גמרא
פירוש
וְהָיוּ בָּהּ בְּנוֹת שׁוּחַ וְאָמַר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹת שׁוּחַ בְּתוֹכָהּ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר הַכַּלְכַּלָּה אֲסוּרָה בְּנוֹת שׁוּחַ מוּתָּרוֹת עַד שֶׁבָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות נדרים ד׳:א׳
רמב״ם הלכות שבועות ג׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ב:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ב
רמב״ם הלכות שבועות ג׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ב:י״ב
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ב
הכי גרסינן: נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן, חוץ מאחד מהם הוא מותר וכלן אסורין – [נראה לי שהמשך דברי רבינו הוא אחר הגליון] (גליון: לרבה דאמר במהפך דבריו פליגי, רישא דקתני שאני נהנה לכולכם, הותר אחד מהם הותרו כולם רבי עקיבא היא, והוא שהפך דבריו כשבא לפני חכם, ואמר לזה ולזה, אבל אם אם לא הפך אפילו רבי עקיבא מודה דכולן אסורין כמו שאמרנו למעלה. וסיפא דקתני כולכם אסורין חוץ מאחד מהם, מיירי בשלא הפך, ואתיא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא. עד כאן).
אי לרבה רישא רבי עקיבא – פירוש דלרבה לא אשכחן לרבנן דוכתא דהותר אחר מהם הותרו כולן, אלא ודאי רישא רבי עקיבא, וסיפא אפילו לרבנן.
ואי לרבא רישא איכא לאוקמה כדברי הכל – וכגון שמחליף לשונו (גליון: ולרבא דאמר דבמהפך דבריו, כולי עלמא מודו דהותר אחד מהם הותרו כולם, ואם כן רישא דקתני כולכם, מיירי בשהפך ולפיכך מותרים, וסיפא דקתני אסורין רבנן, דסבירא להו דמעמידין דבריו, ובהא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. עד כאן) דאילו בתחלה לא אמר כולכם, ולבסוף אמר זה וזה, ובהא אפילו רבנן מודו, וסיפא דוקא רבנן שאינו מהפך לשונו, דאילו לרבי עקיבא לעולם הותר אחד הותרו (כולכם) [כולם]1. ולענין פסק הלכה, יש מי שפסק הלכה כרבא דבתרא הוא, וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן, ונמצא ביניהם אביו או אחיו, דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך, אף על גב דאזל ליה לעלמא, ולא בא לפני חכם כולם מותרים, דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו, וכטעמא דאתמר בירושלמי [כאן פרק א׳ הלכה א׳] כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל (וכו׳) [מקצתו נתבטל כולו]2. ויש מי שפסק הלכה כרבה, משום דרבה רביה דרבא, ולית הלכתא כתלמיד במקום הרב, ולזה לעולם [לא]3 אמרינן הותר מקצתו הותר כולו, אלא במהפך דבריו, בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל, אבל במעמיד לשונו אפילו לרבי עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש והלכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב, דלא אמרו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין דבית הלל, וגבי הא דתנן התם (נדרים סו.) פותחין בימים טובים ובשבתות, וכל דדמי להו, דפתח להון פיתחא, דכל נדרי דמשתרו בהכי, דמי לנדרי טעות דהיינו כרבי עקיבא, ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה, לא מיבעיא לדעתיה דרבה, אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי [משלי פרק י״ב פסוק י״ח] ולשון חכמים מרפא, הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אנפשיה, עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתתא הכין, חדא דההיא דימים טובים ושבתות גופה, אף על גב דפתח בגויה מכל מקום בחרטה היא, ואפילו הכי למד רבי עקיבא ששאר הימים מותרים. ועוד דכל הני דהותר אחד מהן, להדין פסקא נצטריך לאוקמינהו, דוקא בשאחד מהם אביו או אחיו, דהוי נדרי שגגות, הא אחר לא, ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין, דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהן הותרו כולם. ועוד דכשאמר בשעת הנדר לזה ולזה, וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני, אצטרכינן לדחוק באומר מרחוק זה וזה אסורין (ופוסק) [ופרט]4 אף על פי שאינו מכירן, ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו, וזה דחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו, וכן כתב הרמב״ם ז״ל. ודוקא כשהנדר אחד, כגון שאמר לכולכם אי נמי לזה ולזה, אבל אמר לזה הכי ולזה הכי, כל אחד מהם נפרד מחברו, וכאילו נדר על כל אחד בפני עצמו, ואף על פי שהותר אחד מהם, לא הותר אלא הוא, וכדמשמע נמי בקדושין (קידושין מו.) פרק האיש מקדש, גבי בזו ובזו ובזו. והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו כו׳ – והא דלא חש רב הונא לתרוצה, ולא עוד אלא דאקשינן עליה דרבא, ואמרינן ולרבא הא דתנן מעכשיו אם לא באתי, דמשמע לרב הונא לא קשיא ליה מתניתין דנדרי אונסין. מסתברא לי דהיינו טעמא, משום דקסבר רב הונא דהכא יש לו לפרש, והתם אין לו לפרש, דהכא כיון דמעצמו מתפיס זכותיה ומבטלן, היה לו לפרש ובלבד שלא יהא אנוס, וכיון שלא חש לפרש, מימר אמרינן דגמר וביטלן אפילו במקום אונס, אבל בנדרי אונסין לא היה לפרש למודר, ולפיכך אומדין דעתו של מדיר שלא הדירו אלא במקום שלא נאנס, הא במקום אונס לא נדר על דעת כן.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
ואי לרבא רישא איכא לאוקמה כדברי הכל – וכגון שמחליף לשונו (גליון: ולרבא דאמר דבמהפך דבריו, כולי עלמא מודו דהותר אחד מהם הותרו כולם, ואם כן רישא דקתני כולכם, מיירי בשהפך ולפיכך מותרים, וסיפא דקתני אסורין רבנן, דסבירא להו דמעמידין דבריו, ובהא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. עד כאן) דאילו בתחלה לא אמר כולכם, ולבסוף אמר זה וזה, ובהא אפילו רבנן מודו, וסיפא דוקא רבנן שאינו מהפך לשונו, דאילו לרבי עקיבא לעולם הותר אחד הותרו (כולכם) [כולם]1. ולענין פסק הלכה, יש מי שפסק הלכה כרבא דבתרא הוא, וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן, ונמצא ביניהם אביו או אחיו, דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך, אף על גב דאזל ליה לעלמא, ולא בא לפני חכם כולם מותרים, דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו, וכטעמא דאתמר בירושלמי [כאן פרק א׳ הלכה א׳] כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל (וכו׳) [מקצתו נתבטל כולו]2. ויש מי שפסק הלכה כרבה, משום דרבה רביה דרבא, ולית הלכתא כתלמיד במקום הרב, ולזה לעולם [לא]3 אמרינן הותר מקצתו הותר כולו, אלא במהפך דבריו, בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל, אבל במעמיד לשונו אפילו לרבי עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש והלכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב, דלא אמרו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין דבית הלל, וגבי הא דתנן התם (נדרים סו.) פותחין בימים טובים ובשבתות, וכל דדמי להו, דפתח להון פיתחא, דכל נדרי דמשתרו בהכי, דמי לנדרי טעות דהיינו כרבי עקיבא, ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה, לא מיבעיא לדעתיה דרבה, אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי [משלי פרק י״ב פסוק י״ח] ולשון חכמים מרפא, הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אנפשיה, עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתתא הכין, חדא דההיא דימים טובים ושבתות גופה, אף על גב דפתח בגויה מכל מקום בחרטה היא, ואפילו הכי למד רבי עקיבא ששאר הימים מותרים. ועוד דכל הני דהותר אחד מהן, להדין פסקא נצטריך לאוקמינהו, דוקא בשאחד מהם אביו או אחיו, דהוי נדרי שגגות, הא אחר לא, ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין, דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהן הותרו כולם. ועוד דכשאמר בשעת הנדר לזה ולזה, וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני, אצטרכינן לדחוק באומר מרחוק זה וזה אסורין (ופוסק) [ופרט]4 אף על פי שאינו מכירן, ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו, וזה דחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו, וכן כתב הרמב״ם ז״ל. ודוקא כשהנדר אחד, כגון שאמר לכולכם אי נמי לזה ולזה, אבל אמר לזה הכי ולזה הכי, כל אחד מהם נפרד מחברו, וכאילו נדר על כל אחד בפני עצמו, ואף על פי שהותר אחד מהם, לא הותר אלא הוא, וכדמשמע נמי בקדושין (קידושין מו.) פרק האיש מקדש, גבי בזו ובזו ובזו. והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו כו׳ – והא דלא חש רב הונא לתרוצה, ולא עוד אלא דאקשינן עליה דרבא, ואמרינן ולרבא הא דתנן מעכשיו אם לא באתי, דמשמע לרב הונא לא קשיא ליה מתניתין דנדרי אונסין. מסתברא לי דהיינו טעמא, משום דקסבר רב הונא דהכא יש לו לפרש, והתם אין לו לפרש, דהכא כיון דמעצמו מתפיס זכותיה ומבטלן, היה לו לפרש ובלבד שלא יהא אנוס, וכיון שלא חש לפרש, מימר אמרינן דגמר וביטלן אפילו במקום אונס, אבל בנדרי אונסין לא היה לפרש למודר, ולפיכך אומדין דעתו של מדיר שלא הדירו אלא במקום שלא נאנס, הא במקום אונס לא נדר על דעת כן.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2 כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3 כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
4 כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
הערות
Gemara
Peirush