^א ד״ה אימור.

^ב הביאור, דבשלמא אי אקושיא אמתני׳ ניחא דשהא להקשות הכא, משום דהכא מקשה גם אמשנה וגם אברייתא, אבל לרש״י דמקשה אברייתא משמע דבלי ברייתא דר׳ יהודה לא הוה מצי להקשות אמתני׳ מברייתא דמקלט ועל זה תירץ רבנו דמעיקרא אפשר דהוה ס״ד דהוה מדאורייתא. ונראה בביאור פלוגתא דפי׳ רבנו ורש״י הוא ביסוד החידוש דר״י לחומרא קאמר, דרבנו סבר דהא דאמרי׳ לחומרא הוא מן הסברא וכמש״כ בתוד״ה אימור, ולפיכך כיון דהביא הברייתא דבירושלים הלך כו׳, ופליגי גבי מעשר ע״כ דלחומרא פליגי, ושפיר היה יכול להקשות מצד ערי מקלט. אבל רש״י מפרש דמדלא נקט ר׳ יהודה אלא מעשר לחודיה משמע דהוא משום לחומרא [ועי׳ ריטב״א] ולפיכך עד דלא מייתא האי דר״י דתני חדא לא היה יכול להקשות אמתני׳.

^ג ע״כ חסר בכ״י.

^ד כל הקטע במרובעים חסר בכ״י וכן חסר בכי״נ. והכל לפי הנד׳.

^ה הנה דעת רש״י דרב אשי דחיק ליה פירושא דרבא, משום דלרבא רב יהודא לקולא דשמע לרבנן דהיכא דנופו בחוץ ודרגא לנופו דרך עיקרו הוי לחומרא, ואתא ר״י להקל, וזה היה לרב אשי דוחקא, דמשמע דאתי ר״י לחומרא, ודברי חכמים סתומי הם. משום כך אתא רב אשי לפרש, דר״י שמע לחכמים דאזלינן בתר עיקרא דדינא ובין נופו ובין עיקרו כדקאי קאי, ולרבנן אי הוי עיקרו בחוץ ונופו בפנים ועומד אעיקרו בחוץ מותר להורגו וכן אי נופו בחוץ אע״פ דעיקרו בפנים מותר, דלא מחמירנן אעיקר דינא, ואתי ר״י לפלוגינהו בתרתי. דלא מיבעיא דאנופו שבחוץ אסור דשדינן ליה אעיקרו שבפנים דבכולי גמרא שדינן בתר עיקרא, אלא גם כשנופו בפנים אזל שדי עיקר בתר נופו, ואף אנופו קאמר, ולפי״ז ליכא לאקשויי גבי ערי מקלט בעיקרו בפנים האי גואי קאי, משום דר״י לא קאמר דאזלינן תמיד בתר נוף אלא אף אחר הנוף, ורש״י הוצרך לומר דאזלינן בתר עיקרו נמי, מפני שנראה לו דוחק פי׳ הר״מ בתוס׳ שיש לעיקר דין לעצמו, משום דמשמע ליה דאף בתר נופו, היינו דדין הנוף כדין העיקר, וכיון דבדין הנוף שמושך אחריו העיקר, ה״נ באידך דדין העיקר דמושך אחריו הנוף.

^ו וכן הקשו התוס׳ ותוס׳ שנץ. ועוד הקשו תוס׳ דאין סברא שדין הנוף יתבטל לגבי עצמו והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ דניזיל בתר העיקר. וביאור סברתם, דכיון דאמרינן דהלך אחר הרוב, משמע שיש לנוף יחוד דין דהולכין אחריו משום חשיבותו, ולפי״ז ודאי שא״א שיתבטל דין עצמו אע״פ שיש מקום לומר שלא ימשוך אחריו העיקר. ומה שכ׳ בתוס׳ דכן מוכח במעשר [ולכאורה לא כתבו בתוס׳ ד״ה גבי דל״א בתר עיקרא היינו לס״ד, אבל לרב אשי שאמר אף בתר נוף אין זה מוכרח, ועי׳ בסמוך שאכן הרבה ראשונים ס״ל דגם אחר עיקר אזלינן לחומרא]. מיהו ברש״י נמי משמע דבמעשר לא אזלינן בתר עיקרו אפילו לרב אשי שכתב ולענין מעשר כדשנינן. וכ״מ שזו דעת הר״מ בפ״ב מהל׳ מע״ש הט״ו שכתב רק הדין דהולכין אחר הנוף ולא הזכיר דין עיקרו בחוץ ונופו בפנים, ובדין ערי מקלט פסק כרב אשי דהולכין אף אחר הנוף. ועי׳ כ״מ בהל׳ מע״ש שם ופי׳ המשנה מעשרות פ״ג מ״י, ועי׳ בהערות למאירי מכות הערה 242. וצ״ע מניין מוכרח להם כך. ואפשר דסמכו אמתני׳ דמעשרות שם דתנן דבתי ערי חומה הולך אחר העיקר ובמעשר וערי מקלט אחר הנוף, ואילו הוי הפי׳ אף אחר הנוף לא הוי לתנא דמע״ש למסתם בזה. והסברא אפשר דבמעשר אי אזלינן לחומרא הכא והכא הוי כתרתי דסתרי, דאי אזלינן בתר נופו שבחוץ אין יכול לאכול שם, ואי ניזיל אף בתר עיקרו לא יכול לפדות שם, וזה חומרא יתירא לתת שם חומרת ב׳ מקומות. [ועי׳ מה שנחלקו בתויו״ט ותוס׳ רע״א במעשרות שם בנופו בחוץ ועיקרו בפנים דבעל תויו״ט סובר דאינו מותר שם לא בפדיה ולא באכילה, והגרע״א תמה דממנ״פ יועיל פדיה ע״ש, ועי׳ ערוך לנר]. אבל בערי מקלט הכל הוי לקולא.

^ז זה כפי׳ הר״מ בתוס׳, ועיקר סברתו דכיון דתני בלשון הלך אחר הנוף, משמע דיש לנוף חשיבות מיוחדת יותר מאשר לעיקר, דאי יש גם חשיבות לעיקר הוי ליה למתני׳, ומשו״כ מפרש דאי נופו בחוץ לכו״ע לא יפסיד דינו ואינו נמשך בתר עיקרו, דהא לא תנן דהולכין אחר העיקר, מיהו גם דין העיקר לא בטיל לקולא והולכים בזה בתר עיקר, אלא כשנופו בפנים אזלי׳ נמי בתר נוף שימשוך בתרא העיקר, ולא מיקטל אעיקר שבחוץ שנמשך אחר הנוף שבפנים, ולפי׳ הר״מ לא דמי מה דאמר אף אחר הנוף דהיינו כשם שבפנים אזלי׳ בתר עיקר לדין עצמו, ה״נ אזלי בפנים בתר נוף למימשיך בתרא העיקר שבחוץ, ורש״י לא רצה בזה כמו שכ׳ לעיל, ועי׳ ר״ח.

^ח מע״ש פ״ג ה״ז. ועי׳ שנו״א מע״ש פ״ג מ״ז שכתב דהבבלי חולק על הירושלמי ע״ש.

^ט כ״כ הרז״ה כאן, וכ״כ המאירי, וכ״ה ברש״י בתי׳ הא׳.

^י בכ״י: הארץ, וכנר׳ שזה ט״ס.

^כ עי׳ ר״ש מעשרות פ״ג מ״י, והובא בתוס׳ שנץ בשמו דרב אשי בא להעמיד תי׳ א׳ שיש לחלק בין מעשר למקלט והדברים מקוצרין שם.

^ל ע״פ כי״נ והנד׳.

^מ ההסבר דבמקלט בתר דירה אזלי׳, ואע״פ שהגבול עובר באמצעו, מ״מ אין אומרים שיתחלק מקום הדירה, דחציו כלפנים וחציו מבחוץ דאין דירה מתחלק לב׳ חלקים אלא דנים הכל כיחידה אחת, ולכאורה כל הנידון בנוף עצמו, אבל ברמב״ם ובמאירי מבואר דהדין הוא תחת הנוף [ועי׳ לשון הגמ׳ במהוי עיקרו דרגא לנופו, משמע דקאי ממש על הנוף]. ועי׳ ריטב״א שתמה דהא תחום העיר קולט אע״פ שאינו ראוי לדירה דאמרי׳ וישב בה ולא בתחומה ואמר אביי כאן לקלוט וכאן לדור, ע״ש ועי׳ באבן האזל הל׳ רוצח פ״ח הי״א.

^נ בכ״י: ועיקרו מבחוץ וזה ט״ס.

^ס כלומר, דבודאי דבמעשר אין סברא לילך בתר הנוף, וע״כ דהוא משום לחומרא, ולפי״ז גם בערי מקלט לחומרא, ולית ליה דבדירה תליא.

^ע בנד׳: בין מעשר למעשר למקלט, וכנראה ט״ס.

^פ בכי״נ: מ״מ, וזו נוסחא נכונה.

^צ עי׳ רמב״ם פ״ח הי״א שכתב דאי אזלינן לחומרא דעיקרו אזיל בתר נופו שבפנים משיגיע לעיקרו נקלט וההורג שם נהרג עליו, ועי׳ מנחת חינוך מצוה ת״י שתמה דאחר שהרגו גואל הדם יש לומר דלגבי להרוג את גואל הדם יש להעמיד אעיקרא דדינא דהוי כבחוץ ולא יהרג גואל הדם ע״ש שנשאר בצע״ג. ומשמע דהר״ם לא מפרש דענין לחומרא היינו ספק, וממילא יש לדון עליו תמיד לספק נפשות ויהא להקל, מיהו במעשר נראה לכאורה שזה רק מטעם חומרא, וצ״ע.

^ק עי׳ ריטב״א שכ׳ שגם לר׳ יהודה אין יכול להורגו רק בחצים וצרורות, שלא יבא להגרר אחריו בפנים, ודייק כן מפי׳ רש״י.

^ר הדברים סתומים, ולכאורה נראה דצריך לפרש כרש״י דאין נעשה דרגא לנופו שבחוץ ואסור לעמוד על העיקר להורגו. מיהו לפי״ז אין הדמיון למעשר כלל, ורבנו הוסיף דדמי למעשר, דאדרבא התם לקולא דאזלינן כל חד לדינא דעצמו, אבל במקלט לפי׳ רש״י רבנן מחמירים, וצ״ע ביאור דברי רבנו.

^ש דא״כ כל העיקר חסר בגמ׳.