנו לחם לדוד ובאו להם לגבעון וניתן שם מזבח הנחשת עד שבנה שלמה הבית כדכתיב בדברי הימים (א׳ כא). ברית – שבועה. ואיכא דאמרי – בתמיה אמר ליה וכי הן הדברים כו׳ דלא בעי טעמא כהלכה למשה מסיני. וטעמא מאי – גמרא בעי לה וטעמא מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח. איפוק בהו אנא – ידי חובת מצה.פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן.
הערות
הערות
Gemara
Peirush