גמרא
פירוש
תַּנְיָא אהַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה לֹא אָמַר כְּלוּם בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דְּבָרָיו קַיָּימִין בָּהּ וּבְמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דְּבָרָיו קַיָּימִין. קָתָנֵי בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דְּבָרָיו קַיָּימִין בָּהּ וּבְמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ צְרִיךְ לְמֵימַר. אָמַר רַב נַחְמָן לָא קַשְׁיָא הָא דְּמַחֲתָא אוֹרָיְיתָא אַאַרְעָא הָא דְּנָקֵיט לַהּ בִּידֵיהּ מַחֲתָא עַל אַרְעָא דַּעְתֵּיהּ אַגְּוִילֵי נָקֵט לַהּ בִּידֵיהּ דַּעְתֵּיהּ עַל הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּמַחֲתָא עַל אַרְעָא וְהָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
תניא הנודר בתורה לא אמר כלום – יש מפרשים בנשבע בתורה שלא אוכל, או שלא אעשה כך לא אמר כלום, כדמפרש ואזיל דדעתיה אגוילי, ולא אהזכרות שבה, אבל בנשבע במה שכתוב בתורה, הרי זה אסור, דדעתיה אהזכרות שבה, ומה שאמרו דעתיה אהזכרות שבה מסייע לפירוש זה, ובתוספתא שבועות בפרק ב׳ (ה״ח) גרסינן האומר נשבע אני בתורה חייב ובשמים פטור. אבל הראב״ד ז״ל (הל׳ שבועות פי״ב ה״ד בהשגות) פירש הנודר נודר ממש, כלומר שאמר ככר זה עלי במה שכתוב בתורה לא אמר כלום, שאין זה מתפיס אלא בגוילין, אבל אמר במה שכתוב בה, כלומר ככר זה עלי במה שכתוב בה הרי זה אסור, כמתפיס בדבר הנדור, משום דדעתו על ההזכרות וההזכרות כדבר הנדור הוא, שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות, וכל שכן אם אמר במה שבתורה שהיא התפסה, ואע״ג דמחתה אארעא כן כתב הראב״ד ז״ל. ובירושלמי (פ״א, ה״ג) נמי פירשו כן שהוא מתפיס בתורה, דגרסינן התם בתורה הרי זה מותר, בכתוב בה הרי זה אסור, בתורה הרי זה מותר בקדושת התורה. ופירש הרב ז״ל דקדושת התורה, כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם, בכתוב בה הרי זה אסור בקרבנות הכתובים בה, עד כאן גירסת ירושלמי. ומכל מקום נראה שירושלמי זה שכתב הרב ז״ל, לא פירשו הכתוב בה הזכרות השם כמו שפירש הרב ז״ל, אלא בקרבנות הכתובים בתורה, והרי זה כאומר הרי עלי כקרבן, ולפי פשוטן של דברים אינו הולך על שטת התלמוד שלנו, שאמרו דעתיה אהזכרות. ויש לפרש דהזכרות שאמרו בגמרא, לאו הזכרות של שם קאמר, אלא מה שנזכר בתורה קאמר, דהיינו כקרבנות, וכמנחה, וככלים המוקדשין, ומפני שמה שכתוב בה כולל הכל, לכן כלל כאן הכל בלשון הזכרות, ובירושלמי פרט לך אחד מן ההזכרות, והכל ענין אחד. אבל לפי מה שכתב הרב ז״ל הזכרות ממש, ואמר שעל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות, והוי כדבר הנדור קשיא לי דאם כן אפילו בנודר בתורה יהא אסור בדבר הנדור, ואפילו כשדעתו אגוילין, שהרי אפילו הגוילין קדושים מחמת כונת הכתיבה לשם קדושת כתבי הקדש, כדאיתא במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש (שבת קטז.) דאיבעיא להו התם הגליונין אם מצילין אותן מפני הדליקה אם לאו, ואע״ג דלא איפשיטא התם, הכא אזלינן בהו לחומרא בספק של תורה שמטילין אותו לחומרא, ואין לומר דמהכא איפשיטא דגליונין אין בהן קדושה, דאם כן ליפשטה התם מהא. ויש לומר דכיון שאמר בתורה, דעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם, ולא אגליונין, שאין הגליון קרי תורה אלא הגוילין, על שם שהתורה כתובה בהם, וגוילין לכולי עלמא אינן קדושים אלא מחמת הכתיבה שבהם, וכל שנמחקו פרחה קדושתם מהם, כדאיתא התם ואם כן לא הוי מתפיס בדבר הנדור. ואכתי לא ניחא לי, דמאי שנא הזכרות, אפילו שאר הכתובים נמי קדושים על ידי כוונת הכתיבה, לשם כתבי הקדש וליהוי כדבר הנדור. ויש לומר דלאו דוקא הזכרות, אלא הוא הדין לכל הכתוב בה, ודבר הקדוש בה יותר נקט, שאפילו נדר בספר תורה שנמחק, ולא נשתייר בו הזכרה, אם אמר במה שכתוב בה נראה ודאי דאסור, מדלא חלק בין שכתוב בה הזכרות ובין שאין כתוב בה, וכן דעת ר׳ יוסי דירושלמי דגרסינן התם (פ״א, ה״ג) א״ר יוסי (בתורה בקודשת תורה, בקדושת כתובים) [כתורה כקדושת תורה ככתוב בה כקדושת כתוביה]1. ולפי זה לא שנא נודר בתורה, ולא שנא נודר בשאר ספרי הקדש, דדעתיה אהזכרות שבהם, ואי נמי על שאר דברי קדושה הכתובים בה, אבל לפי מה שאמרו שם בירושלמי בכתוב בה בקרבנות הכתובים בה, משמע דדוקא בנודר בתורה ממש שכתוב בה קרבן, אבל נודר בשאר ספרי הקדש, שאין כתוב בהם קרבן ודברים הנדרין ונדבין לא. אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא לה אארעא הא דנקיט לה בידיה, מחתא אארעא דעתיה אגוילי – כלומר רישא דקתני בה לא אמר כלום ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, במחתא אארעא, ואפילו הכי אי אמר אמה שכתוב בה דבריו קיימין דדעתיה אהזכרות שבה, וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה בדנקיט לה בידיה. והכי קאמר בין אמר בה בין אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין, אי נמי הכי קאמר פעמים שאפילו אמר בה הרי הוא כאילו אמר במה שכתב בה ודבריו קיימין. ויש מי שפירש בהיפך, דרישא בדנקיט לה בידיה, וסיפא בדמחתא אארעא, ורישא קמ״ל דבה אפילו נקיט לה בידיה דעתיה אגוילי לעולם, אבל אמר במה שכתוב בה ונקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה אבל מנחא אארעא אפילו במה שכתב בה לא אמר כלום, דדעתיה אגוילי דהכי קאמר במה שכתוב בה התורה דהיינו הגוילין, וכשאוחז אותה בידו ואמר במה שכתוב בה משמע, במה שכתוב במה שתפוס בידו, אבל אמר בה ובמה שכתוב בה, אע״ג דמנחא אארעא דעתיה אהזכרות שבה, דהשתא ליכא לספוקי במידי, דהא בה דהיינו הגוילין, ובמה שכתוב בה דהיינו ההזכרות קאמר. ואי בעית אימא כולה דמנחא אארעא והא קא משמע לן דאע״ג דמנחא אארעא במה שכתוב בה מהני ואי בעית אימא כולה מציעתא נמי דנקיט לה בידיה והא קמשמע לן כיון דנקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כמה דאמר במה שכתוב בה דמי – כך היא גירסת הספרים שלנו, וזאת הגירסא מסכמת לפירוש האחרון שכתבנו, והכי פירושו אי בעית אימא לאו כדקאמינא דבמנחא אארעא אע״ג דאמר במה שכתוב בה דעתיה אגוילי, אבל כל היכא דאמר במה שכתוב בה, אע״ג דמנח אארעא בהזכרות הכתובים בתורה משמע, ואין צריך לומר אם אמר בה ובמה שכתוב בה תרווייהו, אבל בה לחודיה פשיטא ליה דלא אמר כלום, וזו אין צריך לומר זו קתני, אבל בה לעולם לא אמר כלום דדעתיה אגוילי. ואי בעית אימא כולה מציעתא – כלומר במה שכתוב בה, ובה ומה שכתוב בה נמי דהיינו מציעתא ומה שלמטה ממנה, ולאפוקי בה דרישא, כולהו בדנקיט לה בידיה, והלכך אשמעינן במה שכתוב בה, דאע״ג דלא אמר בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, ובסיפא אשמעינן דאפילו בה לחוד דבריו קיימין, כאילו אמר במה שכתוב בה, דכל דנקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות, אבל היכא דאיכא תרתי לקילותא, דלא אמר במה שכתוב בה, ומנחא אארעא לא אמר כלום, ומדלא נקט היתרא אלא בדאמר בה ובמנחא אארעא, שמע מינה דהיכא דאמר במה שכתוב בה, אע״ג דמנחא אארעא דבריו קיימין. והלכך לפום האי לישנא קיימא לן לפום פסק הלכה, היכא דנשבע בתורה דאמר בה ומנחא אארעא לא אמר כלום, בה ובמה שכתוב בה אפילו במה שכתוב בה לחוד דבריו קיימין, דכל שאמר במה שכתוב בה דעתיה אהזכרות שבה, ונמצאת גירסא זו עולה לפסק הלכה עם הפירוש הראשון שכתבנו. קונם שאני ישן שאני מדבר – בכולהו גרסינן שאני, ולא גרסינן שאיני, דשאיני אינו לשון נדר אלא לשון שבועה, דאסר נפשיה אחפצא. וכן כתב ר״ת ז״ל דקונם שאני אוכל גרסינן, ולא שאיני אוכל. וראיתי למקצת רבותנו הצרפתים ז״ל שהקשה עליו, מדתניא הרי עלי שלא אוכל כיום שמת בו אביו, ולפיכך אמרו שכל זמן שהוא מזכיר החפץ שהוא אוסר עצמו בו, כאילו אסר החפץ אנפשיה. ואינו נכון כלל, דכיון דבנדרים בעינן דאסר חפצא אנפשיה, מה לי אם הזכיר החפץ, או שאסר עצמו מלעשות דבר או לדבר דבר. והנכון כמו שכתב ר״ת ז״ל, ומה שהקשה עליו מדתניא הרי עלי שלא לאכול בשר, אינה קושיא, דלאו דוקא נקט תנא ההוא לישנא, ולעולם באומר הרי עלי אכילת בשר קאמר, אי נמי שלא פירש כלל אכילת בשר, אלא שאמר סתם הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי, והוא כבר נדור מאכילת בשר ושתיית יין באותו היום, אלא דברייתא פריש ממאי קא נדר, ופירושה בעלמא קאמר, ולא לישנא דוקא, ובירושלמי (פ״א ה״א) נמי הכי מייתי לה, איזהו איסר האמור בתורה, הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי, וזהו האמת ונכון, וכבר כתבתי יותר מזה בריש מכלתין בס״ד.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 הטקסט בסוגריים המרובעים נוסף מן השיטה מקובצת בשם רשב״א.
הערות
Gemara
Peirush