גמרא
פירוש
דְּסָנְיָא לֵיהּ אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת תְּנֵיתוּהָ אָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלִיךְ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הא דפשט להו רב ששת ממתני׳ דמת בעליך ואח״כ מת בנך וכו׳ – איכא למידק, והא התם היא נמי מהימנא התם, כדתנן בפ׳ האשה שלוםא, מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנתב. ולא מצאתי בה למפרש תירוץ שהוא נכון. אבל נראה לי, דהתם מהימנא משום דאי בעי׳ אמרה מת בעלי ובני קיים, או שתאמר מת בעלי ותשתוק מן הבן, לפי שהבן בחזקת קיים הוא, כדאמרינן בשולח גט במס׳ גיטיןג, וכיון שאמרה מת בני אלא שהבעל מת תחילה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומעמידין אותה בחזקת השוק, הא אילו באו עדים ואמרו מתו שניהם ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת. וכיון שכן, כשבא עד אחד ואמר מתו שניהם ומת בעליך ואחר כך בנך, אי סלקא דעתך משום דדייקא ומינסבא, הכא כיון דהוחזקה מיתתן אצלנו ויש לנו לחוש למיתה של שניהם, חוששין שמא מאחר דידעא שמתו שניהם לא דייקא במת בעלה קודם בנה משום דסניא ליה, הילכך אין העדד נאמן, שכל עיקר לא האמינו אותו לומר מת אלא מפני שסמכו עלי׳, ולהוציאה מיד יבם אין לסמוך עלי׳ משום דסגיא ליה, ומשום הכי צריכים לדחוייה בעידי הזמה, ולהאי טעמא דדחי׳ רישא בעידי הזמה, סיפא נמי בהזמה מיתוקמא, דאי לאו הכי מרישא נמיה שמעי׳ דמשום דלא משקר עד הוא, מדסמכינן עליה במת הבן ואח״כ הבעל במילתא דהיא לא מהימנא. והאי דלא אייתי רב ששת מינה, משום דרישא עדיפא ליה, דהיא היא דלמיסנא דידהו לא חיישינןז. ולטעמיך סיפא דקתניח אין האיש נאמן לומר מת אחי שאיבם את אשתו וכו׳ אלא גבי איש מאי איכא למימר – קשיא לן, ומרישא נמי פירכא, דקתני ולא מת אחותי שאכנס לביתהט. ואיכא למימר, שמעתא הכי פירושא, דייקינן מעיקרא הא עד א׳ מהימן, דאי ס״ד לא מהימן משום דליכא למסמך עלה דדייקא, לישמעי׳ עד א׳ דאית בה תרתי דידה ודעד וכ״ש היא עצמה, וסיפא דרישא ודאי פשיטא, אלא קס״ד דמשום רישא נקט לה. ואקשי׳, ולטעמיך סיפא דסיפא גבי איש מאי איכא למימר, דהא ליכא למימר משום רישא דידה קתני לה ולאשמועינן הא עד א׳ מהימן במיתת אחיו, דהא פשיטא, דכיון דתנן מת בעלי תתיבם כ״ש עד א׳, ועוד בפרק האשה שלוםי תנן נמי הכי, אלא לר׳ עקיבא איצטריך, סד״א חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא ומינסבא, ולא תידוק מינה דרישא הא עד א׳ מהימן, אלא כ״ש עד א׳, דכיון דאיכא עד אחד דמסייע לה משום דסניא ליה סמכא עליה, אבל בהיא גופה סד״א משום איבה לא מקלקלא נפשה בודאי, קמ״ל תמות נפשה הוא דקא עבדא משום דסניא ליה. וכן נמי סיפא דמת אחי, כי הך רבותא קמ״ל, דכיון דליכא עד אחד כללכ, סד״א לא סמכא עליה דידעא דמשקר ולא מקלקלא נפשה קמ״ל, ואע״ג דמרישא דרישא שמעת מינהל, תרתי דדמיין להדדי קתני. אי נמי, משום דאיכא למימר כי אמרה היא טפי חיישינן לסניא דידה משאמר יבם, דאיהו לא מקלקל נפשיה ולא סני לאחוה וליסמוך אתרוייהו קמ״למ. וכתוב בנוסחאותנ, קמ״ל אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעה לא חיישא – ורש״יס מחקו, דהא לר״ע היא גופה מקלקלא בכל שלשה עשר דבר, כדתנן בגיטיןע. וזו אינה קושיא, דהכי קאמר, אקלקולא דידה חיישא, וזה אינו קלקול בעיניה אם מפסדת היבם, אלא ריוח הוא לה משום דסניא ליה, אקלקולא דזרעא בלחוד לא חיישא. ואלו במת בעלי, איכא קלקול לעצמה, מפני שהיא יוצאה מתחת בעלה הראשון שהוא עמה בהיתר ולא סניא ליה, אבל מת יבמי ממי תצא, מן היבם, שמא זו היא מה שהיא מחזרת עליו, מן הבעל שתנשא לו, אף עכשיו אין לה בעל, וכ״ש במתה אחותי דאינה מפסדת כלום משלה. וסיפא איצטריך משום דסד״א לסמוך אתרווייהו כדפרישי׳, דהא אין האשה נותנת אצבע בין שיניה תחלה, קמ״לפ.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א לקמן קיח ב.
ב כה״ק תוס׳ ד״ה כי תיבעי לך, השני.
ג כח א.
ד בנדפס עפ״י כ״י א: אף העד [אינו] נאמן.
ה בנדפס תיקן: מסיפא אכתי שמעינן. וברשב״א: מינה נמי איכא למידק.
ו בכי״א ובנדפס: שלה. וברשב״א כמו שהוא כאן.
ז כ״ז כתב הרשב״א בשם רבינו, וכ״כ הריטב״א בשם רבינו. ועי׳ בתוד״ה כי תיבעי, מה שתירצו. ועי׳ מש״כ בתוס׳ חד מקמאי.
ח לפנינו: וליטעמיך אימא סיפא. וגירסת התוס׳ כרבינו.
ט כה״ק תוס׳ ד״ה וליטעמיך.
י לקמן קיח ב.
כ בכי״ב: דליכא עד אחד. בנד׳: דליכא עד כלל.
ל בכתב יד א: שמעת לה.
מ עיין ברשב״א שקיצר בזה, ועיין בריטב״א. ועיין בתוס׳ חד מקמאי ובמאירי.
נ עיין ברשב״א שכן הוא גירסת הר״ח ובנוסחאות הגאונים.
ס ד״ה אלא.
ע פ א.
פ וכ״כ הרשב״א בשם רבינו, וכ״כ הריטב״א. ובנדפס: דהאשה נותנת אצבע בין שיניה.
הערות
Gemara
Peirush