^א בהשגות על הרי״ף (א, א), ועי׳ ריטב״א מאירי ור״ן. [עיין בסוף המסכת סימן ב בביאור הסוגיא ודברי רבנו].

^ב עי׳ לקמן ג א.

^ג כלומר ולא סגי שעשאו שליח. ועי׳ ריב״ש סי׳ שיח דאולי הגט שנתן הבעל אבד וזה אחר הוא.

^ד היינו שחכמים יתקנו כן, וכמש״כ הריטב״א שיהא נאמן כשנים. ועיין מאירי. ולשון הראב״ד לכאורה צ״ב עי״ש בדבריו. וראה מש״כ להלן הערה 108.

^ה עיין מאירי שכתב דהיינו שהיה סבור דסגי בעדי מסירה. וצ״ע, דמבואר בהמשך דברי הראב״ד שם דאין הפסול משום מזוייף מתוכו, [מלבד מה דיש לדון עפ״ד הרשב״א לקמן ד א דאם אין החתימות בכלל עדים אין לפסול אלא במקום חשש]. אלא משום דבאמת ליכא ע״מ, ועיין בדברי רבינו לקמן ג, ב שכתב דאותם שצריכים לומר בפניהם בפ״נ ובפ״נ הם גם ע״מ, וא״כ הגט כשר מדינא. ועיין מש״כ בזה שם הערה 163, ורבינו לא השיג על הראב״ד בזה. עוד יל״ע אמאי לא להוי כגט בכתב ידו של הבעל, שכשר אף לר״מ בדיעבד לקמן ג ב ועי״ש בתוס׳ ורש״י לקמן פו א ועיין בתוס׳ הרא״ש ג ב בשם ריב״ם דאף בחתימתו סגי. ולכאורה אע״פ שחתם בשם אחר, כשר מהתורה, עיין לקמן לו א וצ״ע.

^ו בנדפס חסר תיבת אלא.

^ז צ״ע, דטעמא שלא הצריכו קיום מהתורה דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד. והיינו משום דלא חציף איניש לזיופי, וכמש״כ רש״י לקמן ג א ד״ה נעשה, אבל הכא שהבעל עצמו החתים את העדים בזיוף, לכאורה לא שייכא חזקה זו דלא חציף, וצ״ע.

^ח עיין בריטב״א שכ״כ בשם יש מתרצים, וביותר ביאור דאילו בהכחשה בין בעל לשליח מדאורייתא אין שליח נאמן ולכן אין חכמים יכולים להאמינו בשנים משא״כ לענין קיום, עי״ש. ויש להוסיף עוד עפי״ד רבינו בחידושיו לשבועות לב, ב דעד מפי עד והראשון מכחישו, הראשון נאמן ואף ספק ליכא, ועיין ר״ן וריטב״א כתובות עב א וראשונים שם. ובשו״ע אה״ע סי׳ לה ס״ג מובא שיטת הראבי״ה בשליח קידושין והבעל מכחישו, דאף ספק קידושין ליכא, ועי״ש בב״ש סקי״א ובחזו״א אה״ע סי׳ מז סק״ב שכתב לבאר הלכה זו עפי״ד רבינו הנ״ל. ולפי״ז י״ל גם כאן דבעל נאמן לגמרי ואף ספק ליכא. [ויש לחלק, דהגדתו שהבעל עשאו שליח אינה עדות מפיו אלא הגדה על מעשה המינוי, ועיין בקצה״ח ונתה״מ רסי׳ כג וחו״ד סי׳ קפ״ה סק״ו. ומאידך גיסא צ״ע, דמצאנו להראבי״ה גופיה ח״ד סי׳ תתצח והובא באו״ז ח״א סי׳ תרצ שאינו סובר כרבינו בזה, ואכ״מ]. וע״ע ביש״ש כאן סי׳ ה מה שהאריך בזה.

^ט לקמן סד א. וכ״כ המאירי, ור״ל דעי״ש לרבינו בחידושיו שכתב בהא דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דהלכה בעל נאמן, שכ״ה הגי׳ ברי״ף, ועי״ש במלחמות, והיינו נמי בשליח הולכה, ודוקא באותה העיר, עי״ש באורך. וז״ש כאן שבמקצת מקומות נאמן השליח, היינו בעיר אחרת, דכיון שבמקצתו הבעל נאמן, היינו באותה העיר. וצ״ל דהוא כמ״ד לקמן ו א להצריך בפ״נ ובפ״נ אף מערסא לערסא וכו׳ שהוא באותה העיר.

^י ואע״ג דהבעל יהיה נאמן לומר לפקדון, וכמש״כ רבינו בחידושיו שם, מ״מ על מה שהאמינו לשליח אין הבעל יכול להכחישו. ועיין במאירי שכתב ולא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שיהא השליח כבעל דבר עליו וכו׳, וראה להלן הערה 111.

^כ בכ״י: הוה. וכונתו כמש״כ הריטב״א דמדאורייתא אין הבעל יכול להכחישו ואין זה כנאמנות על השליחות וכנ״ל הערה 103.

^ל וכ״כ הרי״ף בשו״ת ליוורנו סי׳ כח ובתה״ג סי׳ קנו והמאירי סד א בשם הגאונים, וכ״ד הרמב״ם בפי״ב מגירושין הי״א עי״ש במ״מ. ומלשון רבינו משמע קצת דבאינו מקויים אין השליש נאמן כלל והבעל נאמן לומר לפקדון, ועיין בזה בלח״מ שם ה״ב⁠־ג.

^מ וכ״כ בחי׳ הר״ן וריטב״א. ועיין בכת״ס שכתב דעדיין צ״ע, דכיון שנאמן לומר שהבעל עשאו שליח לגרש בגט זה א״כ בכלל דבריו שאין הגט מזויף. ואמאי הצריכו לומר בפ״נ ובפ״נ, ועיי״ש מש״כ בזה. ונראה לבאר דברי רבינו, ויסוד דבריו דעל נאמנות לומר שהוא שליח א״צ חכמים לתקן ולהוסיף בנאמנות, דמה שנאמן הרי אף מדרבנן נאמן דהא הימניה. ומה שאינו נאמן אף מהתורה אינו נאמן וא״א לחכמים להאמינו. ורק לזיוף חששו חכמים וצריך להאמינו כשנים, וכיון שא״א להאמינו על השליחות אם נחוש למזויף נצטרך לומר שנאמן אף על עיקר השליחות כשנים, זה לא אמרינן שכיון שנאמן עליה מן הדין אין להוסיף בה לתקן נאמנות שא״צ לגופה, וע״כ הוצרכו לתקן להאמינו על קיום הגט. אבל דעת הראב״ד דאע״ג דעל עיקר השליחות א״צ להוסיף לתקן נאמנות, מ״מ כיון שבכלל זה קיום הגט נימא דנאמן כשנים על השליחות ויועיל לקיום השטר. ודייק כן בלשון קושיתו הנ״ל, ועיין הערה 100. ובדעת הרא״ש סי׳ ב האריכו האחרונים, עיין ב״ש סי׳ קמ״א סקט״ו וסי׳ קמב סק״ז, ואו״ת סי׳ נ״ו סק״ד, ומהר״מ שיף וטיב גיטין כאן ועוד, אם יש תקנה אף לענין השליחות, עיי״ש בדבריהם.

^נ כוונת רבינו דמהתם מוכח דלא כהראב״ד, דלדעתו מה אהנו תרי. ואמנם הראב״ד גופיה מפרש שם דהתם נעשו הם עצמם ע״מ, וכ״כ בשו״ת חכמי פורבנציא ח״א סי׳ נו. ועיין ביאור סברא זו בספר הגר״ח החדש עמ׳ ה ובברכת שמואל סי׳ ג.

^ס כ״כ בתוד״ה דאתיוה בשם ריב״א.

^ע כ״כ הראב״ד שם. וכן שיטת הרמ״ה הובאה בטור אה״ע סי׳ קמ״ב דבאתיוה בי תרי ואתי בעל וערער צריך לקיימו, ועי״ש בב״י ב״ח דו״פ ורמ״א סעי׳ יח ומש״כ המפרשים שם. ובתו״ג שם כתב בביאור שיטה זו כעין סברת המאירי הנ״ל הערה 105, ועיין בזה בחת״ס וכת״ס בסוגיין. וצ״ע בדברי רבינו לקמן טז, ב ד״ה והכא ובמלחמות שם, דנראה מדבריו דס״ל כדעת הרמ״ה, וראה מש״כ שם. (ועי׳ בד׳ הגר״ח הנ״ל הערה 109, שמפרש שיטת הרמ״ה עפי״ד הראב״ד).

^פ כעי״ז פירש״י ד״ה דאתיוהו, ועיין באור זרוע ח״א סי׳ תשיא שכתב דמדברי רש״י מוכח כשיטת הרמ״ה הנ״ל, וכאמור דרבינו כאן פליג ע״ז.

^צ טז ב.

^ק עי״ש בד״ה הכא ובמלחמות, ועי״ש גם בתוד״ה אלמא וברשב״א מש״כ בזה. ומבואר דאם אין הגדת השנים שעשאם הבעל שליח נחשב לקיום, נאמן הוא בטענת מזויף, ועיין בב״ח סי׳ קמב וב״ש שם ס״ק לז, ותו״ג שם.

^ר עי״ש בתוס׳ הנ״ל שכתבו כעי״ז, אבל רבינו שם כתב דכל קיומו רק עפ״י היחיד ולא כדבריו כאן. ועיין מש״כ שם, ולעיל הערה 111.

^ש עיין תוד״ה מאי. ורבינו דייק לומר דמקיימי ליה סהדי, דאילו בהביא גט מקוים יל״ע אם חיישינן שמא הקיום גופיה מזויף הוא, ועיין ברמ״א אה״ע סי׳ קמ״ב סעי׳ יט ובפ״ת שם, ושו״ת עמודי אש דף סב, ב באורך, ובשו״ת ברית יעקב חאה״ע סי׳ סה העיר בזה בדברי התוס׳ עי״ש מש״כ.

^ת צ״ב, דאף מה דפשיטא יש להשיב על שאלת מאי ביניהו, וכן נראה מדברי רבינו בחידושיו לב״ב לו, ב עיי״ש. וכן מתבאר מדברי הליכות עולם שער ב שפי׳ קושיית הגמ׳ מאי בייניהו היינו כיון שלכו״ע הדין שוה מה אכפת לן בטעמא, וצ״ע.

^א ד״ה ומשני. ועיין רש״י יבמות פח א וחולין י ב. ועיין לרבינו בחי׳ לחולין שם [מהדורת הרב רייכמן] מש״כ בשם הירושלמי.

^ב כ״כ בתוד״ה עד. ורבינו בחי׳ לחולין שם הוסיף דע״א נאמן ק״ו מאשה.

^ג ויקרא טו כד.

^ד כתובות עב א.

^ה וכן הק׳ רבינו בחידושיו ליבמות פח א. אבל שם כתב סתמא, אע״פ שהוחזקה נדה, ומשמע דגם בלא פירסה עמו במטה או ילדה מיקרי איתחזק, ובאמת צ״ע דלכאורה כמו שנאמנת להתיר נאמנת לאסור מדין ע״א נאמן באיסורין. ועיין בחו״ד סי׳ קפ״ה שכ״כ [וע״ע בשו״ת ראש הברזל סי׳ ד, ה,] ולדעתו הא דמהני אמתלא כדאיתא בכתובות כב א משום שלא הגידה בב״ד, ובש״ש ש״ו פ״ח לא ס״ל כן, ולדעתו באמת אינה נאמנת אלא דשויא אנפשה חד״א [וכן מתבאר משיטת חכמי פרובנציא שהביא שם, ומצאנו שאכן מפורש כן באותה תשובה עיין בשו״ת חכמי פרובנציא סי׳ יט], ובשמעתתא פי״ט האריך בזה ולא העלה דבר ברור. ומש״כ לבאר דנאמנת לגמרי עפי״ד רבינו להלן, אין זו קושיא, דהשתא לא ס״ל לרבינו סברא זו. ועדיין צ״ע. דהוחזקה נדה בשכנותיה דבעלה לוקה עליה, קידושין פ א וזה לא יתכן משום שאחד״א, ועיין בשו״ת מהר״ם פדואה סי׳ מה. ועיין בתוס׳ הרא״ש בשם ה״ר משה כהן שהק׳ הרי נדה נאמנת משום הפה שאסר הפה שהתיר [הוא הר״מ כהן מבעלי התוס׳, עיין חולין קטז א בתוס׳ שם, ולא הרמ״ך בעל ההשגות שדעתו הובאה במ״מ פי״ח מגירושין ה״א דהפה שאסר הפה שהתיר הוא רק תוכ״ד] וזה כסברת רבינו דבכה״ג פשיטא דנאמנת, והרא״ש תי׳ דנאמנת גם בהוחזקה בשכנותיה. ועיין בשו״ת חת״ס חיו״ד סי׳ י מש״כ בדברי רבינו להלן, דאין לומר כסברא זו דכל האיסור על פיה וכו׳, דהרי רבינו כתב שפירסה עמו במטה וכו׳. אבל בהגהות מהר״צ חיות הביא מה שהשיב לו החת״ס כסברא הנ״ל, ומהרצ״ח השיגו מדברי רבינו. [ואולי י״ל דכונת רבינו דחומרת אתחזק איסורא שאין ע״א נאמן כנגדה, אינה בחזקה כה״ג שהוחזקה על ידה בעצמה, ודו״ק].

^ו צ״ב, דקרא לא איירי אלא בספירה ומנ״ל דאף על טבילה נאמנת, וכן יל״ע בדברי התוד״ה עד שכתבו דעל הטבילה נאמנת משום בידה, ועי״ש במהרש״א, ואין זה מדין מיגו שהרי נאמנת אע״פ שעתה אינו בידה, ולכאורה ילפינן כן מנדה, וצ״ע כנ״ל, דהיכן מצינו נאמנות לטבילה. ומצאתי בפמ״ג בפתיחה להל׳ שחיטה שעמד בזה, ועיין בכת״ס. [ויל״פ דאין הנידון על הטבילה בעצמותה אלא דאין הטבילה מועילה בלי ספירה, וכן משמע לשון רבינו ביבמות שם והמאירי כאן, אך צ״ע בלשון רבינו להלן].

^ז וכן הק׳ תוס׳ רשב״א ועוד ראשונים. ועיין תוס׳ יבמות פח א, תוד״ה ברי ורבינו בחידושיו שם.

^ח וז״ל רבינו בחידושיו ליבמות פח א: היא עצמה שאני, דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפילו לבעלה, ע״כ. ועיין מאירי. ועיין תוס׳ רי״ד קידושין סה ב ומעשה רוקח לר״א מגרמייזא סי׳ קצד. והאחרונים האריכו, עי׳ פנ״י כאן ושו״ת משכנ״י חיו״ד סי׳ א ושו״ת אבני נזר חו״מ סי׳ קסו שכתב דהיינו משום שאינה חשודה לעבור איסור בעצמה. ועיין שו״ת חת״ס חיו״ד סי׳ קמ״ז שדחה פירוש זה, וע״ש גם בחאה״ע סי׳ י ובכת״ס כאן. וע״ע בשו״ת בית שערים חיו״ד סי׳ טו ושו״ת הרי בשמים ח״א סי׳ יב מש״כ בדברי רבינו. ומלשון תוס׳ רי״ד הנ״ל משמע דהנאמנות מדין בעלים שאדם נאמן על שלו, ועיין באחרונים שדנו זה אי שייך בנדה בעלים, ראה בש״ש ש״ו פ״ו מה שהביא משו״ת מהרי״ק שורש עב, ובקובץ הערות סי׳ ס״ז סק״ט, ועיין תוס׳ רי״ד פסחים ד ב ודו״ק. וראה עוד בשו״ת עדות ביהוסף מטלז סי׳ א ענף ז מה שהאריך בביאור דברי רבינו, ובשו״ת מעיל צדקה סי׳ סג כתב כעין סברת רבינו מד״ע, עיי״ש. [וראה ב״מתורתן של ראשונים״]. ועיין בהגהות מהר״צ חיות ושו״ת מחנה חיים ח״ב חיו״ד סי׳ כח ותיבת גמא להפמ״ג ר״פ ויקרא.

^ט ולא כמש״כ בשו״ת זכרון יוסף חיו״ד סי׳ ט דבדיקה רק בתחילה ובסוף מקרי אפשר, ועי״ש מש״כ לפרש לפי״ז בדברי התו״כ פרשת מצורע פרשת זבים פ״ה ד׳. אמנם עי״ש בפי׳ הראב״ד ורבנו הלל והגר״א מש״כ לפרש, וכן עי״ש בשו״ת סי׳ י מש״כ. [ועיין גם בפי׳ ר״ה שם פ״ט א׳ ודוק]. אמנם בד׳ התוס׳ דילפינן מנדה, י״ל דס״ל כן, דהוי אפשר, וכ״כ בחי׳ חת״ס עי״ש. ועי׳ ריטב״א יבמות פח א וכתובות עב א.

^י וכ״כ רבינו בחי׳ ליבמות שם, וכ״כ הרשב״א חולין י ב. וריטב״א בסוגיין ויבמות שם. ועיין בשו״ת משכנ״י הנ״ל, ובשו״ת דברי אמת סי׳ א שתי׳ לפי״ז שיטת התוס׳ עירובין נט א שאין נשים נאמנות באיסורין, ועיין בבית הלוי ח״ב סי׳ לז. [וע״ע במאורות והשלמה פסחים ד א ותשובה לקדמון בשו״ת לר״ת שנדפסו ב״קובץ על יד״ כרך ז׳ סי׳ ה]. ועיין לרבינו בחולין י ב, וע״ע בספר ערוגת הבשם לר״א ב״ר עזריאל ח״ג עמ׳ 171.

^כ ראה בספר מתורתן של ראשונים שהביא מספרי האחרונים שהאריכו בזה, ועי׳ ישרש יעקב יבמות שם.

^ל ד״ה עד. ותוס׳ יבמות שם ד״ה ברי, וראה הערה להלן.

^מ בתוס׳ שם כתבו דמטעם בידה נאמנת על הטבילה, אבל לענין הספירה כתבו שאין זה נגד חזקה, וכמש״כ המהרש״א וכ״ה ברשב״א, וראה בשו״ת ראש הברזל סוס״י ו מש״כ בביאור הדברים. אבל בדברי רבינו משמע שאף לענין הספירה נאמנת רק משום בידה, דהוי כנגד חזקה, וכן נראה בתוס׳ הרא״ש ביבמות שם. ועיין בש״ש ש״ג פי״א שכתב דחזקה זו היא עשויה להשתנות, אך בקהילות יעקב למסכתין סי׳ א כתב דזו גופא סברת התוס׳, דאינה חזקה משום שעשויה להשתנות, ועי״ש שהוכיח כן מטומאת זבה, וכבר קדמו כעין זה בשו״ת נפש חיה חיו״ד סי׳ סד סעיף יד, וחלק אף הוא על הש״ש, וכנ״ל. ובדברי רבינו לא נתבאר מ״ט הוי איתחזק, ובשו״ת בית הלוי ח״ב סי׳ כב סק״ח הביא מדברי רבינו והריטב״א דה״ט משום דחיישינן שמא ראתה ותסתור מנינה. והוכיח מתוך כך דאף אם בעינן למעשה ראיה הוי בכלל חזקה ראשונה. ועיין בשו״ת זכרון יהונתן עמ׳ רד בתשובה כפי הנראה לבעל בית הלוי על דבריו אלו, וכתב שלא נמצא כן בדברי רבינו, אלא כונתו דמשום שראתה בתחילה היא בחזקת טמאה, ועי״ש גם מש״כ לפרש לשון חי׳ הר״ן דלא כביה״ל הנ״ל, [ועי׳ פתח הבית סי׳ י סק״א]. ועיין בקובץ הערות סי׳ סז ס״ק יב. אמנם בספר שערי יושר ש״ו פ״א כתב דרבינו מודה להתוס׳ דאין זה אתחזק, וכסברתם שם, ומ״ש בידה לספור היינו עיקר מעשה הספירה שהוא הבדיקה, וכמש״כ הפוסקים, ואף על זה צריכה להיות נאמנת. והיינו משום בידה. ועיין בשו״ת בית הלוי ח״ב סי׳ ל״ז ס״ק ו, שקדמו בעיקר יסוד זה. וראה הר״י רייכמן בקובץ כנסת ישראל א׳ ירושלים תשכ״ח, שרבינו אזיל בזה לשיטתו, במה שהביא דבריו הרשב״א בתורת הבית בית ז׳ שער ה׳, עיי״ש. ולדעת הש״ש דהוי איתחזק, הא דנאמנת פי׳ שם בש״ו פי״ט דכיון שסופה להטהר עשאוה כדבר שבידו. ועי״ש בשערי יושר וקה״י מש״כ בזה. ועיין בנמוק״י כאן, ובש״ש שם הק׳ וכן בכת״ס כאן לדברי רבינו מנ״ל דע״א נאמן בלא אתחזק ולאו בידו, עיי״ש מש״כ. ורבינו בחידושיו ליבמות שם כתב וז״ל: דהתם לטבילה קיימא ואע״פ שהיום נדה למחר פוסקת ומונה וטובלת וכו׳, ע״כ. ומשמע דהיינו משום דהוי חזקה העשויה להשתנות, וצ״ע. וע״ע במאירי. ובעיקר שיטת רבינו והתוס׳ שאין הנאמנות בנדה נגד חזקה מהני טעמי שכתבנו, מצאנו לראשונים שחולקים בזה, עיין תשובה לה״ר זרחיה בקובץ שו״ת לר״ת שנדפסו ב״קובץ על יד״ כרך ז׳ סי׳ ה, ולדעתו שם נאמנות נדה ילפינן מקרא יותר משאר ע״א באיסורין, כיון דשכיחי דמים ואין בידה לתקן. וכ״ה בפי׳ ר״א מן ההר יבמות שם. וכ״כ בהעמק שאלה שאילתא צו ס״ק כא בדעת השאילתות שם, והובא גם בבעלי הנפש שער הפרישה עיי״ש. [אמנם גי׳ השאילתות אינה ברורה, ועיין בה״ג הלכות נדה, ואכ״מ]. וכן הובאה שיטה זו במאירי פסחים ד ב. וכן נראה לכאורה דס״ל להתוס׳ בסוגיין ד״ה הוי, עיין שו״ת מהרי״ק שורש עב וחי׳ הגרע״א כאן. וע״ע בריטב״א יבמות שם, ולשונו צריך תיקון. ועיין בתוס׳ חכמי אנגליא מהדו״ת, ודו״ק.

^נ יבמות פח א.

^ס י ב (מהדו׳ רייכמן).

^ע לפנינו בגמ׳: איסורא דאשת איש, וכ״ה בנדפס, וכן איתא להלן בדברי רבינו באית נוסחי. ומלשון רש״י והתוס׳ רי״ד נראה דל״ג כן בגמ׳, עיי״ש.

^פ בנדפס חסר תיבת לא.

^צ יבמות שם.

^ק צ״ע, דדעת רבינו בחידושיו שם שלהלכה ע״א נאמן נגד חזקה, ומה״ט הק׳ שם על הגי׳ שביא להלן דחדא ועוד קאמר. ויעו״ש ברשב״א, וכ״כ בחולין שם וע״ע בחי׳ לקידושין סה ב ולהלן כז א בהערות שם.

^ר וכ״כ ביבמות שם. ועי״ש בספר ישרש יעקב ובית הלוי ח״ב סי׳ לז סק״ח ובכת״ס כאן שתמהו שרבינו סתר עצמו למ״ש לקמן סד א דבלא אתחזק נאמן ע״א אף בדבר שבערוה, ועיין בחידושי ר״ש היימן גיטין סי׳ ג מש״כ לתרץ, וראה הערה להלן. ועיין בשו״ת מלבושי יו״ט חיו״ד סי׳ ו שכתב דמדברי רבינו מוכח דנדה אינה דבר שבערוה, דאל״ה אמאי נאמנת אע״ג דלא הוי איתחזק, עי״ש. אמנם לסברת רבינו לעיל דמתוך שנאמנת לעצמה או משום דאי אפשר, לא מוכח מידי.

^ש ז״ל רבינו ביבמות שם: שאפי׳ להחמיר עליה כגון אשתו זינתה בע״א אפי׳ במקדש בע״א אין דבר שבערוה פחות משנים, ע״כ. וסוגיות אלו בפרק האומר בקידושין שם, וכנראה דמש״כ בפרק האיש מקדש הוא ט״ס. ועיין בר״ן לקמן סד, א שהשיג על דברי רבינו שם דהקרובות נאמנות, וז״ל: האיך הוא מותר בעדות עד אחד הא הו״ל דבר שבערוה ואינו פחות משנים אע״ג דלא אתחזק איסורא שהרי אפי׳ לאיסור אמרו כן גבי אשתו זינתה בע״א ואינה נאסרת לרבא וכו׳, ע״כ. והנה הר״ן הקשה על רבינו מדברי רבינו כאן. ועיין בחידושי הגרע״א בסוגיין ובפתח הבית סי׳ י שורש ב ובית נאמן חדר י״ב ס״ק יג שעמדו בדברי רבינו והר״ן שם. ובבית נאמן הסיע דברי הר״ן שם לענין אחר, אבל לפנינו מבואר דכל זה מדברי רבינו. ועיין בכת״ס בחי׳ כאן וכן בשו״ת חאה״ע סי׳ לח שתמה על דברי רבינו, דהנך הוו נגד חזקת היתר. וכן בשו״ת שבעה עינים בתשובת הרא״ל הורביץ ז״ל דף יז ב האריך בזה. ויש להעיר בדברי רבינו בקידושין סה א ועו״ר שם דאין כלל חזקת היתר. ובהא דמקדש בע״א צ״ע, דהתם העדות לקיום מילתא ולא לנאמנות, ועיין בשו״ת אור גדול סי׳ ט פיס׳ א סק״ד שתמה כנ״ל על דברי הבית מאיר סי׳ קמ״א. ועי׳ גם בבית נאמן חדר א׳ סק״ג, ושו״ת שבעה עינים סי׳ א דף ג א. והאחרונים האריכו בבירור שיטות רבינו והר״ן בזה, עיין טיב גיטין, שו״ת נחלת יעקב בתשובה לר״א תאומים סי׳ ז, שו״ת כת״ס הנ״ל, תשובות רבי אליעזר מטלז סי׳ כז, ושאר ספרי האחרונים הנ״ל ובהערה הקודמת. [ואגב יש להעיר על שו״ת דברי ריבות סי׳ קמג שכתב לדון מהא דע״א נאמן בלא איתחזק באיסורין לנידון דבר שבערוה, וצ״ע]. ומש״כ בביאור דברי רבינו דאין כלל חזקה להיתר, יל״ע עוד באחרונים מש״כ בזה, עיין בעזרת נשים ס״ק סא, שו״ת חמדת שלמה חאה״ע סי׳ יא ויב ושו״ת חלקת יואב חיו״ד סי׳ י. וע״ע בספר העיטור, הכשר הבשר שער שני, ודו״ק.

^ת ראה דק״ס. וכ״ה בכת״י מינכן ביבמות שם. וכאן נקט רבינו דאתחזק איסורא דאשת איש, ולעיל לא גרס כן, וראה לעיל הערה 133. ונראה דהגירסא הנ״ל היא מדויקת, דאם הכל קושיא אחת אין לגרוס ״דאשת איש״, וגם קושיות רבינו יתורצו בזה, דהנה עמדו המפרשים במה מעיד הבא נגד חזקה, והרי אומר שהגט מתחילתו כשר הוא, ועיין בתו״ג ועוד. ובספר אבי עזרי פ״ז מגירושין ה״ח כתב דכיון דמחדש ע״י עדותו שהגט נכתב לשמה הוי נגד אתחזק. ועיין בספר נודע בשערים, ודוק (ועי׳ היטב בערוגת הבשם ח״ג עמ׳ 170). וי״ל דבזה חלוק איסורין מערוה, עפ״י מש״כ בחי׳ הגר״ש היימן הנ״ל דבערוה בלא אתחזק אין זו ערוה אלא איסור גרידא, ולפי״ז יל״פ דלענין איסורין נגד אתחזק בעינן נגד חזקה ממש, והיינו להתיר האיסור וכדו׳, אבל בערוה אע״פ שאינו נגד חזקה, אבל כיון שמעיד על כשרות הגט ומחדש בעדותו על כשרות הגט שהוא עצמו דבר שבערוה, שוב אין ע״א נאמן דאין זה איסור גרידא. ומיושב דלא סגי כאן דאתחזק איסורא, דלענין איסורין אין זה אתחזק אלא רק משום דהוי ערוה מקרי זה אתחזק וכן נמי בעי לאשמועינן דהוי אתחזק לענין זה דיהא ערוה, דבלא״ה אין זה ערוה כלל, וכמש״כ הגר״ש היימן בשיט׳ רבינו גופיה, יעו״ש. ורבינו דפליג משום דס״ל דהוי נגד חזקת א״א, וכמש״כ לבאר בחי׳ הגר״ש שקופ סי׳ א, ועוד. וע״כ הק׳ קושיות הנ״ל. ולכן לגירסתו כאן שאלו ב׳ קושיות, ושפיר יש לגרוס ״דאשת איש״, ודוק היטב. ועיין בספר דברי תלמוד ח״ב עמ׳ מד מש״כ. וע״ע בשעורי הגר״פ מקוברין כאן סי׳ א.

^א ראה דק״ס.

^ב יבמות שם. ועיין דקדוקי סופרים השלם יבמות שם. ועי׳ חידושי הר״ן ומאירי.

^ג אבל בחידושיו ביבמות וקידושין גרס כן וניחא ליה בפי׳ זה, וצ״ע. ועיין מש״כ רבינו בחי׳ לשבועות ג, כ וכן בריטב״א שם, ובהגה׳ הגרא״ז ז״ל כתב שכונתם לסוגיין, וצ״ע.