גמרא
פירוש
לֹוֶה וְאוֹכֵל לְהַעְדָּפָה.
וְלֵימָא לֵיהּ הֶקְדֵּשׁ עַד הַשְׁתָּא סַגִּי לָךְ בְּלָא הַעֲדָפָה וְהַשְׁתָּא נָמֵי תִּיסְגֵּי לָךְ בְּלָא הַעֲדָפָה הֶקְדֵּשׁ גּוּפֵיהּ נִיחָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
1להעדפה – מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו.
דלשבח עבדיה – בגוף בריא.
בפחות פחות משוה פרוטה – עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה.
ה״נ מסתברא – דבמעלה לו מזונות קאמר.
דאי לא עבד מאן פלח ליה – שמאחר שאין עושין לו מאכל מה יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות. אי אמרת בשלמא – הך דלעיל דקאמר רב דחל הקדש.
במעלה לו מזונות – קאמר ואין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך.
והא – דקאמר לא חייל הקדש בשאינו מעלה שפיר. אלא אי אמרת – קמייתא בשאינו מעלה ואפילו הכי חייל הקדש דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך.
דאי לא עבד מאן פלח ליה – בתמיה מאן דבעי ניפלחיה. ת״ש – דאיכא אמורא אחרינא דפליג עליה דרב.
נותן שבתו ורפואתו לרבו – שבתו שכר בטלתו בחליו ואע״פ שנותן לו דמי ידו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דעדיין הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו.
ורפואתו – לקמיה פריך הא בעי למיתבא לרופא הוא הדין לנזקו וצערו אלא נזקו לא איצטריך דהיינו דמי ידו ופשיטא דלרביה הוא דאפחתיה מכספיה וצערו נמי בכלל רפואתו דהכא הוא כדמפרש לקמיה דהאי רפואתו צערא דסמא חריפא הוא וה״ה נמי לצער המכה ומדקאמר שבתו לרבו והוא ניזון מן הצדקה ש״מ יכול הרב כו׳. להעדפה – שהוא צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו. ניזון – משמע מזונות כדי חייו.
פרנסה – היינו כל שאר צרכיו בלשון לעז קונריי״ר. פשיטא – דלרבו הוא אלא למאן ליהוי הרי מעשה ידיו לרבו ואי לאשמועינן אע״פ שאינו זנו ולמימרא דיכול הרב כו׳ נימא אותו העבד ניזון מן הצדקה ותו לא. דאמדוה לחמשא יומי – ליתן לרופא שכר חמשת הימים.
צערא דידיה – וסד״א צערא לא זכי ליה רחמנא.
קמ״ל – דבכל שבח הבא לידו זוכה בו רבו כשורו וחמורו. אמרנו לו למאיר גרסינן – מפני שחבירו הוא אינו קורהו רבי.
ומה והלא אם ירצה שלא לזונו רשאי – נמצא שאינו מפסידו בשחרורו כלום. אבל אשה חוב הוא לה – רבנן קאמרי לה כלומר בההיא ודאי מודינא. מאי קאמרי ליה ומאי קמהדר להו – כלומר תשובה שהשיבם ומה עבד כהן שברח מה תשובה היא למה שאמרו לו על המזונות.
השבתוני על המזונות – שאינו זנו משלו.
מה תשיבוני על התרומה – שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו. וכי תימא – ודאי קבלת שליח זו אינה חוב דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשות הרבים בתוך ד׳ אמות.
ופסיל ליה – שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דאיהו שביק ליה מיד ולא ימציא עצמו למקום שיכול לפוסלו בזריקת גט.
ואזיל לעלמא – ואכיל תרומה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
דאי לא עבד מאן פלח ליה – שמאחר שאין עושין לו מאכל מה יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות. אי אמרת בשלמא – הך דלעיל דקאמר רב דחל הקדש.
במעלה לו מזונות – קאמר ואין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך.
והא – דקאמר לא חייל הקדש בשאינו מעלה שפיר. אלא אי אמרת – קמייתא בשאינו מעלה ואפילו הכי חייל הקדש דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך.
דאי לא עבד מאן פלח ליה – בתמיה מאן דבעי ניפלחיה. ת״ש – דאיכא אמורא אחרינא דפליג עליה דרב.
נותן שבתו ורפואתו לרבו – שבתו שכר בטלתו בחליו ואע״פ שנותן לו דמי ידו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דעדיין הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו.
ורפואתו – לקמיה פריך הא בעי למיתבא לרופא הוא הדין לנזקו וצערו אלא נזקו לא איצטריך דהיינו דמי ידו ופשיטא דלרביה הוא דאפחתיה מכספיה וצערו נמי בכלל רפואתו דהכא הוא כדמפרש לקמיה דהאי רפואתו צערא דסמא חריפא הוא וה״ה נמי לצער המכה ומדקאמר שבתו לרבו והוא ניזון מן הצדקה ש״מ יכול הרב כו׳. להעדפה – שהוא צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו. ניזון – משמע מזונות כדי חייו.
פרנסה – היינו כל שאר צרכיו בלשון לעז קונריי״ר. פשיטא – דלרבו הוא אלא למאן ליהוי הרי מעשה ידיו לרבו ואי לאשמועינן אע״פ שאינו זנו ולמימרא דיכול הרב כו׳ נימא אותו העבד ניזון מן הצדקה ותו לא. דאמדוה לחמשא יומי – ליתן לרופא שכר חמשת הימים.
צערא דידיה – וסד״א צערא לא זכי ליה רחמנא.
קמ״ל – דבכל שבח הבא לידו זוכה בו רבו כשורו וחמורו. אמרנו לו למאיר גרסינן – מפני שחבירו הוא אינו קורהו רבי.
ומה והלא אם ירצה שלא לזונו רשאי – נמצא שאינו מפסידו בשחרורו כלום. אבל אשה חוב הוא לה – רבנן קאמרי לה כלומר בההיא ודאי מודינא. מאי קאמרי ליה ומאי קמהדר להו – כלומר תשובה שהשיבם ומה עבד כהן שברח מה תשובה היא למה שאמרו לו על המזונות.
השבתוני על המזונות – שאינו זנו משלו.
מה תשיבוני על התרומה – שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו. וכי תימא – ודאי קבלת שליח זו אינה חוב דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשות הרבים בתוך ד׳ אמות.
ופסיל ליה – שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דאיהו שביק ליה מיד ולא ימציא עצמו למקום שיכול לפוסלו בזריקת גט.
ואזיל לעלמא – ואכיל תרומה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״לוה״ והוא מופיע במהדורתנו בסוף דף י״ב.
הערות
Gemara
Peirush