^א ששיטת רבינו שמועיל משיכת המשכון לשעבוד, אך שיטת הראב״ד יובא בסמוך שלא מועיל משיכת המשכון ליצור שעבוד ולא נתחייב לה.

^ב שכשם שמקדש במלוה אינה מקודשת משום שלא נכנס לידה כלום כך גם במקדש בהתחייבות אינה מקודשת משום שלא יצא ממנו כלום כמבואר בהמשך.

^ג מז ע״א.

^ד מבואר כאן שאין זה דין רק בקידושין. ולא כמו שכתבו במחנה אפרים (הלכות מעות סי׳ ה׳) והמהרי״ט (ח ע״ב) שמהר״ן גבי מנה אין כאן משמע, שרק בקידושין לא מועיל שעבוד משום שאגיד גביה, ואפשר שהוא משום שמקישים הויה ליציאה שלא יהיה אגיד גביה, אבל במכר יועיל. וכן כתב בשו״ת הב״ח (סי׳ קמ״ט) והובא בקצות החושן (סי׳ ק״ץ סק״ו) שרק בכסף קידושין לא מועיל אגיד גביה משום שלא סמכה דעתה ובשאר קניינים יועיל. אך כאן מבואר שבכל קניינים אינו מועיל. וכן הקשה רבי עקיבא אייגר בהגהותיו על המחנה אפרים מהגמ׳ כאן שגם שפחה אינה נקנית בהתחייבות. ובאבני נזר (אה״ע סי׳ ת״ח) הוכיח מכאן דלא כדעת הרדב״ז דבקידושין לא בעי נותן וסגי בזה דאצל המקבל הוא שוה פרוטה דכאן רואים דלא סגי במקבל ובעינן שהנותן יתן שוה פרוטה, אלמא שפירש שהחסרון כאן משום שהנותן אינו נותן ממון רק עשה שתקבל שוה פרוטה. אך בחידושי ר׳ שמעון שקאפ (קידושין סי׳ ד׳) שהחסרון בשטר חוב דידיה משום שאינו חסר ממון ואין זכית האשה בשטר והשעבוד מחייבים אותה בתמורה ובשביל שהכסף יקנה בעינן שהוא יחייב תמורה את המקבל וחיוב תשלום יש רק כשזה נהנה וזה חסר אבל בגוונא שאין הנותן חסר הוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר ופטור מלשלם. ובקהילות יעקב (סי׳ י״ח אות ב׳) כתב שדעת האשה להתקדש בכסף שעומד לתת לה ולא בשעבוד שזכתה ולכן אינה מקודשת.

^ה ע״פ כת״י. ובנדפס: במלוה.

^ו ע״פ כת״י. ובנדפס: ליה. וכן הוא בכת״י לונדון.

^ז ע״פ כת״י. ובכת״י לונדון: לשעבוד.

^ח נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס: והרב.

^ט ע״פ כת״י. ובנדפס: במשכון.

^י בנדפס: נוסף כאן במידי, וכן הוא בכת״י לונדון, אך בשאר כת״י אינו.

^כ בנדפס נוסף: ליה. וכן הוא בכת״י לונדון.

^ל וכן שיטת הרא״ש (פ״א סי׳ י׳) שלא מועיל משיכת המשכון ליצור שעבוד ולא נתחייב לה, ורק כשיש שעבוד הגוף מועיל משיכת המשכון לקנות זכות במשכון אבל כל שאין שעבוד הגוף אין יכול לזכות קנין במשכון, ואם משיכת המשכון היה מועיל לשעבד היתה מתקדשת בשעבוד שזכתה על ידי משיכת המשכון. וטעמו כתב באבני מילואים (סי׳ כ״ט ס״ק י״א) שמשכון הוא מדין ערב שנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ולא שייך ערב אלא כשיש שעבוד הגוף. ובדעת רבינו והרשב״א כתב שם (סק״י) ששייך חיוב ערב אף שאין לוה והכי נמי נשתעבד המשכון אף שאין עליו חיוב הגוף. אך בחידושי ר׳ שמעון שקאפ (קידושין סי׳ י״ז) כתב שמשיכת המשכון יכולה ליצור שעבוד הגוף, כמו שמצינו בשכירות שבמשיכת החמור נתחייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר. ודעת הרא״ש שלא מועיל משיכת המשכון ליצור שעבוד הגוף ולא קנתה משכון. ובקובץ שיעורים (אות ע״ח) כתב שהרא״ש נסתפק באומר זרוק מנה לים אם חייב מדין ערב אף שאין לוה, ומכל מקום כאן סובר שלא שייך שעבוד נכסים כל שלא חל שעבוד הגוף אלמא שאין קשר ביניהם. וגם רבינו והרשב״א מודים בזה אלא שנחלקו בפירוש הגמ׳ כאן שהרא״ש מפרש שמדובר כשלא נתחייב גופו, ורבינו מפרש כשנתחייב גופו.

^מ בנדפס נוסף: הוא, וכן הוא בכת״י לונדון.

^נ מח ע״א.

^ס ע״פ כת״י. ובנדפס: המלוה, וטעות הוא.

^ע באבני נזר (אה״ע סי׳ תטו) העיר עליו שאם כן אינו ענין לדרבי יצחק, ועוד שרבינו לקמן יט ע״א במקדש במלוה שיש עליה משכון הקשה למה לי מדרבי יוסי בר׳ חנינא תיפוק ליה מדרבי יצחק, ותירץ דסלקא דעתך שדעתה אמלוה ולפי דבריו כאן ר׳ יצחק לא מועיל אלא כשגבאו לבסוף שאז אמרינן למפרע הוא גובה. ועוד קשה על מסקנת דבריו שהרי בקדשה במשכון דידה מבואר בדף י״ט שמקודשת מדרבי יצחק ושם לא נגבה לבסוף ואינה מקודשת מדין משכון, וכן לא מדין חוב כי מלוה דידה הוא. ובמשנת ר׳ אהרן (סי׳ י״ג סק״ב וסק״ג) העיר שאם משכון נחשב שהלוה חסר משום הקנין שיש למלוה בו שמטעם זה מועיל לקדש בחזרת המשכון, גם כשנתחייב לה ונתן לה משכון תתקדש במשכון שקיבלה ממנו כיון שהוציא ממנו את המשכון ועיין שם מה שכתב. ועיין עוד לקמן יט ע״א מה שכתבנו.

^פ בחידושי רבי שמואל (סי׳ ה׳ סק״ז) כתב שאגידה גביה הוא המנה שלא אומרים שנחשב שכבר אין לבעל את המנה משום שהוא אצלו ולא נחסר כלום. והעיר על הר״ן שכתב לחלק בין מקדש בהתחייבות שלו לבין חוב של אחרים שבהתחייבות המנה אגוד אצל הבעל ואילו בחוב דאחרים לא נשאר אצלו כלום ולא אגיד גביה, ולפי הנתבאר קשה שסברת אגיד גביה שייך גם במקדש בחוב של אחרים שגם שם לא נחסר לו המנה. אלא שמקדש בזכות שיש לו והזכות נחסר לו. ואילו במקדש בהתחייבות לא נחסר לו הזכות. אבל לא משום שאגיד גביה. אך לפי מה שכתב בקהילות יעקב (סי׳ י״ח אות ב׳) שדעת האשה להתקדש בכסף שעומד לתת לה ולא בשעבוד שזכתה ולכן אינה מקודשת מובן שבחוב דאחרים אין דעתה להתקדש במנה אלא בחוב והחוב אינו אגיד גביה.

^צ ב״מ מח ע״ב ד״ה כתב.

^ק נוסף ע״פ כת״י, ובנדפס אינו ומוקף תיבת ליה בסוגרים. ורא״ז הגיה לה, אך אין צורך להגיה שכן הוא בכת״י.

^ר ע״פ כת״י. ובנדפס: זו שלה.

^ש ואף שמקנה לה מקום בחצר לזכות שם לא נתבאר כיצד זוכה בו, ובוזאת ליהודה הביא מרעק״א שהעיר איך תזכה בסלע שיהיה חצרה, שכל שאלה ושכירות אינו מזכה רק בקנין, ואף שכליו של לוקח ברשות מוכר קנה כשהיה בעלה מוכר קלתות, משום שאינו מקפיד, ששם קונה מחמת כליו כשאין המוכר מקפיד, אבל לא מתורת קנין בחצר בעלה. והאבני מילואים (סי׳ ל׳ סק״ג) כתב שכיון שרוצה לקדש גמר ומקני ואין צריך קנין, ודימה לתוס׳ בכורות י״ח ע״ב ד״ה אקנויי, שכיון שרוצה לעשות מצוה בממונו גמר ומקני ליה מקום בחצרו, מה שאין כן במקח וממכר לא גמר ומשעבד נפשיה כולי האי. ובטיב גיטין ציין לגמ׳ לקמן ט׳ ע״ב דבההיא הנאה דקמתחתני אהדדי גמרי ומקני ומקנה לה מקום בחצר. אך במחנה אפרים (שכירות סי׳ א׳) ביאר על פי הרמב״ם שאכילת פירות קונה, וכמו כן בב״ק מ״ח ע״ב קונה בעל הפרה חצר חבירו על ידי שמכניס פרתו לשם וכן המפקיד קונה מקום בחצר הנפקד על ידי שמעמיד שם פקדון, וגם כאן קונה האשה את החצר על ידי שמניחה שם כסף קידושין, ומסיק שם שכיון שאינו אלא זכיה לפירות להשתמש במקום כדרך תשמישו כך זכייתו. אך אינו דומה לכל הדוגמאות שהביא ששם בעל החפץ קונה את החצר על ידי העמדת חפציו שם, אך כאן הכסף קידושין של הבעל ואיך תקנה האשה את החצר על ידי שמניח שם כסף שלו עבורה. [ואולי משום שקנינו וחצרו באים כאחד]. ובקהלת יעקב (אה״ע סי׳ ל׳ ס״ב) כתב שלא מועיל שאלת מקום רק להשתמש בו אבל לזכות בחצר צריך חזקה. וכן כתב בנתיבות סי׳ קצ״ב סק״ו. ובאמרי בינה (חו״מ סי׳ ט) כתב שאף המקנה יכול לעשות קנין עבור הקונה בחפץ שלו, ולא יצא מרשותו, וקניני שאלה אפשר לעשות על ידי תשמיש, והבעל עשה קנין עבור האשה בשליחותה.

^ת ו׳ ע״ב.

^א היינו שבאומר תן על גבי סלע אין דין ערב כיון שיכול ליטול ממונו משם. אך בריטב״א כתב שהאומר תן מנה על גבי הסלע שהוא מקום האבד ואתחייב אני לך ונתנו על פיו חייב כשלא חזר ונטלו משם, ואם הניחו שם והלך ואחר כך חזר ונטלו משם תלוי אם הוא מקום שהמוצא יכול ליטלו לעצמו חייב מדין ערב. ובאבני מילואים (סימן ל׳ ס״ק יב) כתב, שאין הריטב״א חולק על רבינו, שרבינו מדבר בסלע הנמצא במקום שאינו אבוד, והריטב״א מדבר במקום האבוד.

^ב בכת״י אינו.

^ג תיבת וזרק אינה בכת״י.

^ד בכת״י בודפסט ומנטואה אין מתיבת ׳ומיהו׳ עד ׳אבל בירושלמי׳. אלא ׳ואתקדש אני לך מקודשת וצ״ע׳. אך בכת״י לונדון ישנו.

^ה ע״פ כת״י. ובנדפס: מנה.

^ו פ״ב ה״א.

^ז שלפי גמרתנו חיוב הערב אינו משום זכית הערב אלא משום שהוציא ממון על פיו וגם בזרוק מנה לים חייב, ולירושלמי חיוב הערב משום זכית הערב.

^ח שאלה פ״ג ה״ב.

^ט אך הריטב״א כתב שתנם על גבי סלע חייב ושם בב״מ לא אמר ואתחייב אני לך לכן פטור לשמואל ורב אשי, ואילו רב נחמן סובר שסתמא כפירושו ואתחייב אני לך. וכן כתב בשיטה מקובצת שם שאם אמר הכישה במקל והיא תבוא ואתחייב אני לך לכולי עלמא חייב דהוי ליה כאומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך שחייב וכיוצא בו באשה מקודשת. ושם לרב חייב אף שלא אמר ואתחייב אני לך שכיון שלהנאתו אומר לשלחם מסתמא כאילו פירש ואתחייב אני לך, מה שאין כן באומר זרוק מנה לים כל שלא אמר ואתחייב אני לך אינו חייב כיון שאין הזריקה לתועלתו.