גמרא
פירוש
וְהַכְּבָשִׂים וְהַשְּׂעִירִים וְהַמּוֹתָרוֹת וְהַמָּעָה.
כּוּלְּהוּ כְּחִזְקִיָּה לָא אָמְרִי לְאִנְּצוֹיֵי לָא חָיְישִׁינַן דְּכֹל חַד וְחַד יוֹמֵיהּ קָא עָבֵיד.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
והכבשים – אשם נזיר ואשם מצורע הבאים בני שנה שנאמר בהן כבש ינתקו לרעייה דמיהן לשופר השלישי ואהכי לא מערב מותריהן עם מותר גזילות ומעילות משום דלא דמו דאלו בני שנה ואלו בני שתי שנים אלו באין לכפר ואלו להכשיר.
והשעירים – שעירי חטאת של ציבור של רגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה כדאמרינן בשבועות (דף ב.) ולא מפי השמועה. ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו דכבשה ושעירה הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעיה אלא מתות.
והמותרות – כגון מי שמקריב אחד מכל אלו והפריש מעות לשם כך והוזלו בהמות וניתותרו המעות נותן לשופר החמישי.
והמעה – קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון אחד מעה קטנה מפני הכרעה שעכשיו לא נתנו בין שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאום כמשפטן היו שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון. כל חד וחד יומיה עביד – ואם באו לו קרבנות הרבה שלא צריך לשופר אין לו ליטול כלום בעורות שנקנו מן המעות שניתנו בשופר. כיחידאה לא מוקמינן – דלא חיישינן להא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אלא המתנדב עגל נותן המעות לשופר של פר והכהנים מקריבין פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם. מותרות – בתמיה כלומר איהו חשיב חד שופר למותרות כולהו קמאי נמי דחשיב מן הניתקין לרעייה מותרות נינהו שניתותרו מכדי קרבן. לשקלים אזלו – לתרומת הלשכה עם שאר השקלים.
לנדבה – לשופרות. הכי גרסינן: כנגד מותר חטאת מותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע כו׳. שהפריש מעות לאחד מכל אלו וניתותרו נותנן לשופרות ואשם סתם היינו אשם גזילות ומעילות לא מיעריב מותר דידיה בהדי חטאת ואשם נזיר ומצורע לא מיעריב בהדי אשם סתם דזה בין שתי שנים ואיל בן שנה ואשם מצורע לא מיערב בהדי אשם נזיר דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהרה ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעונים נסכים ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה.
ומותר דמנחת חוטא – הואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור דהכי אמרינן במסכת תמורה (דף כג:) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת.
ומותר עשירית האיפה – של כ״ג שמקריב בכל יום ויום ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו שוב אין יכול לצרפן לשם מחר אלא תפול לנדבת צבור שגם היא נקראת חטאת בפרק ואלו מגלחין במועד קטן (דף טז.) יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כהן גדול. ומותר קינין – המפריש מעות לקינו וניתותרו מקינין. תנא ליה רישא – בשבעה שופרות קמאי חשיב חד דשמיה קינין. ור׳ אושעיא תני במתניתין שלש עשרה שופרות ולא תנא קינין בקמאי.
חד לקינין – מחוסר כפרה מביא מעות לקינו ונותן בשופר ואוכל בקדשים לערב כדקיימא לן (עירובין דף לב.) אין ב״ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר ולא חיישינן שמא לא יקריבו הואיל ואין באה על חטאת (ואי איהו גופיה לא מצי לאקרובינהו). מנחת חוטא – שהרי לשם חובה הפריש.
נדבה – לשופרות. מותר לחמי תודה ירקב – דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים בפרק שני. מותר שקלים – הכניס מעות מרובים לשקלים ושקלן וניתותרו מהן. ואין אחרת – ואע״פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא יהא טעון לבונה. ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת לגבי מותר נמי לית ליה דין חטאת ואע״ג דאיקרי חטאת לאו דין חטאת אית לה דאימעטא לה מהאי קרא. מתני׳ אם רצה יביא בדמיו שנים – ואע״ג דהוי גדול והביא קטן ובגמ׳ מפרש טעמא.
ורבי אוסר – לכתחילה אבל אם הביא יצא דכיון דאמר זה אינו חייב באחריותו.במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י".
והשעירים – שעירי חטאת של ציבור של רגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה כדאמרינן בשבועות (דף ב.) ולא מפי השמועה. ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו דכבשה ושעירה הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעיה אלא מתות.
והמותרות – כגון מי שמקריב אחד מכל אלו והפריש מעות לשם כך והוזלו בהמות וניתותרו המעות נותן לשופר החמישי.
והמעה – קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון אחד מעה קטנה מפני הכרעה שעכשיו לא נתנו בין שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאום כמשפטן היו שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון. כל חד וחד יומיה עביד – ואם באו לו קרבנות הרבה שלא צריך לשופר אין לו ליטול כלום בעורות שנקנו מן המעות שניתנו בשופר. כיחידאה לא מוקמינן – דלא חיישינן להא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אלא המתנדב עגל נותן המעות לשופר של פר והכהנים מקריבין פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם. מותרות – בתמיה כלומר איהו חשיב חד שופר למותרות כולהו קמאי נמי דחשיב מן הניתקין לרעייה מותרות נינהו שניתותרו מכדי קרבן. לשקלים אזלו – לתרומת הלשכה עם שאר השקלים.
לנדבה – לשופרות. הכי גרסינן: כנגד מותר חטאת מותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע כו׳. שהפריש מעות לאחד מכל אלו וניתותרו נותנן לשופרות ואשם סתם היינו אשם גזילות ומעילות לא מיעריב מותר דידיה בהדי חטאת ואשם נזיר ומצורע לא מיעריב בהדי אשם סתם דזה בין שתי שנים ואיל בן שנה ואשם מצורע לא מיערב בהדי אשם נזיר דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהרה ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעונים נסכים ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה.
ומותר דמנחת חוטא – הואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור דהכי אמרינן במסכת תמורה (דף כג:) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת.
ומותר עשירית האיפה – של כ״ג שמקריב בכל יום ויום ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו שוב אין יכול לצרפן לשם מחר אלא תפול לנדבת צבור שגם היא נקראת חטאת בפרק ואלו מגלחין במועד קטן (דף טז.) יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כהן גדול. ומותר קינין – המפריש מעות לקינו וניתותרו מקינין. תנא ליה רישא – בשבעה שופרות קמאי חשיב חד דשמיה קינין. ור׳ אושעיא תני במתניתין שלש עשרה שופרות ולא תנא קינין בקמאי.
חד לקינין – מחוסר כפרה מביא מעות לקינו ונותן בשופר ואוכל בקדשים לערב כדקיימא לן (עירובין דף לב.) אין ב״ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר ולא חיישינן שמא לא יקריבו הואיל ואין באה על חטאת (ואי איהו גופיה לא מצי לאקרובינהו). מנחת חוטא – שהרי לשם חובה הפריש.
נדבה – לשופרות. מותר לחמי תודה ירקב – דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים בפרק שני. מותר שקלים – הכניס מעות מרובים לשקלים ושקלן וניתותרו מהן. ואין אחרת – ואע״פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא יהא טעון לבונה. ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת לגבי מותר נמי לית ליה דין חטאת ואע״ג דאיקרי חטאת לאו דין חטאת אית לה דאימעטא לה מהאי קרא. מתני׳ אם רצה יביא בדמיו שנים – ואע״ג דהוי גדול והביא קטן ובגמ׳ מפרש טעמא.
ורבי אוסר – לכתחילה אבל אם הביא יצא דכיון דאמר זה אינו חייב באחריותו.במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י".
הערות
הערות
Gemara
Peirush