גמרא
פירוש
לְהוּ הֵזִיד בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְהִתְרוּ בּוֹ מַהוּ כֵּיוָן דְּחִידּוּשׁ הוּא דִּבְכׇל הַתּוֹרָה לָא אַשְׁכְּחַן מֵזִיד דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן וְהָכָא מַיְיתֵי קׇרְבָּן אלָא שְׁנָא אַתְרוֹ בֵּיהּ וְלָא שְׁנָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ אוֹ דִּלְמָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גמ׳. הא דתניא חומר בשבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות – מבשבועת העדות קאמר, משום דהתם אי אפשר בהתרא׳, דאמרי אשתלון [ההוא] סהדותא.א ה״ג בנוסחי אמר להו רבא בר איתי כו׳ ומאי חומרא – והכי פירושא דאי אמרת בשלמא רבנן הכי קתני, ששבועת הפקדון חייבין על זדונה מכות וקרבן, דהא והא עבדינן ליה, מה שאין כן בעדות, אלא אי אמרת רבי שמעון אדרבה שבועת הפקדון קילא, דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי, ואלו בעדות מייתי קרבן. דילמא בדלא אתרו ביה – וא״ת וליתני נמי חומרא דמלקות. איכא למימר כיון דגבי עדות לא איפשר בהתראה לאו חומרא חשיב לה.ב לא אם אמרת בשבועת הפקדוןג – כתב רש״י ז״ל לא ידענא היכא קאי, וברייתא היא בסיפרי בפרשת נשא,ד ואיברא דלאו הכי מתניא התם אלא, לא אי אמרת בשבוע׳ העדות, ורישא דברייתא הכי איתא התם, בפתע פתאום,ה בפתע להביא אונס, פתאום להביא את השוגג, והדין נותן מה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג, כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג, ומנין שחיי׳ את המזיד אמרת קל וחומר ומה שבועת העדות שלא חייב את השוגג חייב את המזיד, כאן (נזיר טמא) שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד, לא אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה תאמר כאן שלוקה, הואיל ולוקה לא יביא קרבן, ת״לו וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דברי רבי יאשיה, רבי יונתןז אומר כו׳. ואיפשר דשיבושא דנוסח׳ הוא דאיכא התם, ורב חננאל ז״ל כתב דתניא בסיפרי דבי רב לא אם אמרת בשבועת הפקדון, נראה שהוא גורס שם שבועת הפקדון,ח אבל י״ל דהתם שבועת העדות תניא, אלא דרבנן דגמ׳ ידעי דהוא הדין לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט, דאי ס״ד בשבועת הפקדון לוקה, לגמרה למילת׳ משבועת הפקדון כדגמר לה משבועת העדות, ותו ליכא למיפרך מה לשבועת הפקדון שאינו לוקה כדפריך בשבועת העדות, שהרי בפקדון לוקה, אלא ודאי חדא מינייהו נקט, ומשום דידעי דשבוע׳ הפקדון איתא על כרחין בההוא כללא, מייתי לה כאלו ההיא מתניתא בהדיא מתניא הכי. וכבר כתבתי כי דרך בעלי התלמוד להביא משניות בחסר וביתר לפי הצורך וכל שכן בברייתות. ואיכ׳ למידק אשמעתין למאי דקס״ד מעיקר׳ דבשבוע׳ הפקדון אינו לוקה הא קולא הוא, וכ״ש דאלי׳ קל וחומר.ט ואיכא למימרי דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת העדות והפקדון שאינו לוקה אלא מביא קרבן אלמ׳ חדא הוא דמיחייב, אבל כאן (שבועות כ״ט.) שלוקה היכי נעביד ביה תרתי מה שאין כן בשבועת הפקדון, וכיון דבאתרו ביה ליכא קרבן, אפי׳ לא אתרו ביה נמי חיוב מלקות הוא דאיכא עליה אלא שהוא מחוסר התראה, הילכך לא מייתי קרבן דחייבי מלקות הוא. ובמסקנא הכי פירושא לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר מן העונש של שבועה במלקות הילכך חמיר, וכי לא אתרו ביה מייתי קרבן דחיוב קרבן נמי הוא, תאמר בנזיר טמא דהיכ׳ דאתרו ביה נפטר מן העונש במלקות, ואפי׳ אם תחייבו קרבן לא מייתי ליה אלא למיחל עליה נזירות בטהרה,כ הילכך קיל ולא גמרי׳ משבועה לחיוב קרבן בשום מזיד כלל שאין דנין קל מחמור בכלום. וברייתא גופה צריכה לפנים דקתני כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג, ולפרוך שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו שחייב את המזיד ולא חייב את השוגג, ותו דאמרינן כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד, ולפרוך כל התורה יוכיח שחייב את השוגג ולא חייב את המזיד. והכי מפרישנא לה לכולא דתלתא קראי כתיבי, פתע זה אונס, פתאום זה שוגג, מאשר חטא על הנפש זה מזיד, ואמרי׳ מעיקר׳ דהדין נותן שיתחייב שוגג מאחר שחייבה תורה מזיד, מה אם במקום שלא חייב את המזיד היינו בכל התורה חייב את השוגג, כאן שחייב את המזיד דכתיב מאשר חטא על הנפש אינו דין שנחייב את השוגג. ואם תאמר שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו, שאני התם משום דאנוס הוא, אבל שוגג דעלמא לאו אנוס הוא דה״ל למיגמר, ומיפרך מיניה וביה עדיף, ועוד דאתי מאונס דכאן שחייב את המזיד ואת האנוס אינו דין שנחייב את השוגג, ובודאי דהא קל וחומר ליתיה אלא אי כתב רחמנא מזיד ולא כתב שוגג, ומשום הכי אמרל ומנין שחייב את המזיד, כלומר אם שמענו מזיד ודאי אתי שוגג מיניה אבל מנין לך מזיד. אמרתמ קל וחומר, כלומר נחזור ונידון דין אחר שיכתוב הכתוב שוגג ולא מזיד ויבוא מק״ו, מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג או משום אונס או משום טעם אחר חייב את המזיד, [כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד], וליכא למיפרך הכא טעמא מאי משום דאנוס הוא, דגבי נזיר טמא נמי אנוס חייב, וא״ת כל התורה יוכיח שלא חייב את המזיד וחייב את השוגג, איכא למימר אין הכי נמי אלא עדיפא ליה למיפרך מיניה וביה, ועוד דלא דמיא דאלו כל התורה פטר בה אונס, אבל כאן שחייב את השוגג ואת האונס דין הוא שנחייב את המזיד, ופריך מיניה וביה לא [אם אמרת] בשבועת הפקדוןנ שכן אינו נפטר מענשו במלקות ומשום הכי חמיר, תאמר בנזיר שעל כרחך נפטר מן העונש במלקות, וכיון דקיל לא מייתי׳ ליה מחמור כלל, הילכך אי כתב רחמנא פתאום דהיינו שוגג לא אתי מזיד, ת״ל וכפר עליו לרבות מזיד. וא״ת כיון דאי כתב רחמנא מזיד אתי שוגג מיניה דהא לא איפריך ק״ו קמא, תרי קראי למה לי. זו אינה תורה דאי לא כתב רחמנא פתאום הוה אמינא מאשר חטא על הנפש היינו שוגג, דשוגג נמי מקריה חוטא בכל התורה כולה, אבל אי אתו כל חד וחד מחבריה בין שוגג ממזיד בין מזיד משוגג וכדקס״ד בתחיל׳ דינא, לא צריך אלא חד, אבל השתא כיון דמזיד לא אתי תרוייהו צריכי. ומורי החכם ר׳ נתן [נ״ר] בה״ר מאיר ז״ל פי׳ דה״ק, ומנין שחייב את המזיד אמרת ק״ו, ומה שבועת העדות שלא חייב את השוגג מפני שהוא אנוס חייב את המזיד, כאן שחייב את השוגג דכתיב בפתע זה אונס, ושוגג דומיא דפקדון קאמר, וליכא למימר השתא כל התורה יוכיח שהרי פטור בה אונס. מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מיחייב, כפירת דברים בעלמא הוא – שמעתי שהקשה הרב אב ב״ד אל הרב ר׳ יוסף אבן פלאט ז״ל מנא ליה לרבה הא, דילמא כי קא מיבעיא לן בדליכא עדים בפקדון קא מיבעיא לן, ומשכחת לה דליכא עדים בפקדון ואתרו ביה, כגון שהיו קרובים למפקיד ולא מהימ׳ [למימר] האי פקדונא דפלוני הוא, ויכולין להתרות בנפקד שהן רחוקים אצלו ובתרי גופי ודאי פלגינן דבורא,ס ועוד דהכא בלאו מפלג דיבורא נמי לקי נפקד, דהא לא קא מסהדי אפקדון אלא עליו להלקותו. ואיפשר דכיון דמתרו ביה לא תשבע שהפקדון לפלוני הוא לא מהימני, משום דבפסול קורבא לא פלגינן דיבורא אלא לגבי עצמו, וזו לדברי מי שמפרש כן במסכת מכות כמו שכתבתי שם.ע ויש לתרץ כאן דאין הכי נמי דמצו לתרוצי ליה לרבה הכי, אלא אקשויי נמי קא מקשו ליה למימרא דאפילו בכשרין נמי מיחייב, ומסקנא נמי הכי.פמהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א וכ״ה בתוס׳ ד״ה הזיד, ועי׳ רש״י ותוס׳ הרא״ש.
ב וכ״ה בתוס׳ הרא״ש.
ג כגירסת ר״ח, וכ״ה בגמ׳ כ״י מובא בדקדוקי סופרים.
ד סי׳ קי.
ה במדבר ז׳, ט.
ו שם יא.
ז בכי״ק: נתן.
ח וכ״ה לפנינו בספרי שם, וכ״ה ברשב״א ובריטב״א והם כתבו שיש גורסים שבועת העדות, וראה גם חי׳ הר״ן.
ט ד״ה תוס׳ ד״ה מאי, מש״כ בא״נ.
י וכ״ה בחי׳ הר״ן עיי״ש, וכ״ה בריטב״א.
כ וכן כתבו תוס׳ ד״ה מאי, בסופו עיי״ש.
ל בכי״ק בהגהה נוסף כאן: שנחייב.
מ בנדפס: דאמרת, ונראה שטעות סופר הוא.
נ צריך להגיה: העדות.
ס כדאיתא בבבא בתרא קלד, ב.
ע ז, א (עמ׳ מה) סוף פרק ראשון. והמפרש הזה הוא הרב אב״ד עצמו וצ״ע. ותוס׳ הרא״ש ד״ה מאי לאו כתב קושיא זו בשם הראב״ד, ועי׳ ריטב״א ורא״ש במכות שם.
פ וכ״ה ברשב״א ובחי׳ הר״ן, ובחי׳ הר״ן כתב עוד תירוץ, וראה תוס׳ הרא״ש מה שתירץ, ועי׳ ריטב״א. ולכל התירוצים חוזרת קושית הרב אב״ד לפי ההיכי תמצי שכתב הגרעק״א בגליון הש״ס לקמן בעמוד ב, ואף תירוצו השני של רבנו קשה, דזה גופא קשה מנ״ל להוכיח מהברייתא שבסוף מכילתין דאיירי בכשרין, דילמא איירי בהיכי תמצי של הגרעק״א, וזו היא קושיתו של הגרעק״א, עי׳ בתשובות שבסוף דרוש וחדוש רעק״א סי׳ ה (הובא בחי׳ רעק״א למסכתין (א״י תשכ״ז) בעמוד ב] אך כל ההיכי תמצי של הגרעק״א הוא לשיטת התוס׳ כאן ד״ה הזיד, אך מרש״י נראה שחולק, והריטב״א בד״ה אמרוה רבנן, חולק.
הערות
Gemara
Peirush