גמרא
פירוש
מֵחַיָּיבֵי לָאוִין דְּתָפְסִי בְּהוּ קִדּוּשִׁין אֲבָל הָכָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "בעובד כוכבים".
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעובד כוכבים".
6 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
7 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
8 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
9 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לעובד כוכבים".
10 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
11 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
והא דאמרינן: אבל הני דלא תפסי בהו קדושין כחייבי כריתות דמו – עבד משום דכתיבא עם החמור, והכי איתא במסכת קדושיןב גבי שפחה, וגוי נמי ליתיה בתורת קדושין. זה פירש רש״י ז״לג, ולא כתב כאן מניין לגויד. אבל בפרק אלמנה לכהן גדולה כתב, מדכתיב אשת רעהו, פרט לאשת אחריםו. ואם תאמר דילמא בנשי דידהו דלא תפסי בהו קדושין. ההיא לא צריכא האי קרא, דהא נפקא לן מדוכתא אחריתי כדמפורש בקדושיןז, מאחר כן תבא אליהח. ועוד דלגבי ישראל איכא למימר משום איסורא לא תפסי בגויה קדושין משום איסורא, אבל לגבי גוי אי ס״ד בני קדושין נינהו לגבי בת ישראל, בגויה כיוצא בה אמאי אין קדושין תופסין לו בהט. ובשאלתות דרב אחא משבחא ז״לי, מפיק לה מדאמרינן במסכת סנהדריןכ, בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן, וכיון דלדידהו לית להו אלא קדושי ביאה, גבי בת ישראל אפילו ביאה נמי לא, דמקשי׳ הויות להדדי, ומאן דלא קני בכספא לא קני בביאה. ולא נהירא. ובמכילתא תניאל גבי עבד, והוא יצא בגפו, מגיד שאינה צריכה הימנו גטמ, אין לי אלא אמה שאינה צריכה מבן ישראל גטנ, בת ישראל שאינה צריכה מן העבד גט מניין, ת״ל מהם תקנו עבד ואמה, הקיש עבד לאמה מה אמה אינה צריכה גט מבן ישראל אף בת ישראל אינה צריכה גט מן העבד. והכי נמי תניא בסיפראס, ומיהו גמרא דילן לא מפיק לה מהכא בפ׳ האומר שבמסכת קדושיןע. וכלהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה – נראה לי, דכיון דגמר ק״ו מאלמנה כאלמנה, מה אלמנה יש לה דורות אף הוא פגוםפ, ואם בא על הכהנת ועל הלויה וישראלית בתו פסולה לכהונה, כבת חלל זכרצ. ואף זה בכלל משנתנוק, כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, וזהו בנה פגום דקאמרינן בגמרא. ורש״י ז״לר שאמר בנקבה, לאו דוקא נקט לה. ומשמע מדאמר ליהש רבא איטמר או גלי, דאינהו לית להו פגםת לכהונה כלל, דא״כ נפק מיניה חורבא, גלי ונסיב והם מחזיקין אותו בישראל, ואתי כהן למנסב ברתיה. וא״ת כהן לא ישא עד שיבדוק, והלא אינו בודק אלא ארבע אמהותא, וזה אמהותיו כשרות הן, וכדברי חכמיםב אינו בודק כללג, שמא לא יקרא עליו ערער כיון דמיטמר. ועוד היכי יהיב ליה עצה לאיטמורי, נפק מינה חורבא לאחר ארבע דורות. ומסתברא דהצעה דשמעתא הכי, דקאמר רב יוסף רבותא למחשב גברי לממזר הא רבנן מכשרי, אלא אמר רב יוסף מהא דרבי(ן)ד דפסיל לתנא ופגים לאמוראי, דאפילו ר׳ יהושע [בן לוי]ה דמכשר משוי לי׳ פגום, ומינה אף כולהו אמוראי דמכשרי פוגמין אותו, הילכך לפחות פגום הוא. ואמר ליה אביי סמוך אדרבין דאמר בדרבי גופיה דמורי בה להיתיראו, והיתירא לגמרי קאמר אפילו לכהונה. ואף רב מורה בה להיתירא, משום דקאמרי ליה הב ליה ברתך ושתיק, ואי ס״ד פגום הוא, מי יהיב רב פסולה דכהונה בזרעיה, דהא בתו פסולה לכהן. וכן כולה סוגיא. ולפ״ז כיון דפסקינן הלכתא הולד כשר לאפוקי מן ממזר, ולא פסקינן פגום ולא כשר לכהונה, הדבר ספק אי כר׳ יהושע בן לוי ורב יוסף, אי כרביןז ורב יהודה ורבא. וזהו טעמו של רבינו הגדול ז״לח דאמר ספיקא היא, משום דבתראי דפסקו הלכה הכשירוהו מממזר ולא הורו בה להתיר [לכהונה]ט. ועוד אמרינן בפ׳ כיצדי, עליה דרבינא, ישראל פסול מיקרי, ואע״ג דאיהו אכשר הכא משמיה דרב גזאכ. ומיהו ההיא נמי לא מכרעא לפסולא, דדחייה בעלמא היא בגמרא. והיינו דגרסינן בפ׳ יש בכור לנחלהל, אמר רב פפא דאיעבר מגוי ולא תימא אליבא דמ״ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ״ד מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי. והאי לישנא משמע, דאיכא מ״ד אין מזהמין אותו כלל, אלא כשר גמור הוא לכהונה, הילכך כלויה שילדה מישראל היאמ, ולמאן דאמר מזהמין היינו מאן דפסיל לכהונהנ, ולפיכך מיקרי לוי פסול שהוא הולך אחר אמו. מ״מ בירושלמי אמרוס, אע״ג דרב אמר הולד כשר, מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה. אלא שי״ל דס״ל כרב יוסף, ודחויה היא. הילכך מסתברא דספקא הוא ולא מנסבינן בתו לכהן, א״נ נקבה היא אסורה ליה, ואם נשא אין מוציאין מידוע, והולד ספק חלל. ויש שהביא ראיה לפגום אותו, מדאמרינן בפ׳ נושאיןפ, עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי, שמשתקין אותו מדין כהונה, משום דבעינן מיוחס אחריוצ. ולאו מילתא היא כלל, דהתם לא שיהא פגום, אלא שאינו כהן לעבודה ומדרבנן, ולא שייכא בשמעתיןק.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א בראשית כב ה.
ב סח א.
ג ד״ה חייבי לאוין.
ד צ״ע דהרי ברש״י שלפנינו יליף מן הפסוק ואחר כן תבא אליה ובעלתה. ואולי כונת רבינו דמפסוק זה רק ילפינן שבגויה לא תפסי קידושין אבל גוי שקידש לא ידענו דל״ת קידושין. ועדיין צ״ע שהרי רש״י כתב: ועובד כוכבים נמי מצי למילף מינייהו, כלומר דגוי נלמד מגויה דלא תפסי קידושין. ואולי ברש״י שהיה לפני רבינו לא היה אלא עד המלים: ועכו״ם נמי ליתיה בכלל קידושין וכ״מ ברשב״א. ועיין בנמוק״י בד״ה אבל עובד כוכבים.
ה לקמן סח ב ד״ה עבד כנעני.
ו עיי״ש בהגהות הב״ח אות א, ומכאן מוכח דא״צ להגיה. ועיין בתוס׳ סוטה כו ב ד״ה יצא.
ז סח ב.
ח דברים כא יג.
ט וכ״כ הרשב״א.
י שאילתות דרב אחאי שאילתא כה פרשת וישלח. ועיי״ש העמק שאלה אות ג.
כ נז ע״ב.
ל משפטים פרשה ב. בכי״א חסר רוב לשון המכילתא המובא כאן.
מ בכ״י ב: גט ממנו. במכיל׳ שלפנינו: ממנו גט.
נ במכילתא שלפנינו: שא״צ גט מן העבד ישראלית מן העבד מנין. והגר״א הגיה: שא״צ גט מישראל. ובילקוט שמעוני רמז שיג הגירסא כמו שהוא כאן, וכן בסמוך בהקש.
ס תורת כהנים פרשת בהר פרשתא ו ה״ג.
ע סח א.
פ בנדפס הגיה: אף זה הפגום. ונראה שא״צ וכונת רבינו שאף הוא – הבן – פגום ולא רק הבת, לענין שבתו פסולה לכהונה.
צ קידושין עז א. ועיין בביאור הגר״א סי׳ ו ס״ק כג שכתב, דפגום ל״ה חלל ולכן דוקא הבת פסולה ולא הבן. אבל דעת רבינו דהבת חללה ממש ולכן דעתו דגם הבן חלל. ועיין באבני נזר חאה״ע סי׳ טז. וע״ע בביאור הגר״א סי׳ ו ס״ק נז.
ק שם סו ב.
ר ד״ה שבנה פגום. בכי״י ב: ור״ש אמר בנקבה דוקא נקט לה. בנדפס: ור״ש אמר בנקבה ולא דוקא נקט לה. וברשב״א הביא דברי רבינו כמו שהוא כאן. ועי״ש שכתב ע״ז: ואינו נראה כן מדברי רש״י ז״ל אלא בהדיא קא פריש דאי אפשר אלא בנקבה ובנה דקאמר משום בתה נקט לה. ועיין בריטב״א ובמאירי ותוס׳ חד מקמאי. ועיין בשו״ת משכנות יעקב אה״ע סי׳ ב, מש״כ בדברי רבינו.
ש אולי צ״ל: מדאמרו ליה רב יהודה ורבא.
ת בכ״י ב: פגום.
א קידושין עו א.
ב שם ע״ב.
ג בנדפס נוסף כאן: אא״כ קרא עליו ערער ושמא וכו׳.
ד כ״ה בכ״י ב. בכ״י א: דרבנן. בנדפס הגיה: אלא אמר רב יוסף מדרב דימי דפסל לתנא דהיינו רבי ופגים לאמוראי. ולפי הנוסח שלפנינו נראה שמש״כ ״מהא דרבי דפסיל לתנא״ הכונה לרבי יצחק בר אבודימי שהוא תנא שאמר בשם רבינו – רבי – דפסול. ועיין לעיל ג א תוד״ה דאמר, דתרי ר״י בר אבדימי היו, ואותו שבימי רבי היה תנא. ובספר הזכות משמע כמו שהגיה בנדפס.
ה כך הגיה בנדפס.
ו בכ״י א: סמוך אדרבנן דר׳ גופיה מיירי בה להיתירא.
ז כ״ה בכי״ב, בכי״א: כרבנן, בנדפס הגיה: כרב.
ח הרי״ף סי׳ ס.
ט כ״ה בנדפס, עיין ברי״ף שם שכתב: ולא אמר והלכתא הולד פגום.
י לעיל כג א.
כ לקמן ע״ב.
ל בכורות מז א. ועיי״ש ברש״י ותוס׳ מה שפירשו. וע״ל כג א תוד״ה קסבר.
מ כלומר רק לענין שכשר לכהונה, אבל לענין פדיון הבן אילו היה כלויה שילדה מישראל היה חייב בפדה״ב לרב פפא משום דמתיחס אחר האב עיי״ש, וכיון דאביו גוי אינו מתיחס אלא אחר אמו והוי לוי ולכך פטור מפדיון הבן.
נ וכ״ז רבינו לשיטתו דס״ל שגם הבן פסול, אך לדעת הראשונים שרק הבת פסולה ע״כ אינם מפרשים כפירוש רבינו, ועיין הערה 357. וע״ע בביאור הגר״א סי׳ ז ס״ק נג וס״ק נז.
ס פ״ד הט״ו, כט ב (וילנא). ועיין בספר הזכות שהאריך בדברי הירוש׳.
ע וכ״כ המאירי, וכ״כ בח״מ וב״ש סי׳ ד ס״ה. וכבר תמה המהרש״ל ביש״ש סי׳ לח, אם הולד ספק חלל איך יתכן דאין מוציאין והלא ספיקא דאורייתא לחומרא. ועיי״ש שפסק דאם נשאת לא תצא והולד כשר, עיי״ש הטעם, וכ״כ בתשובותיו סי׳ יז. וכן תמה על דברי רבינו אלה המ״ל בפי״ז איסורי ביאה הלכה ז בד״ה ודע שראיתי. ועיין בפ״ת אה״ע סי׳ ד סק״ג מש״כ בזה בשם שעה״מ ועוד.
פ לקמן ק ב.
צ כ״כ הראב״ד הובאו דבריו בספר הזכות. ועיין מש״כ בזה בברכת שמואל.
ק עיין בספר הזכות שהאריך רבינו לדחות דבריו. ועיי״ש שכתב: אלא אוכל בתרומה וכל דיני כהונה עליו. ולכן כתב כאן שרק אינו כהן לעבודה. אך רש״י בכתובות יג ב כתב שאינו אוכל בתרומה וכ״כ בשטמ״ק בשם הרשב״א והרא״ה. ודעת הריטב״א שם כדעת רבינו. ועיין ברמב״ם פ״כ איסו״ב ה״כ שכתב: ואינו עובד ולא אוכל ולא חולק. ויש לפרש שהכונה לאכילת קדשים. אך בש״ע אה״ע סי׳ ג ס״ט העתיק לשון הרמב״ם וכתב: ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה.
הערות
Gemara
Peirush