גמרא
פירוש
בְּעוֹרֵר אֲבָל בְּעוֹמֵד מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ.
אָמַר אַמֵּימָר הִלְכְתָא מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר בְּעוֹרֵר אוֹ בְּעוֹמֵד לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְכִדְרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ לָא שְׁמִיעַ לִי כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף כתובות מא:} {שמעתא דפירי פירות עד עולם} ועוד, צריכא, דאי כתב לה פירי פירות ולא כתב לה וכו׳, דסד״א, כי מקני לה, פירות שבאו לעולם וכו׳. אמר הכותב: זה הטעם אינו. שאם לא באו לעולם מאי איכא למימר. ועוד, דהא אוקימנא למתני׳ בכותב לה ועודה ארוסה, והרי לא באו לעולם, שהרי עדיין אינו אוכל פירות. וכיון שכן, כשם שמסלק עצמו מאלו כך הוא מסלק עצמו מכולם ול״ל עד עולם לפי טעם זה. ועיקר הקושיא אינה כלום. דשאני התם. כיון דנחית למנינא דפירי פירות ואמר עד עולם, אכולהו קאמר, אלא שא״א לאומרה בלשון אחרת. {רי״ף כתובות מב.} {שמעתא דסלוק מירושת הבעל} ועוד, רשב״ג אומר, אם מתה יירשנה וכו׳, עד ולאו כל כמיניה דעקר לה. אמר הכותב: לא ידעתי במה עקר רבינו הגדול ז״ל תלמודנו הערוך בידינו. שהרי לא ראינו בגמ׳ שלנו מי שפסק הלכה כרשב״ג אלא רב, דהוא סבר תנאי שבממון בטל. אבל מי שסובר שתנאו קיים לא פסק הלכה כן והא דרב ממילא מיעקרא מגמ׳ דילן. והתימה על בעה״מ, על מה סמך פי׳ שאמר דשאני ירושה. מי פסק כרשב״ג שנסמוך עליו ונשים הפרש בין זה לזה. ומי הזכיר בגמ׳ זה הטעם דירושה ממילא הויא ופסק הלכה כרשב״ג מפני טעם זה. אבל שלש מחלוקות אני רואה בדבר זה. רשב״ג סבר, כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ורב סבר הלכתא כוותיה, דמתנה על מ״ש בתורה תנאו בטל, ולאו מטעמיה, דירושה דרבנן היא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ושתיהן דחויות הן בתלמודינו. ובעל המאור בא ואמר לא כדברי זה ולא כדברי זה וחידש טעם לעצמו, דשאני ירושה דממילא הויא. ולזה לא נמצא סמך לא בתלמודינו הבבלי ולא בירושלמי ולמה אשיב על זה, אלא, שמא יראו התלמידים ויטעו. הרי מצינו בפ׳ יש נוחלין (ב״ב קכ״ו:) גבי הא דתנן: איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום. והוינן בה: לימא מתני׳ דלא כר״י. דאי ר״י הא אמר: בדבר שבממון תנאו קיים. ומפרקינן: התם ידעה וקא מחלה הכא לא קא מחיל. לא מפרקי׳ דשאני ירושה דממילא קא הויא. והכא במתני׳ הא מחילי.1 ועוד, הרי אמרו כאן בגמ׳ דרשב״ג סבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ורב סבר תנאו קיים וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה. ולא אמרי׳, ורב סבר בעלמא תנאו קיים ושאני ירושה דממילא קא הויא. ושביעית ממילא קא הויא וממילא מפקעא, ומהנה בה תנאה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית. ועוד, הא אמר רב כהנא (כתובות פ״ג.): נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה. אלמא, תנאי שבירושה זו שהתנה כשהיא ארוסה קיים הוא. ודרב כהנא מימרא היא ואתיא כת״ק. אלמא, הלכתא כוותיה. ולא יהא אלא שלא נפסקה הלכה, הא קי״ל דיחיד ורבים הלכה כרבים, ורשב״ג ליתא אף במשנתינו (בבלי כתובות ע״ז.). דההוא כללא לאו דוקא הוא, וכיון דפסקא דרב ליתא ממילא אידחי׳ לה דרשב״ג. ובאמת שלא סמך רבינו הגדול על הירושלמי בזה אלא שכתבו מפני שהלכה כן. ומה שאמר שר״ח כתב בפירושיו והאריך בזה ויש לו סיוע בדבריו, אמת הוא שר״ח פסק כרשב״ג. ולא מטעמו של בעל המאור אלא מפני שאמרו2 בירושלמי (ירושלמי כתובות ט׳:א׳), הלכה כרשב״ג ולא לענין דבריו שאמר, שהתנה על מה שכתוב בתורה והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. בתנאי3 גוף, אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה תנאי ממון הוא. ולמה אמרו תנאו בטל, שבסוף הוא זוכה בהם. פי׳, הבעל אין לו בנכסי אשתו קנין כלל בחייה. לפיכך, אם כתב לה הבעל וסילק ידו מנכסיה ולא4 כלום הוא. וזה כגון הבן שסלק ידו מנכסי אביו, שאם מת אביו בנו יורשו. ואמר הרב ז״ל דבגמ׳ דילן נמי, ה״נ ס״ל. דהא אמר רב אשי, בנכסיך ולא לאחר מיתה. וקאמר, ש״מ דכל תנאים דמתנה בהדה מירושה בטל כדבר שלא באו5 לידו. זהו תורף דברי הרב ז״ל. והדבר ידוע שאין פי׳ דברי רב אשי כך. וכיון שנסתלק רב אשי מכאן אין לנו לשמוע לדברי הירושלמי דפליגא דרב דהתם אדרב דהכא. ועוד, שלא סמכו גדולי הגאונים בפסק הלכה על הירושלמי מעולם, ובכמה מקומות ימצא זה הבקי בו. ועוד, כיון דאוקימנא בגמ׳ דילן בכותב לה ועודה ארוסה, ליכא למימר בה בסוף הוא זוכה בהן. ולא דמי לאומר לאביו: אין לי בנכסיך כלום במותך. דכיון דראוי ליורשו צריך מתנה ודבר שלא בא לעולם הוא. אבל הכא, כיון שעדיין אינו ראוי לירושה אינו אלא מתנה עליה. ואפי׳ בנכסים שנפלו לה לאחר מיכן מהנה בירושה כדמהנה למכרה ונתנה קיים לנכסים שנפלו לה משנישאת, שבהן6 היה דינו לבטל מכירתה לדעת משנתינו, כמו שמפורש בפ׳ האשה שנפלו למעלה. והיינו דרב כהנא. ושמא ר׳ ירמיה בשם רב בירושלמי מוקי לה בכותב משנישאת, ולפיכך אמר תנאו בטל. דדמי לאומר לאביו, לא אירשך, שהוא ראוי ליורשו ואינה עתידה להיות באה לו ממקום אחר. או שהיא סברא אחרת ויצאה מן השיטה שבגמ׳ שלנו ואין לנו להקפיד עליה. והספק שיש לי בדברי רבינו ז״ל משום דקשיא לי7 היכי אמרי׳ בגמ׳: וסבר רב תנאו קיים. והא איתמר, רב אמר, יש לו עליו אונאה. דלמא לעולם אימא לך רב סבר תנאו קיים, והתם משום דלא ידע דליחול ולאו משום דמתנה על מה שכתוב בתורה בעלמא תנאו בטל. דהכי אמרי׳ בפ׳ הזהב (ב״מ נ״א.). אמר לך רב: אנא דאמרי אפי׳ לר״י. הכא מי ידע דליחול. ושמא זו הסוגיא כאביי, דאמר (ב״מ נ״א:), מחוורתא רב כר״מ ושמואל כר״י, אבל לרבא, רב כר״י ושמעתיה, דהכא מתוקמא כדמעיקרא: הלכה כרשב״ג, שאם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה אלא שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ולפ״ז, אין לנו דרך לדחותה להא דרב דאמר: הלכה כרשב״ג. והרי הדבר קשה ורחוק שיהיו מקשים בגמ׳ שלא כדברי רבא ולא רצו לקיים דברי רב כפשוטן וכהלכה לדעת רבא. וכשנתישבנו בדבר, אנו רואים דהא דאמר רבא התם, ל״ק וכו׳, לאו לאוקומי רב כר״י בסתם, דמשום דקשיא ברייתא לרב דאמר,8 אנא דאמרי אפי׳ לר״י, קא משוית ליה לשמואל טועה ותהוי אידך ברייתא תיובתיה. והא שמואל דיינא הוא ושקוד ושבור מלכא הוא ונחית לעומקא דדינא. אלא כלפי שאמר אביי, מחוורתא רב כר״מ, דלר״י לעולם אין לו אונאה והיינו דשמואל והיינו ברייתא, א״ל רבא, ברייתא לא תקשי, דמ״ד כר״י נמי מחלק בין סתם למפרש. דע״כ לא אמר ר״י אלא היכא דידע ומחיל, אבל הכא מי ידע דליחול. והיינו בסתם. וכאן במפרש. והתניא כוותיה. ומיהו, בדרב ושמואל לא אכרע רבא התם כלום. וגמ׳ דהכא ס״ל דרב כר״מ ושמואל כר״י ובמפרש. דאי בסתם פליגי, ברייתא דהתם הויא תיובתיה דשמואל, ואי במפרש, לא הויא תיובתיה דרב, דאיהו דאמר כר״מ. ובודאי, כיון דבגמ׳ מהדרי עלה דרב בשמעתין טובא ולא מצו לאוקומה כהלכתא ומפקי לה מינה, לא מוקמינן לה אנן אוקימתא חדתי מדעתין קלישתא. דבגמרין פקיעי בפלוגתא דרב ושמואל, אי בסתם אי במפרש, טפי מינן. וכל מלתא דבסוגיא דילה בדוכתא לא מקיימא בגמ׳, לא מקיימא בסברא דבתר הוראה. ותו לא מידי.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 צ״ל מחיל. ב״ח
2 הגהת הב״ח: נ״ב ר׳ ירמיה בשם רב.
3 הגהת הב״ח: נ״ב דהתם בתנאי
4 הגהת הב״ח: ״לאו״.
5 נראה דצ״ל: בא
6 בדפ״ר: שכהן
7 הגהת הב״ח: נ״ב וכך הקשו התוס׳ ותירצו בע״א.
8 הגהת הב״ח: ״ואמר כצ״ל״. אך צ״ע בדברי הב״ח דאינו נראה כן.
הערות
Gemara
Peirush