גמרא
פירוש
מִפְּנֵי הָאִיבּוּל.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. פירש לכתחילה אין מורידין אותה לידי כך, דדלמא איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה, ואמרו קא שרו חלוצה לכהונה. מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן בהא ושרינן לה, וכדתנן במתניתין (יבמות לה:) בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה. וספרים דגרסי הכא נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וקא מפסיד לה לתרומה ליתא. הא תינח גרושה נשואה דחזיא למזוני ארוסה גרושה מאי איכא למימר. קשיא לי דהא לאקשויי עליה דר׳ יוחנן קא אתינן הכא, והא קושיא אפילו לרשב״ל נמי איתא. ויש לומר דמעיקרא אקשי לר׳ יוחנן בלחוד, ובתר דאיתריץ הא לר׳ יוחנן הדר אקשינן לכלהו. אי נמי איכא למימר דהא נמי לא קשיא אלא לר׳ יוחנן בלחוד, דאלו לריש לקיש גזרה היא דגזרינן ארוסה גרושה אטו נשואה, דכיון דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא בנשואה גזרינן. אבל לר׳ יוחנן דלא נגע באורייתא כלל, לא שייך למגזר בה אי לאו דבדידיה איכא טעמא. ופריק אלא משום דר׳ יוסי, כלומר אלא כולה מתניתין משום כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה היא, והלכך נשואה דאינה עולה ליבום דדלמא נגע באיסור אשת אח, לחליצה נמי אינה עולה, וארוסה נמי גזרה אטו נשואה, דלכולי עלמא כיון דאפשר למיפגע באיסורא דאורייתא גזרינן. ואיפשר דהאי פירוקא נמי לר׳ יוחנן בלחוד הוא דאיצטריך, הא לריש לקיש לא צירך כלל, דבן אין לו עיין עליו (יבמות לה:) בין ליבום בין לחליצה משמע, ולנמצאת שאינה מעוברת נמי לא צריך ליה לר״ל, אלא טעמא משום גזרה היא. אבל לר׳ יוחנן אצטריך להאי טעמא. והאי דאמר ליה ר׳ יוסי לההוא גברא אם לא יחפוץ האיש ולא קאמר ליה משום דכתיב ובן אין לו ושמא תמצא מעוברת כדריש לקיש, משום דההוא גברא לאו חבר הוה, ובן אין לו עיין עליו לא משמע להו לאינשי אלא לבסוף כר׳ יוחנן, הלכך אוקמיה במלתא בעלמא וקרא עליו אם לא יחפוץ דפשטיה דקרא הוא. ומיהו אכתי קשיא לי דאי לר׳ יוחנן מאי קאמר משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דאם כן אפילו עבר וחלץ לא תהא חליצה, ואלו לר׳ יוחנן אפילו בחולץ למעוברת קאמר דשמה חליצה. ואיכא למימר דהתם בדיעבד ודבר תורה, והכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך אלו יבא אליהו ויאמר היא לא מיעברא משגיחינן ביה, ואלו בריש פירקין (שם) אמרינן אלו יבא אליהו ויאמר הא דמעברא אפולי מפילה בת חליצה ויבום היא, אלא דהתם לדבר תורה ודיעבד והכא מדרבנן ולכתחלה. ואכתי קשיא לי אם איתא דלכתחלה מודה ר׳ יוחנן, מאי קא דייק לעיל בריש פרקין כריש לקיש מהא דתנן מי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעלה הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ואמאי תחלץ בתוך תשעה ותתיבם לאחר תשעה, ומאי קושיא שאני התם דלכתחלה ויש לומר דהיינו הא דקא דחי לה התם בר מינה דההיא דהתם היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה [בכת״י: דאין הכי נמי דהוה מצי לפרוקי ליה הכי, אלא דאשכח פירוקי אחריני דעדיפי מיניה]. והרמב״ן נר״ו (בד״ה ותחלוץ) פירש דלר״ל אצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא. הא דמותיב רב חנניה הספקות חולצות ולא מתיבמות. איכא למידק אדמותיב מברייתא לותביה ממתניתין דבפרק כיצד (יבמות כג:) דקתני לה בהדיא. ויש לומר דאגב אורחיה בעי לפרושה לברייתא. הר״א אב ב״ד ז״ל (מובא ברמב״ן). הכא אם יבא אליהו ויאמר הא לא מעברא מי משגחינן ביה ומנסבינן לה. וכתב רש״י ז״ל (בד״ה הרי קטנה) וכל הנך דאמרי רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות זקוקה ואחות חלוצה ספק צרת ערוה, התם משום דלא אפשר הוא דא״כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא תחלוץ אבל הכא דאפשר לשהויה משהינן ויצא הדבר בהיתר ע״כ. והא דלא משני הכי בקדש אחת משתי אחיות, משום דאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו דלמא אי משהינן לה רמו סהדי אנפשייהו ומדכרי. ואפילו תמצא לומר דבאומר אחת מהן מקודשת לי קא מיירי וכאביי דאמר קדושין שאין מסורין לביאה הווי קדושין (קדושין נא.) דליכא לברורה, מכל מקום ניחא ליה טפי לשנויי ליה בקושטא דהאי בת יבום היא אלא דאנן הוא דלא ידעינן מאן ניהו, ונפקא מינה דאפילו הוכרו ואיכא עדים במדינת הים דידעי מאן ניהו לא משהינן לה כלל עד דאתו עדים דבת חליצה ויבום היא אי ידעינן לה, מה שאין כן בקטנה דאף על פי דידעינן לה דלא מיעברא לא בת יבום היא מדרבנן משום גזרה דנשואה גדולה דעלמא. עמד בדין וברח ניזונית משל יבם. פירש רש״י ז״ל משום דקנסינן ליה. והרמב״ן נר״ו פירש משום דהויא ליה כארוסה שהגיעה זמנה להנשא ולא נשאת שאוכלת משל ארוס (כתובות נז.). וכן נראה מדברי הר״א אב ב״ד ז״ל שפירש בפרק דייני גזירות (כתובות קז), אינה אוכלת משל בעלה אלא משל יבם דהויא לה כארוסה דיבם, אבל כאן פירש כדברי רש״י ז״ל. וגרסינן בירושלמי בכתובות בפרק אע״פ (ירושלמי כתובות ה׳:ד׳) חלה כמי שברח דמי הלך למדינת הים כמי שברח דמי, וזה שלא כדברי רש״י ז״ל דחלה אמאי קנסינן ליה. ודוקא בשעמד בדין וחלה אבל אם חלה תחלה לא, דלא עדיפא מארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל מעיקרא דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בריש פ״ק דמסכת כתובות (כתובות ב:) דאסיקנא דכל אונסא לא אכלה והלך למדינת הים נמי לאחר שעמד בדין קאמר.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush