גמרא
פירוש
אִי אַגַּוַּאי קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
אֶלָּא זֶה לְמָה לִי לְכִדְרַב חִסְדָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אהַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
גּוּפָא אָמַר רַב חִסְדָּא הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם מַאי טַעְמָא אִיבָּעֵית אֵימָא דִּכְתִיב זֶה וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הזרוע והלחיים אי גואיא הא קא מעייל חולין לעזרה. פי׳ב מהכאג משמע דהכנסת חולין לעזרה מן התורה אסורד, דאי מדרבנן מנא לן דחולין לא מחייבי בחזה ושוק מדאוריתא. והכי נמי משמע במנחות בפרק התודהה גבי תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה, דקאמר התם אמרו למדין לפני רבי ולימא אי הך תודה היא הא תודה והא לחמה ואי לא ליפוק לחולין, ואמר להו וכי מכניסין חולין לעזרה, ואי ס״ד מדרבנן, משום חולין לעזרה לימא אין לה תקנה. והכי נמי משמע בפרק המוכר את הספינהו גבי בכורים. ואיכא דקשיא ליה מההיא דגרסינן במסכת זבחים בפרק כל התדירז, דתנן וכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין מבושלים ולתת לתוכן תבלי חולין, ואי חולין בעזרה דאורייתא, היאך הוא מביא תבלי חולין לעזרה. ולאו קושיא היא שלא נאסרו אלא כעין הקרבהח, כי הכא בחזה ושוק דבעו תנופה. וכן נמי בספק בכורים שאסרו בפרק המוכר את הספינה משום דבעו תנופה הואט. אבל תבלי חולין, הא לאו הקרבה היא כלל, אלא כמי שנכנס לעזרה בבגדים של חול הואי. והכי נמי אמרינן בפרק הקומץ רבהכ על המלח שהכהנים נאותין בה לאכילה דחולין, ומקשינן חולין מאי בעו התם, ומפרקינן דאמר מר יאכלוה שיהו אוכלין עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת כדי שתהא נאכלת על השובע, אלמא כיון דלית בהו הקרבת מזבח וצד עבודת גבוה מותר. והיינו מעשה דהללל שהיה מביא עולתו חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטהמ, דאלמא מכיון שלא היה עושה בה מעשה עבודה עד שמקדישהנ מותר להכניסה חולין לעזרה. האס דאמרינן מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ וכו׳, ואמרינן נמי אטו חזה ושוק לאו בדיינין מחלקי. קשיא עלה דתנן במסכת חלה פרק בתראע גבי חלת חוצה לארץ וטבול יום אוכלה, ר׳ יוסי אומר אינה צריכה טבילה ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן שירצהפ, ואלו ניתנין לכל כהן החרמין והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז ושמן שרפה וקדשי המקדש והביכורים, ר׳ יהודה אוסר בביכורים, כרשיני תרומה, ר׳ עקיבא מתיר וחכמים אוסרין. וכבר פי׳ רבנו שלמה ז״ל בריש פרק כל הבשרצ לכל כהן שירצה ואפילו לכהן עם הארץ. אלמא מתנות וכן חזה ושוק נמי ניתנין לכהן עם הארץ, והכא אמרינן דבדיינין מחלקי ואין ניתנין לכהן עם הארץ. ויש שהיו מפרשין לכל כהן שירצה ואע״פ שאינו משמר שלו. ויש על פירוש זה פרכאק ממה שמצינו בירושלמי התםר יש מהן ניתנין לאנשי משמר ויש מהן ניתנין לכל כהן, הבכורות והבכורים לאנשי משמר ושאר כולהון לכל כהן, וכן מפרש שם שהחרמין לאנשי משמר. אלמא אין פירוש לכל כהן שירצה שבמשנתנו אפילו שלא לאנשי משמר. ויש מפרשיםש אפילו לכהן טמא וזב ומצורע. והטעם בחרמין ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז ושמן שריפה, משום שאין בהם קדושה כלל ומותרין לו בימי טומאתו, וחלת חוצה לארץ נמי לא חיישינן שמא יאכלנה בימי זובו כיון דרבנן היא, ובכורות נמי, אם בעל מום מותר בימי טומאתו, ובתם ובקדשי המקדש וביכורים לא חיישינן דחמירי וזהירי בהו, ובכרשיני תרומה נמי נחלקו מפני שהן מאכל בהמה ולא מאכל אדם, אבל בתרומה עצמה ותרומת מעשר חיישינן דילמא אתי בהו לידי תקלה, ואין נותנין אותה אלא לכהן טהור ושרגיל לאכלן בטהרה. ומפורש בירושלמי וניתנת לכל כהן שירצה בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ. וכן אמרו ר׳ יהודה אוסר בבכורים ר׳ יהודה כדעתיה דאמר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה. ולפיכך יש מתרציםת דכי אמרינן הכא דאפילו חזה ושוק וכן המתנות אין ניתנין לכהן עם הארץ, במקום שיש כהן חבר הוא דאמרינן, אבל משנתנו במקום שאין שם כהן חבר, וקמ״לא שנותנן לכהן שירצה ואינו צריך לעכבם עד שימצא חבר או ישכור וישלח למקום אחר. לא צריכא דאתאי לידיה בטבליהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיאן. ואי קשיא חזה ושוקב אמאי לא זכי בהו כיון דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. איכא למימר שאני חזה ושוק דקדשי מזבח נינהו וכהנים לא זכו אלא משלחן גבוה ולאחר הפרשה והקרבהג. והא דמקשינן אי דאתאי לידיה מאי למימרא, בדין הוא דלפרוך אי דאתאי לידיה אפילו חזה ושוק נמי, אלא מיפרך במתנות דמיירי בהו עדיפא ליהד. ויש אומריםה גזרת הכתוב הוא דלכפרה ניתן ולא לדין משום דלא שכיח דמעכביו, ודמיא לההיא דתנןז חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן משום דלא שכיח דמעכבי. אי נמי הכא הוא דאמרינן כמי שהורמו דמייןח משום דכתב רחמנא משפט, דאלו סבירא ליה כמי שהורמו דמיאן בעלמא לא הוה אצטריך ליה הכא לקרא, משפט דכתב רחמנא למה לי, שמע מינה הכא הוא דאמר רחמנא הכי ולא בעלמא. ולא מחוור, אלא מהכא גמרינן ולא ממעטינן אלא חזה ושוק. אלא מסיפא וחכמים אומרים וכו׳ הא עשיר משלם ופריק רב חסדא מדת חסידות שנו כאן. פי׳ וקסבר רב חסדא פליגי רבנן עליה דר׳ אליעזר דאמר ישלם, אלא כיון דהכא אפילו במדת חסידות פטור, לא רצו חכמים לחלוק בחיוב התשלומין בעשירט. ולא אמרינן הכא מדר׳ אליעזר נשמע לרבנן, דקסבר רב חסדא דאכולה מילתא נמי פליגי רבנן, ויש כזו בתלמוד הרבה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א וכן גורס בתוספות הרא״ש, והרשב״א כאן. ולפנינו בגמ׳: אי אגואי.
ב תיבה זו נראית מיותרת וכנראה נכתבה באשגרה.
ג כ״כ רבינו בחידושיו לב״ב פא, ב, תוס׳ ותוספות הרא״ש כאן ד״ה אי, וחידושי הרשב״א, הריטב״א והר״ן.
ד כ״כ הראשונים הנ״ל, וכ״כ רשב״ם ב״ב שם ד״ה דלמא, רגמ״ה מנחות מח, א ותוס׳ שם פ ב ד״ה וכי. ועי׳ תוס׳ רי״ד ב״ב שם, שבזבחים ובחולין הוכיח שהוא מה״ת. וברמב״ם הל׳ שחיטה פ״ב ה״ג כתב ׳ודברים אלו כולן דברי קבלה הם׳. וראה להלן הערה 10 שלענין בכורים כתב הרשב״ם שם בפירושו השני שהוא דרבנן.
ה פ, ב.
ו ב״ב פא, ב.
ז צ, ב.
ח וכ״נ ברש״י כאן ד״ה קא מעייל, וכ״כ תוס׳ ושא״ר כאן. וכ״כ תוס׳ פסחים סו, ב ד״ה מביאה, תוס׳ ב״ב שם ד״ה ודלמא, זבחים עו, ב ד״ה לוג, מנחות פ, ב ד״ה וכי, תמורה כג, א ד״ה אוכלין, שטמ״ק נדרים ט, ב מנחות כא, ב אות ג. אולם רש״י תמורה שם ד״ה יאכלו נראה שאף חולין סתם אסור להכניס בעזרה, עיי״ש ובתוס׳ מנחות שם כא, ב ד״ה חולין. וכן ברמב״ם הל׳ שחיטה פ״ב ה״ג כתב בסתם: ׳כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת׳. וראה חידושי הרשב״א כאן שכתב שלא נראו דבריו, אא״כ כוונתו לחם כלחמי תודה ופירות כפירות בכורים, עיי״ש. וכן בחידושי הר״ן ב״ב שם נקט בדעת הרמב״ם שדעתו לאסור כל חולין. [וראה חידושי הריטב״א שכתב שאפשר שהרמב״ם סובר שאסור מדרבנן במקום שאין בו כל צורך מצוה. וכ״נ בקרי״ס ומל״מ שם]. וכן ביד רמ״ה ב״ב שם כתב בסתם שאסור להכניס כל פירות. וראה מל״מ שם שכ״נ גם מתוס׳ ביצה כ, ב ד״ה והביא.
ט ובחידושיו לב״ב שם כתב רבינו: ׳פי׳ מפני שהן טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמיא להקרבה ולשחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה׳. וראה שטמ״ק שם בשם תוספות הרא״ש, ותוספות הרא״ש כאן, וקרי״ס הל׳ בכורים פ״ד ומל״מ הל׳ שחיטה פ״ב ה״ג (ע״פ הרשב״א שם).
י וכן הוכיחו בתוס׳ ב״ב מנחות ותמורה שם. וראה מל״מ הל׳ שחיטה שם ד״ה זה הכלל, שלדעת רש״י מותר להכנס בבגדי חול שאי אפשר בענין אחר. ועי׳ עזרת כהנים מדות פ״ב מ״ו אות ו, שהבגדים שלובש בטלים לגביו, וכמו בבית המנוגע. ורבינו כתב בב״ב שם: ׳ואם לא מפני טעם התנופה שפירשנו היה מותר בלא הקדיש כיון דלא כעין הקרבה הוא, שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו׳. וכ״ה ברשב״א שם. ועוד הוסיף שם רבינו שאפשר שבכורים אינו אסור אלא מדרבנן, וכפירוש הרשב״ם ב״ב שם, עיי״ש. וראה שטמ״ק שם.
כ מנחות כא, ב.
ל פסחים סו, ב.
מ וכן הביא פירוש זה בתוספות הרא״ש כאן.
נ בכי״ל: שמכניסה. ונראה שהוא ט״ס.
ס בכתה״י דיבור זה מופיע להלן לאחר הדיבור אלא מסיפא.
ע מ״ח-ט. [רבינו מביא ממ״ח, אף שלעניננו די להביא ממ״ט ׳ואלו ניתנין׳ כמו בתוד״ה מנין, שכן להלן מבאר רבינו אף הנידון במשנה זו].
פ לפנינו שם ליתא שירצה.
צ לעיל קד, ב ד״ה לכל כהן.
ק כן דחו תוד״ה מנין.
ר חלה פ״ד ה״ד.
ש ראה ר״ש חלה שם מ״ט: ׳לאו לכהן עם הארץ וכו׳ אלא הכא בחבר אלא דאינו אוכל חוליו בטהרה כההוא דר״מ בשלהי הניזקין (גיטין סא, א)׳. וכ״ה בתוספות הרא״ש כאן.
ת תוס׳ שם. וכ״כ הרשב״א, הריטב״א והר״ן (מד, ב). ועי׳ רמב״ם הל׳ תרומות פ״ו ה״ב.
א בחידושי הרשב״א (וממנו בחידושי הר״ן) נראה שהם שני תירוצים: דהכא מיירי בשיש כהן חבר וע״ה ואז אסור ליתן לע״ה וכו׳ א״נ י״ל דקמ״ל דבזמן שאין שם כהן חבר א״צ לעכבן וכו׳.
ב מכאן עד ׳חזה ושוק׳ נשמט בכי״פ בטה״ד.
ג כ״כ בחידושי הרשב״א והריטב״א. ומעי״ז בתוספות הרא״ש ד״ה אלא לאו, עיי״ש. וראה רש״י ד״ה כמי שהורמו, שחזה ושוק אינן אלא לאותו בית אב ולא מהני. וראה בארוכה בחידושי הרשב״א הערה 18.
ד כ״כ בתוספות הרא״ש ד״ה דאתו, חידושי הרשב״א ד״ה לא צריכא וחידושי הריטב״א ד״ה דאתו.
ה ראה רש״י ד״ה אלא לאו. וראה תוספות הרא״ש ותפארת יעקב.
ו כי״פ: דמעכב.
ז ערכין כא, א.
ח מכאן עד ׳דמיאן׳ נשמט בכי״פ בטה״ד.
ט ראה חידושי הרשב״א.
הערות
Gemara
Peirush