גמרא
פירוש
אמִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תצ״ז:ב׳
טור אורח חיים תצ״ח:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תצ״ז:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תצ״ח:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ה
טור אורח חיים תצ״ז:ב׳
טור אורח חיים תצ״ח:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תצ״ז:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תצ״ח:ג׳
מי שזמן אצלו אורחים – מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב.
לא יוליכו – לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת לילה.
אלא אם כן זכה להם – ע״י אחר.
מנותיהם מערב יו״ט – שמסרם בעל בית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם. גמ׳ אם הכניס ברשות – שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר חייב בנזקין ורישא דהך מתני׳ בבבא קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה. לימא – הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה הוא הדין לתחומין. אמר לך רב – בהך אנא דאמרי אפי׳ לרבי דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל לנטירותא. ושמואל אמר אנא דאמרי – בהא אפי׳ לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה כ״ש דבעל השור מינח ניחא ליה דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר לא מיחייב עליה אבל הכא לענין תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו׳. תנן ואם ערב הוא פרותיו כמוהו – אלמא כרגלי המפקיד נינהו.
שיחד לו קרן זוית – דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו. אא״כ זכה – וכי זכה מיהא מוליכין והרי בידו הופקדו לאחר זכיה וש״מ כרגלי המפקיד הן. זכה שאני – שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן. תלא בשרא בעברא דדשא – בבית אושפיזכניה שנתנו לו טבחי העיר מבעוד יום והוא היה בן עיר אחרת שמערבין לו לבוא לכאן.
ה״ג: א״ל אם את תלית זיל שקיל ואי אינהו תלו לך – לצרכך לא תשקול להוליכן לעירך ולקמיה מפרש טעמא ואזיל. שאני עברא דדשא – כלומר שאני הכא דתלינהו איהו גופיה בעברא דדשא והם לא קבלוהו מידו לשמרו דכמי שיחד לו קרן זוית דמי. א״ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם – אלמא כיון דאוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקנהו מותר הקונה להוליכו למקומו והכא נמי הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקחנו. א״ל רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והא״ר יוחנן הלכה כר׳ דוסא – דאמר הרי הוא כרגלי הרועה אלמא כיון דאין רועה בעיר אלא הוא ואנן סהדי דכל מי שיש לו בהמה דעתו שתהא כרגליו אמרינן בתריה אזלה וכל שכן הכא דאוקמוה בהדיא ברשותיה ואדעתא דידיה תלו ליה.
כרגלי הבעלים – וכיון דלצרכו תלאוה שם הוה ליה איהו בעלים. אלא שאני רב חנא בר חנילאי כו׳ – וטעמא לאו משום תחומין אלא רב הונא דאורי ליה הכי תלמידיה דרב הוה ורב אמר בשחיטת חולין (חולין דף צה.) בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואפי׳ תלוי ביתד בבית ישראל ורב חנא אגב טרדא דשמעתיה משכח שאר עסקיו.
והכי קאמר ליה – רב הונא.
אי את תלית – מידי דעביד איניש בידיה לא מנשי ולא מסח דעתיה.
ואי אינהו תלו לך – אתה לא היה דעתך לכך והם אינם זהירים בשלך ואסחו דעתייהו ולא תשקול לשון אחר משום מוקצה. מתני׳ אין משקין ושוחטין את המדבריות – משום מוקצה ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין. גמ׳ מלתא אגב אורחיה – דתנא דה״ל לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה נקט אורחיה בלישנא דמשמע מינה מילתא חדתי בדרך ארץ.
משום סרכא דמשכא – שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר. ונכנסות – לישוב.
ברביעה – במרחשון. פצעילי תמרה – תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות הן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות.
מהו – לאכול מהן ביום טוב.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
לא יוליכו – לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת לילה.
אלא אם כן זכה להם – ע״י אחר.
מנותיהם מערב יו״ט – שמסרם בעל בית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם. גמ׳ אם הכניס ברשות – שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר חייב בנזקין ורישא דהך מתני׳ בבבא קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה. לימא – הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה הוא הדין לתחומין. אמר לך רב – בהך אנא דאמרי אפי׳ לרבי דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל לנטירותא. ושמואל אמר אנא דאמרי – בהא אפי׳ לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה כ״ש דבעל השור מינח ניחא ליה דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר לא מיחייב עליה אבל הכא לענין תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו׳. תנן ואם ערב הוא פרותיו כמוהו – אלמא כרגלי המפקיד נינהו.
שיחד לו קרן זוית – דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו. אא״כ זכה – וכי זכה מיהא מוליכין והרי בידו הופקדו לאחר זכיה וש״מ כרגלי המפקיד הן. זכה שאני – שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן. תלא בשרא בעברא דדשא – בבית אושפיזכניה שנתנו לו טבחי העיר מבעוד יום והוא היה בן עיר אחרת שמערבין לו לבוא לכאן.
ה״ג: א״ל אם את תלית זיל שקיל ואי אינהו תלו לך – לצרכך לא תשקול להוליכן לעירך ולקמיה מפרש טעמא ואזיל. שאני עברא דדשא – כלומר שאני הכא דתלינהו איהו גופיה בעברא דדשא והם לא קבלוהו מידו לשמרו דכמי שיחד לו קרן זוית דמי. א״ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם – אלמא כיון דאוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקנהו מותר הקונה להוליכו למקומו והכא נמי הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקחנו. א״ל רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והא״ר יוחנן הלכה כר׳ דוסא – דאמר הרי הוא כרגלי הרועה אלמא כיון דאין רועה בעיר אלא הוא ואנן סהדי דכל מי שיש לו בהמה דעתו שתהא כרגליו אמרינן בתריה אזלה וכל שכן הכא דאוקמוה בהדיא ברשותיה ואדעתא דידיה תלו ליה.
כרגלי הבעלים – וכיון דלצרכו תלאוה שם הוה ליה איהו בעלים. אלא שאני רב חנא בר חנילאי כו׳ – וטעמא לאו משום תחומין אלא רב הונא דאורי ליה הכי תלמידיה דרב הוה ורב אמר בשחיטת חולין (חולין דף צה.) בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואפי׳ תלוי ביתד בבית ישראל ורב חנא אגב טרדא דשמעתיה משכח שאר עסקיו.
והכי קאמר ליה – רב הונא.
אי את תלית – מידי דעביד איניש בידיה לא מנשי ולא מסח דעתיה.
ואי אינהו תלו לך – אתה לא היה דעתך לכך והם אינם זהירים בשלך ואסחו דעתייהו ולא תשקול לשון אחר משום מוקצה. מתני׳ אין משקין ושוחטין את המדבריות – משום מוקצה ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין. גמ׳ מלתא אגב אורחיה – דתנא דה״ל לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה נקט אורחיה בלישנא דמשמע מינה מילתא חדתי בדרך ארץ.
משום סרכא דמשכא – שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר. ונכנסות – לישוב.
ברביעה – במרחשון. פצעילי תמרה – תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות הן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות.
מהו – לאכול מהן ביום טוב.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush