גמרא
פירוש
מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּטָּה הַמְיוּחֶדֶת לְכֵלִים דְּתַנְיָא אאִם הָיְתָה מִטָּה הַמְיוּחֶדֶת לְכֵלִים אֵין צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ.
אֶלָּא אִי קַשְׁיָא הָא קַשְׁיָא דְּתַנְיָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
נוטל קרביטיו – מתיר קרביטיו, דהיינו לולאותיו, בימי אבלו. קרביטין מי אית ליה – הרי כשאר מטות הוא עשוי. בשוקא דצלעי – מעבדי עורות. ערסא דצלא – מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב, וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותן נופל מאליו והן הן קרביטיו. וכדי שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע, שלא היו ראשי כרעיו גבוהים מסרוגו למעלה, אמר תנא קמא דזוקפו1, וקאמר ר״ג דמתיר קרביטיו והוא נופל. מטה מסרגין אותה על גבה – החבלים מרכיבין על ארוכות המטה. דרגש מסרגים אותו מגופו – שיש נקבים בארוכותיו, ותוחבים בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבין, ואין מרכיבין הרצועה על גב ארוכות המטה. והעריסה – עריסת תינוקות. משישופם בעור הדג – כדי להחליק הארוכות ליפותן. למה לי שיפת עור הדג – והרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבי המטה. עיולי ואפוקי בבזעי – בבזעים ונקבים של הארוכות, מכניס ומוציא ראש החבל. באבקתא – לולאות תלויות בנקבי ארוכותיו, ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור. שנקליטיה יוצאין – נקליטין הם שני עצים ארוכים שמעמידין אותן במטה אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה, ומופצלים הן בראשיהן, ומניחין קנה מזה לזה ועליו פורשין הכילה, ויש שמחברים אותן נקליטין למטה, והיינו יוצאין, שמחוברים ויוצאין מן המטה עצמה, ואין יכול לכפותה מפני נקליטיה ומשום הכי זוקפה ודיו. [מתני׳] 2מותר ליכנס לתחומה – תוך אלפים אמה הסמוכים לעיר. לעבורה – תוך שבעים אמה ושירים סמוך לעיר. מן האגף ולפנים – מסתימת הדלת ולפנים, אבל מה שעומד חוץ כשהדלת ננעלת מותר בו. [גמ׳] מנלן דעבורא דמתא כמתא דמי וכו׳ אלא ש״מ בעיבורה – תוך שבעים אמה ושירים של יריחו היה יושב. הא כתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר – אלמא תחום העיר חוץ לעיר מיקרי ואינו מן העיר. ילך לביתו ויסגיר – על ידי חבל ארוך. ת״ל אל פתח הבית – דמשמע שצריך לעמוד על הפתח בשעת הסגר. אי אל פתח הבית – כלומר אי כתביה לחודיה ולא כתב מן הבית, הוה אמינא שיעמוד על האסקופה תחת המשקוף ויסגיר, להכי איצטריך מן הבית ללמד שצריך לצאת חוץ לאסקופה שתחת המשקוף, ומדאצרכיה הכי אלמא כל שתחת המשקוף אע״פ שהוא מן האגף ולחוץ הוי בכלל בית. שאני גבי בית – דכתיב מן הבית, עד שיצא מן הבית כולו, דכיון דכתב רחמנא מן הבית יתירא לרבויי יציאה אחרת אתא, והיינו שיצא מכל מה שתחת המשקוף. דהא אי לא כתיב מן הבית אלא ויצא הכהן אל פתח הבית, הוה אמינא דעומד תחת המשקוף ומסגיר אע״ג דכתיב ויצא, דמן האגף ולחוץ כלחוץ. ומכאן לאותן שנשבעין לעמוד באוצטגיש3 בבית אחד, דמן האגף ולפנים מותרים, מן האגף ולחוץ אסורין.פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה
הערות
1 היינו ברייתא שהביא הגמ׳ בעמוד א׳, דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו.
2 בכת״י מכאן עד סוף המשנה מהווה המשך המשנה דלעיל.
3 ב׳הגהות ישנות׳ (דק״ס השלם ח״ט עמ׳ קנ״א) כתב: היינו לשון לעז, מחיצה שנעשית בקנים וכיוצא בהם להפסק בעלמא. בדפוסים חסר תיבת אוצטגיש, ובנמוקי יוסף הביא דברי הר״ן עם תיבה הנ״ל.
הערות
Gemara
Peirush