גמרא
פירוש
אִיקְּלַע רַבְנַאי אֲחוּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם. פירוש אפילו הן עצמן, וקא משמע לן דעד נעשה דיין, משחתמו אין מעידין בפניו אותן שנים מפני שהן כנוגעין בעדותן, כדי שלא יבטלו מה שעשו, אבל אחרים מעידין בפניו בין כך ובין כך. ואינו מחוור לי, דלמאי דקס״ד למימר דלמיחזי כשיקרא חיישינן, אי אפשר לומר כך, אלא נראה כמו שפירש רש״י ז״ל: עד שלא חתמו מעידין בפניו אפילו הן עצמן וכל שכן אחרים, משחתמו אין מעידין בפניו לא הן ולא אחרים משום דחתימה קמייתא כשיקרא הות דלאו תלתא הוו ידעי לה. פירוש לפירושו, דבאותה שעה שחתמו לא יצטרף השלישי עמהם, דהוא לא ידע שזו היא חתימתן, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן, ומאי דהוה הוה, ואין צירוף למפרע, נמצא שלא היו כאן שלשה ראויים לקיים, ולא היו דיינין אלא עדים, וכן פירש הראב״ד ז״ל. 1הא דאקשינן: הא מיכתב כתבינן, והאמר רב פפי משמיה דרבא וכו׳, ופרקינן: הכי קאמר עד שלא כתבו וחתמו לומר דלמיחזי כשיקרא חיישינן לרווחא דמלתא הוא, דפרקינן ולאוקומי הא דרב הונא אפילו כרב פפי דאמר משמיה דרבא. ומיהו אנן לא קיימא לן כותיה ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן, וכדאמרינן לקמן בריש פרק הכותב: ההיא אתתא דאיחייבה שבועה בבי דיניה דרב ביבי בר אביי. אמר להו בעל דין תיתי ותשתבע במתאי. אמרה להו כתובו לי זכותא דכי משתבענא יהבו לי. אמר להו רב ביבי כתובו לה. אמר רב פפי משום דאתי ממולאי אמרי מולייתא, דאמר רבא האי אשרתא דדייני דאיכתיבא וכו׳. וליתא מדרב נחמן, דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר. ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא בגיטי נשים, אבל בשאר שטרות מודו ליה. דאמר רב אמי אמר ר׳ יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו, הא לשיקרא לא חיישינן. ואף על פי שיש מקצת מקומות דחיישינן למיחזי כשיקרא כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי, וכגון כתובו בהני וכתובו יומא דקימיתו ביה, לא כולהו בחדא מחיתא אתמחיאו. וכבר הארכתי בה בפרק כל הגט בתחלתו בס״ד. דילמא לעולם צריכין ושאני הכא דמקיימא הגדה בחד. כלומר כיון שהן עצמן הגידו בפני אותו השלישי, אפילו הן שמעו הגדה בבית דין מפני עצמן, שהרי הן עצמן נעשים עדים ונעשין דיינים. וא״ת והיאך נקראת הגדתם הגדה, והלא לא העידו אלא בפני אחד, ואין הגדה אלא בפני בית דין. יש לומר כשהיה מומחה ודן אפילו ביחיד כשאר דיני ממונות, ונמצאת הגדה בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. עוד יש לומר כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד והעידו, ואחר כך נעשים הם דיינים עמו. הרמב״ן נ״ר. וא״ת היכי אמר רב אשי שצריכה הגדה, והא איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרינן בראש השנה פרק ראוהו שלשה. תירץ הראב״ד ז״ל דסבירא ליה לרב אשי דשאני דיני ממונות דכתב בהו אם לא יגיד, דאלמא בעינן הגדה, אבל בעדות החדש לא כתיב ביה הגדה, אבל כזה ראה וקדש. וכן פירש שם רש״י ז״ל. ואנן לא קיימא לן כרב אשי דהא דרב אשי דחיתא בעלמא היא, ודלמא קאמר לומר דמיהא לא תשמעינה דאיכא למידחי הכין. ואיהו נמי אפשר דלא סבירא ליה הכין, אלא דדחוי הוא דדחו ליה. וכן פסק רבינו אלפסי ז״ל. והראב״ד ז״ל הביא ראיה מ[ד]גרסינן בגט פשוט: שלושה שנכנסו לבקר את החולה, רצו כותבין, רצו עושין דין. ואמרינן לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושים דין, לפי שנעשו עדים בשעת ראייתם, ואין עד נעשה דיין. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דהתם הגדת בעל דין איכא דחשבינן להו כאלו השכיב מרע העמידן בית דין על צואתו לחתוך הדין על פי מה שהגיד, ומצוה בפניהם. דאטו מי שמודה בבית דין לא חתכי דינא אהוראתו כיון דליכא הגדת עדים, והא לא איברו סהדי אלא לשקרי. ומאי דקא סלקא דעתך הכא לרב אשי דבעינן הגדה, ההיא דתניא: סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, רבי טרפון אומר מקצתן נעשים עדים, מקצתם נעשים דיינין. רבי עקיבא אומר כולן נעשו עדים, ואין עד נעשה דיין. ואוקימנא בפרק החובל טעמא דאינן נעשים כולן דיינים כשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום נעשים דיינים, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דאלמא לא בעינן הגדה אפילו בדיני נפשות החמור, וכל שכן בדיני ממונות2 הקל. איכא למימר דלרב אשי לא סבירא ליה כההיא אוקמתא דראוהו בלילה, דלא כאידך אוקמתא דאוקימנא התם, ואפילו בראוהו ביום היא למאי דסלקא דעתך דרב אשי הכא. והרב זרחיה ז״ל שתירץ בעקר קושייתינו דהכא כשראו חתם ידן של עדים בלילה או בשעה שהן קרובין שאינן ראויים לדין, וכההיא פירוקא דאמרינן בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, לאו נתחוורו דבריו. דהתם דאינם רואים עכשו כלום, ועל פי מה שראו בלילה הן באין עכשו לדון, איכא למימר דאין ראייתם ראיה לדון עליה, אבל כאן שעל מה שהם רואים עכשו הם באים לקיים, מה איכפת לן אם ראוהו כבר בלילה או בשעה שלא היו כשרין לדין, שהרי לא על אותה ראיה הן סומכין, אלא על ראייה של עכשו שהן כשרין לדין. ועמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד. ואוקימנא לה בדוכתא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום אין צריכין להושיב אחרים אלא הן עצמן עומדין במקומן ומקדשין, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולמימר שאין מקדשין אותו על פי ראיה שראו בלילה3 ומתברר להם שנראה החדש אמש. פירשו בתוספות לפי שראיית עצמן לדון עליה למחר בקבלת עדות היא, וקבלת עדות ביום בעינן דהוה ליה כתחלת דין. וטעם נכון הוא אלא שרש״י ז״ל חלוק בדבר בבבא בתרא גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה. והא דאמרינן: יושיבו מחבריהן אצל היחיד, הוא הדין לכולן אם יש עדים אחרים שיעידו בפניהם, דעד היודע, כיון שאין אנו צריכין לעדותו נעשה דיין, ואפילו בשל תורה, כדאמר רבי טרפון גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, מקצתן נעשים עדים, ומקצתם נעשים דיינים. ורבי עקיבא נמי דפליגי עליה ואמר כולן נעשו עדים, התם דוקא בדיני נפשות ומשום דבעינן והצילו העדה, והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, הא בעלמא מודה הוא לרבי טרפון כדאיתא בפרק ראוהו בית דין. והיינו דאקשינן: ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה. כלומר דהתם הא דלא יתבי בדוכתייהו משום דראוהו בלילה דצריכין תרי מינייהו להעיד. ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין, יעמדו כולן במקומן ויעיד זה בפני השנים וכן השני יעיד בפני חביריו השנים, ואחר כך יעמדו שלשתן במקומן ויאמרו מקודש מקודש, וכן פירש רש״י ז״ל. ועל מה שכתב שמע מינה עד עד נעשה דיין קא פריך. ואין לפרש דעל מה שאמרו דיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם, כלומר אלא נעשה דיין על פי ידיעתו קא פריך. והכי פירושה: ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה בלא הגדה כלל אלא על פי ראייתם, דאי אפשר לפרש כן דהא אוקימנא לה כשראוהו בלילה וראייתם כמי שאינה, וכדכתבינן לעיל. וכן אמרו בירושלמי (ירושלמי ר״ה ג׳:א׳):א וליתיב חד וליקום חד, ומשני: אין עד נעשה דיין. והא דדייקינן מינה הכא דאין עד נעשה דיין, והתם בדוכתא (ר״ה כה:) דייקינן מינה עד נעשה דיין מדמושיבין חד מינייהו אצל חביריהן. אין פירושן בעניין אחד, דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי דמסהדי קמיה, והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין, מדאצטריך להושיב אחרים אצל היחיד ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמן. הנח לעדות החודש דאורייתא. ונמצא כללו של דבר בדיני נפשות אפילו עד היודע אינו נעשה דיין כרבי עקיבא (ר״ה כו.), משום דבעינן והצילו העדה וכיון דחזא דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, ובדיני ממונות וכן בעדות החודש דאינון דאורייתא עד היודע נעשה דיין, אבל המעיד אינו נעשה דיין אף על פי שאין אנו צריכין עכשיו לעדותו, כגון דאתו אחריני ואסהידו ביה לבתר דאסהיד האי משום דהוה ליה כנוגע בדינו דכיון דאסהיד עביד לאחזוקי דיבוריה, אבל בקיום שטרות דרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין וכדאמרינן נמי בריש פרק קמא דגיטין (גיטין ה:) גבי בפני כמה נותנו לה דאיפליגי בה רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה, ובעי לאוקמי פלוגתייהו בעד נעשה דיין, ופרכינן והא קיימא לן עד נעשה דיין, והתם עד המעיד הוא דהא צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם. שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו. כלומר, השנים מעידין בין אלו השנים או עדים אחרים מן השוק על זה לבטל ערעורו וחותם עמהן, דבשעת חתימתן ראוי היה להצטרף עמהם שכבר הוכשר, אבל אם חתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער, אף על פי שבאין אפילו עדים מן השוק ובטלו הערער אינו חותם עמהן לפי שכבר נתבטל המושב ובשעה שחתמו לא היה זה ראוי לצירוף, ובשעה שהעידו עליו כבר חתמו השנים ואינו מתועד במושבם. ואקשינן ערער דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסיל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ואפילו לאפוקי ממונא אפומיה, ואי ערער דפגם משפחה כגון עבד וכיוצא בו גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר, וכל שכן דלא מיפסיל דכיון דאיגליא מילתא דלאו פגום היה לא איכפת לן באותו ערער, ואוקימנא בערער דגזלנותא, וכגון דקאמרי הני דעבד תשובה, כלומר, דכולהו מודו דגזל אלא דהשתא הוא דאתי הני תרי לאכשורי ולאסהודי דעביד תשובה, ונתכשר, וכיון שכן השתא הוא דאיכשר בשעת עדותן של אלו, אבל בשעת ישיבתו עם אלו פסול היה, והלכך נבטל המושב לגמרי בשעת הערער, וכן פירש ר״ח ז״ל. ולפי דרכינו למדנו מתוך פירושו דהיכא דגזל בניסן והשיב גזלה באייר והעידו עלה בבית דין באלול שעשה תשובה כל העדות שהעיד מאייר ועד אלול בטלין, דלא נכשר אלא מאלול ואילך שהעידו על תשובתו. ואינו מחוור דאטו עדים מכשריה ליה תשובה שמכשירתו וזה שהעידו עליו עדים עכשיו גלויי מילתא בעלמא הוא. ועוד קשיא, למה שפירש ר״ח דתרי ותרי נינהו ואוקי גברא חזקה דכשרות ואפילו לאפוקי ממונא אפומייהו, ואמאי כיון דתרי פסליה ליה נימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, ויש מביאין ראיה לדבריו מיהא דגרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מז:) שני כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, דאלמא אף על גב דכל כת וכת פוסל את חבירו אפילו הכי בעדיות דעלמא מפקינן ממונא אפומייהו משום דמוקמינן להו בחזקתייהו, אלמא חזקה דכשרות עדיפא מחזקה דממונא. והרמב״ן נ״ר דחה, דשאני התם שאין הכחשתן פסול ברור, שאפילו באותה עדות קיימא לן בפרק חזקת (ב״ב לא.) נהי דאיתכחוש באכילתא באבהתא מי אתכחיש, ולעניין עדות דעלמא דמי לשנים שבאו לישאל בזה אחר זה (כתובות כז, א, בשני שבילין וכו׳), אבל שתי כתי עדים שבאין להעיד על אחד ודאי פסלינן ליה אפומייהו דהני דפסלי ליה כי היכי דלא ליפוק ממונא אפומיה. ועוד קשיא עליה דהא תרי ותרי בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא בין למאן דאמר ספיקא דרבנן מרעיה ליה לחזקה לכל מיליה דאורייתא וכדאמרינן בקידושין (קידושין סו.) גבי מעשה דינאי, ורש״י ז״ל פירשה: עד שלא חתמו מעידין עליו אפילו אותן שנים דאכתי לאו נוגעין בעדותן הן כלל, משחתמו אין מעידין עליו הן עצמן לפי שהן כנוגעין בעדותן דגנאי הוא להם כשישבו עם פסול לדין, ופרכינן היכי דמי אי לימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ופסול הוא דלא נפיק ממונא אפומיה ואפילו קודם שחתמו היאך הוא חותם והא פסול הוא, ואי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא היא דלא עבידי דמשקרי ועלייהו סמכינן ואם כן קשיא סופא ואף לאחר שחתמו אמאי אין מעידין עליו וחותם. ופרקינן, לעולם ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה, דאין כאן הכחשה כלל, וכיון שכן עד שלא חתמו מעידין עליו וכשר אבל משחתמו אין מעידין עליו דכנוגעין בעדותן הן דלאו גלויי מילתא אלא עדות גמורה היא. ומה שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז״ל (ט.) בתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה, והביא ראיה מדאקשינן לעיל ומגבי ביה תרי ותרי נינהו, דברים מחוורין הן, אף על פי שאין ראייתו מחוורת דהתם לאו בפסול הגוף היא כגון גזלנין או משחקין בקוביא אלא בפסול קורבא כדכתבינן לעיל.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
א עי׳ ר״ן כאן
1 מכאן עד ״בירושלמי וליתב חד וליקום חד״ מופיע רק בכ״י מונטיפיורי 89 וחסר בכ״י מוסקבה 964. חלקים ממנו מופיעים בדברי תלמיד הרשב״א המובא בשטמ״ק. ועיין בחידושי ר׳ וידל קרשקש כתובות כ״א: ״דלמא לעולם צריכים ושאני הכא דהא מקיימין הגדה בחד. כלומר דבחד מיהת איקיימה תורת הגדה, ואף על גב דלא איקיימא בשאר דייני, מכל מקום כיון דאיכא הגדה בחד מינייהו, ומקיימינן בחד אם לא יגיד, בהכי סגי. והיינו דאיצטריך באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, כלומר כלל דאלמא אי איקיימא הגדה במקצתה בהכי סגי. ויש שפירשו (רמב״ן) דהכי קאמר שאני הכא דאיקיימא הגדה בחד, כלומר בשביל זה שהיה צריך להעיד לפניו נתקיימה הגדה בכלן שהרי הן עצמן כשהעידו בפני זה אף הן שמעו הגדה בבית דין מפי עצמן. ואם תאמר העדות שהעידו בפני זה השלישי היאך שמה עדות, דעדות בפני שלשה בעינן דאין עדות אלא בבית דין. ויש לומר בשהיה מומחה ויכול לידון דיני ממונו ביחיד ונמצאת הגדתו בפניו כהגדתו בבית דין של שלשה הדיוטות. ואפילו הכי צריכי כולהו למחתם בשטרא ולא סגי באותו יחיד משום דיחיד מומחה אף על פי שרשאי הוא לדון יחידי אין לו נאמנות, ואי חתים איהו לחודיה לא עדיף מעד אחד, הילכך חוזרים כולן ומצטרפין עמו בתורת בית דין וחותמין כולן בשטר, ומיהו לא מסתבר דביחיד מומחה עסקינן, (דאי לא) הוה להו לפרושי בהדיא. ויש לומר דמעידין בפניו בשיושיבו מחבריהן אצלו קאמר. ואחר שהעידו נעשו אלו דיינין עמו. ואם תאמר אם כן למה לי כולי האי ליחתמו אינהו גופייהו ומה להם לאלו לחזור להצטרף ולחתום עמו. יש לומר דהא לא קשיא דדינא קתני ולומר שיכולים לעשות כן. ואי נמי אפשר דאף תקנתא קא משמע לן דשמא אף על פי שיש בכאן חמשה שראויים לדון, רוצה הוא להחתים אלו השלשה ולא האחרים מפני שכתיבתן של אלו ניכרת, ולא יצטרך לקיום אחרת, אי נמי אפשר לומר דהכא בפניו בלבד קאמרי ואפילו הכי חשיבה הגדה בבית דין משום דאילו נעשו דיינים ועדים בבת אחת משום קולא דקיום שטרות שהם דרבנן, וכדאמרינן בפרק קמא דגטין (גיטין ה:) בפני כמה נותנו לה בפני שנים, קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, והתם שליח נעשה עד ודיין בבת אחת, וכדכתיבנא התם (בד״ה איתמר), והוא הדין הכא שנעשו עדים ודיינים בבת אחת כיון דקיום שטרות דרבנן. הרב מורי ר״ש נ״ר.״
2 כן צ״ל. בכ״י מונטיפיורי 89: ״נפשות״.
3 כן צ״ל. בכ״י מונטיפיורי 89: ״הלילה״.
הערות
Gemara
Peirush