גמרא
פירוש
הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל מָצֵי מְעָרֵב בַּטּוֹלֵי נָמֵי מָצֵי מְבַטֵּל אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל לָא מָצֵי מְעָרֵב לָא מָצֵי מְבַטֵּל.
אוֹ דִּלְמָא יוֹרֵשׁ כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהּ הוּא.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות עירובין ב׳:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים שפ״א:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים שפ״א:ו׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים שפ״א:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים שפ״א:ו׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
הכי גריס רש״י ז״ל: כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דרך חלון ונסתם החלון זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מבוי שניטלה קורתו או לחיו. וגירסתו נכונה, דעכשיו הביא אשר הוא יותר פשוט ואשר היא הלכה מגופה של ברייתא, וניטלה קורתו דאינו פשוט כל כך ודלא קיימא לן נמי הכין אלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה דאסר הביא מזה הכלל. ויש ספרים דגרסי בהיפך. וכתב הראב״ד ז״ל: אני תמה כי היה לו לפרש כל שהותר למקצת שבת כגון שעירב עם בני החצרות ומת בשבת והניח את ביתו לאחד מן השוק, דאע״פ דאותו לא עירב עמהן מותרין בחצר הואיל וכבר מותרין, דהכי אמרינן לקמן בברייתא.
(זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. תמיהה לי מאי שנא גוי דנקט, דהא לרב נחמן קא מותיב וכדברי רש״י ז״ל דכל שאר הקושיות שבאו כאן ג״כ להקשות על דברי רב נחמן הן. ואפילו לדברי ר״ח ז״ל שפירש דלתני דבי שמואל קא מקשה ליה). זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת, וקתני חוץ מהמבטל רשות. פירש רש״י ז״ל: דאדרב נחמן קא מותיב דמדקתני חוץ מהמבטל רשות ולא קתני חוץ מהמבטל רשות והיורש, ש״מ דוקא המוריש שהיתה רשות שלו מערב שבת אבל יורש לא. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול רשותו כלומר: כל שיש לו תורת ביטול, ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת ביטול יש בו. ואני תמה כיון שהמקשה היה סבור להקשות מן הברייתא הזו לרב נחמן, מאי שנא דנקט לאיתויי מת גוי בשבת לימא ישראל.
ור״ח ז״ל פירש: דלתני דבי שמואל קא מותיב, דחוץ מן המבטל רשות קא משמע דכל שיש לו רשות מבטל ואפילו יורש במשמע. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול [ותורת ביטול] משמע למי שהיה לו לערב ושכח ולא עירב תורתו לבטל, והיינו האב שהיה לו לערב מערב שבת. אבל היורש שלא היה לו לערב מע״ש אינו יכול לבטל רשותו. ולפי פירושו ניחא לי דמאן דסבירא ליה דיורש מבטל רשות קא מקשה מינה, ולהכי קא מפרש לאיתויי מת גוי בשבת דא״א לו לערב כלל דלאו בר עירוב הוא, אבל מת ישראל כיון דהוה מצי לערובי מאתמול אע״ג דמית ליה יורש [כרעא דאבוה] הוא ומבטל כמותו. ומיהו לפירש״י ז״ל אתיא שפיר טפי, דהא דמקשה בתר הכי מן הברייתא דאחד מבני חצר שמת דמקשה מינה לרב נחמן דאית ליה מבטל, דאילו לפירוש ר״ח ז״ל קשה קצת דמקשה סתם חדא לר׳ נחמן וחדא לבר פלוגתיה. אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק מבעוד יום אוסר. כלומר: אף על פי שאותו שמת כבר עירב, הרי נתבטל עירובו במותו שהרי עדיין לא חל עירובו ולא התיר כיון שמת קודם שקדש היום. ואחד מן השוק דקתני, יש לפרש שהוא מן השוק ממש שאינו דר בחצר ואפילו הכי אוסר, ואתיא כתנא דלקמן (עירובין עב:) דתני בית התבן ובית העצים ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה אוסר. ואחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום אינו אוסר. שבכלל עירובו נכנס. ומסתברא דאפילו עירב קודם שנפלה לו ירושה קאמר, וקמ״ל שלא תאמר דכיון דבשעת עירוב עדיין לא נפלה לו לא נכנס לו בית זה בכלל עירובו, קמ״ל דבכלל היתר עירובו הוא, לפי שהעירוב אינו חל אלא בתחילת היום וכבר היתה לו ירושה, וכל שהוא ברשותו באותה חצר נגרר אחר עירובו. דאי בשעירב לאחר שנפלה לו ירושה, פשיטא מאי קמ״ל.
משחשיכה אוסר. שלא נכנס בכלל עירובו וכבר אסר את החצר, דאתיא כמ״ד בית העצים ובית האוצרות אוסר כמו שאמרנו (לעיל ד״ה אחד מבני חצר). ואי נמי יש לפרש דאוסר דקאמר היינו בשבא הוא בשבת לדור שם בבית ירושתו, ואע״פ שמתחילה לא היה האב אוסר לפי שלא היה דר כאן, וזה היורש גם כן כבר עירב עם בני החצר, מ״מ בית זה לא עירב, וכמו שאילו היה האב קיים ובא בשבת לביתו שאוסר את בני החצר, כך זה שעירב שבא לדור שם בשבת אוסר כאביו מחמת ביתו של אביו שלא נתערבה עמהם. כנ״ל. [לכשתמצא לומר שבא ישראל בשבת אוסר. וזה שלא כדעת הראב״ד ז״ל וכמו שכתבנו למטה (עירובין פ״ו. ד״ה גמ׳) גבי מי שהלך לשבות אצל בתו בפ׳ כיצד משתתפין].
והראב״ד ז״ל פירש: דאחד מן השוק לאו דוקא, אלא כל שלא עירב קרי מן השוק, ומי שעירב מבני חצר והניח רשותו לאחד מבני חצר ע״כ מבני חצר שעירב קאמר. ומשום הכי קרי למי שלא עירב אחד מן השוק, שנהג עמהם כבן השוק שדרכן של בני חצר לערב, ולעולם לאו בן השוק ממש הוא, שהוא אינו אוסר.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
(זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת. תמיהה לי מאי שנא גוי דנקט, דהא לרב נחמן קא מותיב וכדברי רש״י ז״ל דכל שאר הקושיות שבאו כאן ג״כ להקשות על דברי רב נחמן הן. ואפילו לדברי ר״ח ז״ל שפירש דלתני דבי שמואל קא מקשה ליה). זה הכלל לאיתויי מאי לאיתויי מת גוי בשבת, וקתני חוץ מהמבטל רשות. פירש רש״י ז״ל: דאדרב נחמן קא מותיב דמדקתני חוץ מהמבטל רשות ולא קתני חוץ מהמבטל רשות והיורש, ש״מ דוקא המוריש שהיתה רשות שלו מערב שבת אבל יורש לא. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול רשותו כלומר: כל שיש לו תורת ביטול, ויורש בכלל דכרעא דאבוה הוא ותורת ביטול יש בו. ואני תמה כיון שהמקשה היה סבור להקשות מן הברייתא הזו לרב נחמן, מאי שנא דנקט לאיתויי מת גוי בשבת לימא ישראל.
ור״ח ז״ל פירש: דלתני דבי שמואל קא מותיב, דחוץ מן המבטל רשות קא משמע דכל שיש לו רשות מבטל ואפילו יורש במשמע. ופריק אימא חוץ מתורת ביטול [ותורת ביטול] משמע למי שהיה לו לערב ושכח ולא עירב תורתו לבטל, והיינו האב שהיה לו לערב מערב שבת. אבל היורש שלא היה לו לערב מע״ש אינו יכול לבטל רשותו. ולפי פירושו ניחא לי דמאן דסבירא ליה דיורש מבטל רשות קא מקשה מינה, ולהכי קא מפרש לאיתויי מת גוי בשבת דא״א לו לערב כלל דלאו בר עירוב הוא, אבל מת ישראל כיון דהוה מצי לערובי מאתמול אע״ג דמית ליה יורש [כרעא דאבוה] הוא ומבטל כמותו. ומיהו לפירש״י ז״ל אתיא שפיר טפי, דהא דמקשה בתר הכי מן הברייתא דאחד מבני חצר שמת דמקשה מינה לרב נחמן דאית ליה מבטל, דאילו לפירוש ר״ח ז״ל קשה קצת דמקשה סתם חדא לר׳ נחמן וחדא לבר פלוגתיה. אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק מבעוד יום אוסר. כלומר: אף על פי שאותו שמת כבר עירב, הרי נתבטל עירובו במותו שהרי עדיין לא חל עירובו ולא התיר כיון שמת קודם שקדש היום. ואחד מן השוק דקתני, יש לפרש שהוא מן השוק ממש שאינו דר בחצר ואפילו הכי אוסר, ואתיא כתנא דלקמן (עירובין עב:) דתני בית התבן ובית העצים ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה אוסר. ואחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מבעוד יום אינו אוסר. שבכלל עירובו נכנס. ומסתברא דאפילו עירב קודם שנפלה לו ירושה קאמר, וקמ״ל שלא תאמר דכיון דבשעת עירוב עדיין לא נפלה לו לא נכנס לו בית זה בכלל עירובו, קמ״ל דבכלל היתר עירובו הוא, לפי שהעירוב אינו חל אלא בתחילת היום וכבר היתה לו ירושה, וכל שהוא ברשותו באותה חצר נגרר אחר עירובו. דאי בשעירב לאחר שנפלה לו ירושה, פשיטא מאי קמ״ל.
משחשיכה אוסר. שלא נכנס בכלל עירובו וכבר אסר את החצר, דאתיא כמ״ד בית העצים ובית האוצרות אוסר כמו שאמרנו (לעיל ד״ה אחד מבני חצר). ואי נמי יש לפרש דאוסר דקאמר היינו בשבא הוא בשבת לדור שם בבית ירושתו, ואע״פ שמתחילה לא היה האב אוסר לפי שלא היה דר כאן, וזה היורש גם כן כבר עירב עם בני החצר, מ״מ בית זה לא עירב, וכמו שאילו היה האב קיים ובא בשבת לביתו שאוסר את בני החצר, כך זה שעירב שבא לדור שם בשבת אוסר כאביו מחמת ביתו של אביו שלא נתערבה עמהם. כנ״ל. [לכשתמצא לומר שבא ישראל בשבת אוסר. וזה שלא כדעת הראב״ד ז״ל וכמו שכתבנו למטה (עירובין פ״ו. ד״ה גמ׳) גבי מי שהלך לשבות אצל בתו בפ׳ כיצד משתתפין].
והראב״ד ז״ל פירש: דאחד מן השוק לאו דוקא, אלא כל שלא עירב קרי מן השוק, ומי שעירב מבני חצר והניח רשותו לאחד מבני חצר ע״כ מבני חצר שעירב קאמר. ומשום הכי קרי למי שלא עירב אחד מן השוק, שנהג עמהם כבן השוק שדרכן של בני חצר לערב, ולעולם לאו בן השוק ממש הוא, שהוא אינו אוסר.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush