גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ז׳:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
ג רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ז׳:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ו
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
ד רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ו׳:ד׳
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
טור יורה דעה ס״ו:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ו:א׳
טור יורה דעה ס״ד:ב׳
טור יורה דעה ס״ו:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ד:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״ו:א׳
ר״ש שזורי – בגמרא פריך היינו תנא קמא.
קרעה – לבהמה בלא שחיטה. גמ׳ לא הילכו בו – בשליל זה להקל.
אלא על עסקי שחיטה בלבד – אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא.
למעוטי חלבו וגידו – דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו. חלבו דמאי – אע״פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט׳ חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס׳ הכא. והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו׳ וא״ר אלעזר א״ר אושעיא מחלוקת כו׳ עד ור׳ יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו׳ ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ׳ גיד הנשה גרסינן לה. והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט׳ חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע״פ שנשחטה אמו והוציאוהו.
והלך ר״מ לשיטתו – דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה. מעיקרו – אפי׳ הנבלע ונשרש בבשרה.
גוממו עם השופי – כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין. לא הילכו בו – חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה.
אלא על עסקי אכילה – לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו.
למעוטי רובעו וחורש בו – בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה. בחלבו – של שליל. קורעו ומוציא את דמו – אלמא אפילו בן ח׳ דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני׳ קורעו.
לומר שאין ענוש כרת – האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה. למאן קאמרינן – מי הוא המתיר חלבו.
לרבי יהודה – כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר׳ יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר׳ יהודה כרת.
באזהרה – בפ״ק דכריתות מפרש ה׳ לאוין כתיבי בדם.
בהכרת – דנפקא ליה מריבויא דכל דם. אית ליה לר׳ יהודה דם וכל דם – כלומר כיון דר׳ יהודה לדם התמצית מריבוי׳ דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו.
כל היכא דמיחייב אדם – מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו. לפדות – פטר חמור.
בבן פקועה – בשה בן ט׳ חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות (דף יא.) דאפילו בשלקי מפרקינן. כבשרא בדיקולא הוא – ותנן בבכורות (דף יב.) אין פודין בשחוטה. דגמר שה שה מפסחים – ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן (לעיל דף לח:) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן. כל מילי – כגון בן פקועה.
מאי אהני ליה – ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי. איבעיא להו – נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט׳ חי שבבטנה שני. מונין – דתרי גופי נינהו.
אין מונין – אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו. הבשר מגע נבלה – בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא. בדמא דאמיה – דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו׳.
במאי איתכשר – בשר העובר שיקבל טומאה מאבר. בשחיטה – כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר״ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ״ב (לעיל דף לג.). עבר בנהר – בן ט׳ חי שנמצא בשחוטה וגדל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
קרעה – לבהמה בלא שחיטה. גמ׳ לא הילכו בו – בשליל זה להקל.
אלא על עסקי שחיטה בלבד – אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא.
למעוטי חלבו וגידו – דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו. חלבו דמאי – אע״פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט׳ חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס׳ הכא. והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו׳ וא״ר אלעזר א״ר אושעיא מחלוקת כו׳ עד ור׳ יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו׳ ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ׳ גיד הנשה גרסינן לה. והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט׳ חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע״פ שנשחטה אמו והוציאוהו.
והלך ר״מ לשיטתו – דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה. מעיקרו – אפי׳ הנבלע ונשרש בבשרה.
גוממו עם השופי – כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין. לא הילכו בו – חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה.
אלא על עסקי אכילה – לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו.
למעוטי רובעו וחורש בו – בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה. בחלבו – של שליל. קורעו ומוציא את דמו – אלמא אפילו בן ח׳ דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני׳ קורעו.
לומר שאין ענוש כרת – האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה. למאן קאמרינן – מי הוא המתיר חלבו.
לרבי יהודה – כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר׳ יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר׳ יהודה כרת.
באזהרה – בפ״ק דכריתות מפרש ה׳ לאוין כתיבי בדם.
בהכרת – דנפקא ליה מריבויא דכל דם. אית ליה לר׳ יהודה דם וכל דם – כלומר כיון דר׳ יהודה לדם התמצית מריבוי׳ דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו.
כל היכא דמיחייב אדם – מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו. לפדות – פטר חמור.
בבן פקועה – בשה בן ט׳ חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות (דף יא.) דאפילו בשלקי מפרקינן. כבשרא בדיקולא הוא – ותנן בבכורות (דף יב.) אין פודין בשחוטה. דגמר שה שה מפסחים – ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן (לעיל דף לח:) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן. כל מילי – כגון בן פקועה.
מאי אהני ליה – ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי. איבעיא להו – נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט׳ חי שבבטנה שני. מונין – דתרי גופי נינהו.
אין מונין – אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו. הבשר מגע נבלה – בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא. בדמא דאמיה – דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו׳.
במאי איתכשר – בשר העובר שיקבל טומאה מאבר. בשחיטה – כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר״ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ״ב (לעיל דף לג.). עבר בנהר – בן ט׳ חי שנמצא בשחוטה וגדל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush