אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר. מסתברא דבעל הבית הלוקח מבעל הבית קאמר, אבל תגר הלוקח מבעל הבית לא, דיאושי מיאש מינייהו, כיון דאורחיה דתגר למזבן הכא ולזבוני הכא. ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר, דהא קנתה לו חצרו, וכי מזבין איהו לא מיאש דהא לא ידע ליאש, כבר כתבתי למעלה (כ״ה: ד״ה לא ושם תוד״ה לא) בדברי רבותינו הצרפתים ז״ל, לפי שאינו (יאוש) [עשוי] לימצא לתגר. ואני אומר, לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא מכאן ומכאן, ואין לו פנאי לבדוק, ולפיכך מתיאש הוא בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא מפירותיו, כך נראה לי.
שור לגיזת זנבו. ואם תאמר אי אית ביה שוה פרוטה פשיטא, ואי לית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ויש לומר לעולם דאית ביה שוה פרוטה, וקא משמע לן קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה, כדי שיגדל ויחזור ויגוז.
אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. ואם תאמר, פשיטא, וקרא למאי אתא. יש לומר דאי לאו אשר תאבד, הוה אמינא דאפילו פחות משוה פרוטה יחזיר, דקא רבי רחמנא מלכל אבידת אחיך. ונראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה, וכן הוקרה ולבסוף הוזלה, דלכולי עלמא אין צריך להחזיר. ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה, למאן דדריש מומצאתה. ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא, למאן דדריש מאשר תאבד, אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה, וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון, ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה, ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. כך נראה לי.
איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן. פירוש סימנין שאינן מובהקין, שמחזירין בהן אבדה קאמר, דאלו סימנים מובהקים, כנקב יש בצד אות פלונית (בבא מציעא כח.) פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבדה לסימנים מובהקין. לא היא, דאי לסימנים מובהקין לא צריך קרא, דהרי הן כעדים, ולעדים לא צריך קרא, ואי שה לסימנים, סימנים שאינן מובהקין אתא לאשמועינן.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)