גמרא
פירוש
וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת. מֵתִיב רָבָא אכׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה מְשִׁיחָתָן מְקַדַּשְׁתָּן במִכָּאן וְאֵילָךְ עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן וְאַמַּאי וְנֵימָא וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת. שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא {במדבר ז׳:א׳} וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אוֹתָם אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה. אֵימָא אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה לְדוֹרוֹת אוֹ בִּמְשִׁיחָה אוֹ בַּעֲבוֹדָה אָמַר רַב פָּפָּא אָמַר קְרָא {במדבר ד׳:י״ב} אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ תְּלָאָן הַכָּתוּב בְּשֵׁירוּת. הַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לְמָה לִי אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא אוֹתָם הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי הוּא דְּבִמְשִׁיחָה לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה וּבַעֲבוֹדָה דְּהָא כְּתִב וְכֵן תַּעֲשׂוּ מִיעֵט רַחֲמָנָא אוֹתָם אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
וכן תעשו לדורות. ובהקמת המשכן היו שם כל אלה, מלך ונביא משה, אורים ותומים אהרן, סנהדרין של ע״א, אף על גב דבהקמת המשכן עדיין לא היה, כתב הר״י הלוי ן׳ מיגש ז״ל דמשה היה במקום ע״א כדאמרינן בסנהדרין (סנהדרין טז:) משה במקום ע״א קאי. שתי תודות במקום מילואים. כן כתב ר״ח ז״ל וכן כתב ה״ר יוסף הלוי ז״ל, ואני תמיה, והלא במילואים לא היה חמץ, שכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם (מנחות ב:), ואם כן נחמיה היאך העמיד חמץ שבתודה, וצל״ע. ואי ק״ל הא דתנן (סנהדרין ב.) אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כ״ג אלא בב״ד של ע״א, וגמ׳ ממשה (שם טז:), אמאי לא גמרינן מה התם מלך ונביא וסנהדרין אף כאן כדאמרינן הכא גבי תו׳ עזרה. יש לומר דהתם לא כתיב וכן תעשו, אלא דחזינן למשה דעביד הכי, אבל הכא מקרא יתירה גמרינן לה. ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה. פירש רש״י ז״ל: אצל החומה מבחוץ, ולפי זה היתה מקודשת ואפילו חוץ לחומה קצת מקום הילוך התודות, והקשו בתוס׳ שהרי אמרו (מכות יט:) דמעשר שני פודין אותו אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה, אלמא לא היה מקודש בחוץ אפילו סמוך לחומה ממש. ויש לומר דפסיעה אחת לאו דוקא, אבל רבי׳ יצחק ז״ל פירש אצל החומה מבפנים, ולפי זה הפירוש החומה לא היתה מקודשת כלל. וזה קשה שהרי אמרו (פסחים פה:) החלונות ועובי החומה כלפנים, ותירצו דשמא אעפ״י שהיו מקיפין מבפנים דעתן היה לקדש אפילו [עובי] החומה והחלונות. ומכל מקום יותר נראה בדברי רש״י ז״ל לקמן (שבועות טו:) דאמרינן פנימית הך דמרקבא לחומה, ואלו לפירוש ר״י ז״ל יותר היתה ראויה לקרות פנימית אותה שהיתה סמוכה לחלל העיר. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים. וא״ת והא אמרינן (יומא לד:) את הכבש האחד המיוחד שבעדר, ואמרינן (שם) וכל מבחר נדריכם הנודר צריך שידור מן המובחר, יש לומר דהתם אינו אלא משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, ובתוס׳ (ד״ה ללמדך) אמרו דשאני הכא דכתיב ואעמיד שתים תודות גדולות ואין נאה להתפאר ולומר קרבן גדול הבאתי. עשרה לחמץ ועשרה למצה. כתב ה״ר יוסף הלוי ז״ל עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד שהוא לחלה, ובמצה ג׳ מינין חלות ורקיקין ורכיכין, נמצאו ג׳ מינין הללו יש בהם עשרה עשרון והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ע״כ, נראה מדברי הרב ז״ל שאפילו החלה שנוטל מן החמץ לא תאפה חמץ משום דכתיב (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, וזה תימה גדול בעיני שהרי חייב ליתן חלה אחת מכל קרבן, ואם אינו נותן מן החמץ ממש אינו נותן כלום מקרבן החמץ. ועוד אמרינן (מנחות עו.) חלות תודה שעשאן ד׳ חלות יצא, ואם איתא חמש הויין, שלש מג׳ מיני המצה ואחד ממין החמץ ממש ואחת מן העשרון של חלת החמץ, ועד כאן לא אוקימנא בכל דוכתא בדאפרשינהו בלישיהו, כלומר ד׳ חוץ מן הארבע שהוא צריך ליטול וליתן לכהן, אלא משום דכתיב אחד שלא יטול פרוסה, הא לאו הכי עושה ד׳ ממש ונוטל פרוסה מכל מין ומין ואף על גב דכולו מן החמץ חמץ, ועוד דהא תני במנחות בפרק התודה (מנחות עז.) שכולן באין עשרה עשרה, ואם איתא החמץ אינו בא אלא ט׳. ע״כ נראה דכל עשרה עשרונים שבמין החמץ כולן חמץ הן, ואף עפ״י שכתוב גבי מנחה לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר״ל (שבועות טו:) אפילו חלקם לא תאפה חמץ, אינו אלא שיירי מנחות שבאין כולן מצה, ולומר דלאו בקומץ הנקטר בלבד הקפיד הכתוב אלא אפילו בשירים הנאכלין לכהנים הקפיד הכתוב שלא תאפה חלקם, אלא כמו הקומץ הנקטר, אבל במה שעיקרו לבוא בחמץ אף חלקם ממנו כן, והרי שתי הלחם, יוכיחו שהן חמץ והם חלקם של כהנים שנאכלין הן להם כנ״ל. אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. פירש הרב ר׳ יוסף הלוי ז״ל אין תוספת העזרה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר, אלא באכילת הכהנים שם שיירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת, נראה מדבריו שאין תוספת העיר והעזרות מתקדשות עד שיאכילום שם הכהנים כדינם, וכן כתב עוד למעלה ז״ל תנא שתי תודות שאמרו בלחמן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו שם לחמי תודה (וקדש) [מתקדשת] אותו תוספת בכך ולא בבשרן ע״כ, וזה תמה בעיני, שאם כן איך היינו באין לומר בסמוך (שבועות טו:) שהפנימית נאכלת מדינה ושלא ע״פ נביא למ״ד זו אחר זו, משום דאתאי חיצונא קמא וקידשה ליה, והא לא מתקדשת עד דאכלי לה כהנים שם. אלא לא אמרו דבר הנאכל שם מקדשה דוקא משנאכל שם, אלא דבר שצריך לאכל שם והיוצא ממנה נפסל. גם מה שכתב בשירי מנחת תודה, א״א, שזה אינו נאכל לכהנים אלא לבעלים, ששירי התודה היינו מה שנשאר לבעלים אחר שהרים אחד מכל קרבן הניתנים לכהנים, ועוד דאי בלחמי תודה, הא אפשר בחמץ, ואפילו קרי שירים ארבעה לחמים ואין בהן לכהן אלא חלה אחת חמץ, הא אפשר בשירי חמץ של שתי תודות, אלא שזה [אי] אפשר לפי מה שכתב שכל החלות הנתונות לכהן מלחמי תודה כולן מצה, וכבר כתבתי מעלה שזה אינו, אלא הכא בשירי מנחות דעלמא דוקא קאמר ולאפוקי לחמי תודה שהעיר מתקדשת [בהן] כיון שכל קרבן היתה מנחה באה (מ)עמהן כדכתיב (במדבר כ״ח:כ׳) ומנחתם סלת ג׳ עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ואלו אין שירים שלהם דהיינו כולן חוץ מן הקומץ הנקטר נאפין חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush