גמרא
פירוש
מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן וּבְפַרְדְּסוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מתירין גמזיות של הקדש – בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי. להאכיל נשר – פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש. ונותנים פאה לירק – ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין. מפסיקין לפאה – לתת שתי פאות. שלולית – מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו. ודרך היחיד – ארבע אמות. ודרך הרבים – ט״ז אמה. ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים – אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב. והבור – שדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין. וקוצר לשחת מפסיק – לתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור. וחכ״א אין מפסיק – קוצר לשחת אלא א״כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל. רבי מאיר – דלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה. להא שמעתא – דא״ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני׳ אמרה. אכלה חגב – לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה. רבי מאיר – דאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי. אי אמרת בשלמא מתניתין – דפאה דקתני לשחת מפסיק לר״מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא. השתא ומה התם – דקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר״מ לאו קצירה היא. הכא – חגב ונמלים קצרי לה. לא כל שכן – דלא תיהוי קצירה. אלא ר״מ – דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה. בשיטת ר׳ יהודה – דמתני׳ אמרה. לאדם מי שמעת ליה – דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור״מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק. דאם כן – דאף לאדם נמי א״ר יהודה. הוו להו תלתא תנאי – במתני׳ תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ׳ זה בורר (דף כה.) כל מקום ששנה ר׳ יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק. אף לאדם נמי לא הויא קצירה – עד שלא הביא שליש. המנמר – קוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר. קלחים לחים – דאי הוו גדלי כל צרכן דכ״ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא. ואמר רב יהודה כו׳ לקליות – דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ״ה לר״ע לא הויא קצירה. לאוצר – שבישל כל צרכו ומלקט ע״מ לאצרו וליישנו. אף במנמר לאוצר – ורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו׳.במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י".
הערות
הערות
Gemara
Peirush