גמרא
פירוש
אחֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
1והא דאמר ר״ל אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול לא כתבה רבינו ז״ל בהלכות, ולא ידעתי למה. ור״ח כתב שהיא הלכה. ובודאי דלענין (עדיות) עדים שאמרו קטנים היינו לית לר״מ דאיהו מדמי ליה לדריש לקיש שאין מלוה עשוי להחתים קטנים. וקסבור דהנך חזקות מרעי מגו. ומיהו רבנן אית להו חזקה בשטר מקויים, אבל בשטר שאינו מקויים אמרי מגו, בין מפיהם בין מפי אחרים. והוא דלא לישוו נפשייהו רשיעי. והכי נמי איתי בדוכתא בפרק מי שמת למאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, שנאמן לומר קטן היה, כדאמרינן יפה ערערו בני משפחה, וכ״ש עדים דאלימי, כדאיתי התם. ואחר כך מצאתי בפרק זה בורר בסנהדרין שכתב רבינו ז״ל אגב גררא, ושם גלה דעתו שהיא הלכה פסוקה. הא דאמר רב חסדא קא סבר ר׳ מאיר העדים שאמרו להם וכו׳ הכי קאמר אע״ג דקימ׳ לן שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, מכל מקום דינא הוא דליקטליה דלא יחתמו שקר, ומדת חסידות הוא. ואי לא עביד הכי משוו נפשייהו כרשיעי. וקסבר ר״מ אפילו בכי האי גוונא אין אדם משים עצמו רשע, שאינו חסיד. ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ואי אתו לקמן מורים להו למחתם, כי חתמו מנפשייהו היכי משוות להו רשיעי כי היכי דנימא אין אדם משים עצמו רשע, הואיל ואי אתו לאורויי מורים להו לכתחלה שיעידו ואל יהרגו. ואיכא דאמר רב חסדא אמר קא סבר ר״מ מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר לפי שנמצא בברייתא חיצונית ג׳ דברים אין עומדין בפני פקוח נפש אלו הם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ר׳ מאיר אומר אפילו הגזל. ורבא אמר (אין) אנן ודאי קיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה דברים אלו בלבד. ודילמא אתא קמי בי דינא דסבירא ליה כרבנן ואורו ליה הכי. ולאו מילתא היא. כגון שחב לאחרים וכדר׳ נתן אי אקשי לך ונהימניה מגו דאי בעי מחיל ליה, כדשמואל דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, אי נמי דאי בעי קלייה. ותירץ (הרב אב ב״ד) ראב״ד משום דאמנה עולה היא ולא מהימן למימר דעדים חתימי אעולה. ואיכא למידק עליה דהא השתא לא ס״ד הך סברא. (ואין לומר) ואיכא למימר אי הכי נמי דלא ס״ד הא דאמר רב שישא בריה דרב אידי דעדים לא להימניה, מיהא הא דאמר רב כהנא דאסור לשהות שטר אמנה ידעי׳ לה. הילכך לא מהימן משום מגו לשווי לסהדי רשעי. ולהאי טעמא אי אמר פרוע הוא נאמן משום מגו. כך כתב הרב ז״ל. ולא נהירא בטעמא. ועוד דאמנה דמלוה לא משוו עדים רשעים, דשמא בינו לבינו היתה אמנה, וכשאמרו אעולה, בעדים האומרים אמנה היו דברינו הוא. ויש אומרים דאע״ג דאמרינן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, דוקא במוכר, משום דמדאורייתא לא קני ליה, כדכתיב רבינו הגדול מההיא דבפרק יש נוחלין. אבל היכי דחב לאחרים ואין לא אלא האי מנה, אי סבירא לן כר׳ נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה, אפילו מחלו אינו מחול, דהא מדאורייתא קניא בעל חוב, כדאמרינן בעלמא כי היכי דמשתעבדנא לך לדידיך הכי נמי משתעבדנא לבעל חוב דידך, ואמרינן נמי כי היכי דמשתעבדנא (לכון) ליה לאבוכון הכי נמי משתעבדנא לבעל חוב דאבוכון, מדר׳ נתן בפרק כל שעה. הילכך ליכא לאקשויי מדשמואל. כך כתב הראב״ד, וכך ראיתי בתוספות. ולא מסתבר. ועוד דקשיא עליה הא דגרסינן בפרק החובל ותזבן לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלא ביה, דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלא, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואמאי יכולה למחול, הא משתעבד בעל לניזק מדר׳ נתן, דסתם בדלית ליה נכסים אחרים עסקינן, כדאמרינן התם, וה״נ מוכח בפרק שנים אוחזין גבי מצא שובר וכו׳ כדאיתא התם. ועיקר קושיין ליתא בגמרא, דאיכא למימר לאוקמתיה דאביי כרב דלית ליה דשמואל, ומדחייא דרב לאביי מהלכתא (כדדחיה) דמדחיי לאוקמתיה דרבא ולא אתיא דרב כהלכתא אלא לפירוקי דרב אשי בתרא. ולית ליה נמי מגו דאי בעי קלייה, כגון שהוחזק השטר בבית דין. אלא קשיא לרבינו הגדול ולגאון שכתבוה. ואי בעית אימא משכחת לה כגון דאמר ליה משתעבדנא לך לדידך ולכל מאן דאתי (מזכותך) מחמתך, דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל, כדכתיבנא בפרק קמא דגיטין, כדעת מקצת החכמים. אי נמי כתבה רבינו הגדול ז״ל ללמוד הימנה למכנסת שטר חוב לבעלה שאינה יכולה לומר אמנה הוא. ושוב מצאתי בשם קצת חכמים הצרפתים שהעמידוה כגון שתבעו מלוה שני ללוה מדר׳ נתן והעמידו בדין ונתחייב לו ממון, ואח״כ בא בעל השטר ואמר אמנה הוא זה, דכיון שעמד בדין שוב אינו יכול למחול, דכל מילתא דבי דינא כמאן דגבוי דמי, כדאמרינן לעינין פרוזבול. וגם זה על דעתי רחוק הוא היאך העמידו בדין והיאך נתחייב לו בממון בלא הוצאת השטר. ואם הוציאו ולא טעין, היאך יחזור ויטעון. ועוד שאינו כן מהסוגיא שהזכרנו מפרק החובל. ואין לדון כאן אלא כלשונו. {מקונטרס אחרון:}2מה שהעלינו בפרק האשה שנתאלמנה, דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה, או פרוע, אפילו במקום שחב לאחרים, מגו דיכיל למוחלו, מסוגיא דשנים אוחזין בטלית, ומגו דאי בעי קלייה. וכענין הזה עוד במסכת ערכין בפרק שום היתומים, דמפקי׳ למאן דאמר יש שאלה בהקדש דנאמן המקדיש נכסיו לומר מנה לפלוני מגו דאי בעי מתשיל עליה. ויש לנו לדקדק בשמועתינו, אם כן מי שהיה עליו כתובת אשה ובעל חוב, והיו בידו מטלטלין, יהא נאמן לומר של פלוני הם, של הקדש הם, מגו דאי בעי מקדש להו ויהיב להו במתנה, דלא אתי בעל חוב וגבי מיניהו, דקימ׳ לן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו, וה״ה למתנה. ומילתא דאביי היא גופה קשיא, דנהי דרב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לית ליה דמשואל במחילת שטר חוב, בין במכירה בין בשעבוד, להימניה במגו דאי בעי מקנה ליה שטר זה לאחרים בכתיבה ומסירה, ומפקע ליה מבעל חוב דידיה דא״ל קונה אנן מטלטלי זבין לי, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, כדאמרי׳ לקמן בפרק הנושא. ודמי להאי מגו דאמרן, ולמגו דנאמן אדם לומר זה בני בכורי משום דאלו בעי למיתן ליה מתנה מי לא יהיב ליה, כדאמרי׳ בסוף קדושין ובפרק יש נוחלין. ובזה יש לומר דלאביי מתוקמי דרב כגון שיש לו קרקע ואין לו מטלטלין, ולוקח שטר שגבה קרקע בחובו, בעל חוב חוזר וגובה אותה ממנו, כדאמרי׳ ביתומים מדר׳ נחמן ומדר׳ נתן, כדאיתא בפרק כל שעה, וזה על הדרך שכתבנו. אבל הדין שהוצאנו מכאן להאמינו במטלטלי׳ שהם של אחרים תימה הוא. וכתב הרמב״ם ז״ל, טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אלא פקדון הן בידי או שאולין ושכורין, אין שומעין לו, או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חוב. ושמא נחזור נאמר שאין אדם נאמן במה שבידו לומר שהוא של אחרים מאחר שתבעוהו בחובתו, חזקה כל מה שביד אדם שלו הוא. ולפי׳ אמר רב במלוה שאמר שטר אמנה הוא זה וחב לאחרים, דאינו נאמן אפילו במגו, דאם איתא דאמנה הוא לא החזיר לו שטרו עד עכשו שתבעוהו לבעל חובו כדר׳ נתן. וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה, דמגו במקום חזקה זה לא אמרי׳, דעביד איניש למעבד קנוניא. אבל במוצא שובר בזמן שהאשה מודה דמיד הבעל נפל, מהני ליה מגו במקום חששא, דליכא הכא חזקה דשיקרא כלל, ואפילו שטר כתובה יוצאת מתחת ידה. ומעתה מי שבידו מטלטלין אינו נאמן בשום מגו להפקיעם מיד בעל חוב לומר של אחרים הם, של הקדש הם, אלא אם כן נתנם או הקדישם בפנינו, דבא גזבר ונוטלן. וצריך עיון ובדיקה.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 ד״ה זה מופיע בכ״י באמצע דברי רמב״ן לכתובות י״ח: לפני ד״ה ״אלא אי איתמר.
2 פיסקא זו (עד ״וצריך עיון ובדיקה״) היא חלק מקונטרס אחרון של רמב״ן.
הערות
Gemara
Peirush