גמרא
פירוש
תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע. אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא אָתֵי מִגִּלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד. מָה לְגִלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד שֶׁכֵּן שְׁבוּעָה גּוֹרֶרֶת שְׁבוּעָה תֹּאמַר בְּעֵדִים דְּמָמוֹן קָא מְחַיְּיבִי. פִּיו יוֹכִיחַ מָה לְפִיו שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה עֵד אֶחָד יוֹכִיחַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּמְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה. מָה לְעֵד אֶחָד שֶׁכֵּן עַל מַה שֶּׁמֵּעִיד הוּא נִשְׁבָּע תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע פִּיו יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵן בָּאִין וְנִשְׁבָּע אַף אֲנִי אָבִיא עֵדִים שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵם בָּאִין וְנִשְׁבָּע. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁכֵּן הוּחְזַק כַּפְרָן. וּבְעֵדִים מִי הוּחְזַק כַּפְרָן וְהָאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא אהַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת. אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן אֵינָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה. הָא לָא קַשְׁיָא רַבִּי חִיָּיא תּוֹרַת הֲזָמָה לָא פָּרֵיךְ. אֶלָּא דְּקָאָמַר וְתַנָּא תּוּנָא מִי דָּמֵי הָתָם לְמַלְוֶה אִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְלֹוֶה לֵית לֵיהּ סָהֲדֵי דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי דְּאִי הֲווֹ לֵיהּ סָהֲדֵי לְלֹוֶה דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי לָא בָּעֵי רַבִּי חִיָּיא לְאִשְׁתְּבוֹעֵי הָכָא כִּי הֵיכִי דַּאֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי אֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי וַאֲפִילּוּ הָכִי מִשְׁתַּבְעִי. אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר וּתְנָא תּוּנָא אַאִידַּךְ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיתְּמַר דְּאָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ה״ג בנסחי עתיקי תאמר בעדים דממונא מחייבי ליה פיו יוכיח, מה לפיו שכן אינו בהכחשהא והזמה, עד אחד יוכיח, מה לעד אחד שכןב שבועה גוררת שבועה. ואגלגול שבועה דעד אחד קא סמיך ומיניה וביה בנינא. דאלו מעד אחד גופיה לא אתיא במה הצד, שאינו מאותו מין כלל ואינו שוה להם. הואיל ועל מה שמעיד הוא נשבע. והיינו דאמרי דעל ידי טענה וכפירה הן באין, כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות עד שהוא כעין הודאה והיינוג טעמא, כלומר שיש כאןד רק רגלים לטענה ויש כפירה גמורה במקצת שאין שם עדות עד אחד ולא הודאת פיוה. ואלו עד אחד גופיה לא דמי להו שהרי אינו נשבע על מה שכופר בלא עדות כדכתיבנ׳ו. ורש״י ז״ל מחק והגיה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע, וכן כתוב במקצת הנסחאות. ולא דייק לי מהאי טעמא דכתיבנא. ועוד דא״ה הוה לן למימר אלא1 אתיא מיבנייא מדלא אמרי׳ הכיז ש״מ איתא לדרב פפאח. והילךט. פרשי ז״לי לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם. משמע דאי אמר הילך מעות אחרים תחתיהם אע״ג דנקיט להו בב״ד ובעי למתנינהו ליה לאו הילך הוא. ומיהו קשיא לן הא אמרינן במסכת קדושיןכ המקדש במלוה אינה מקודשת, ואע״ג דאיתא בעין משום דמלוה להוצאה ניתנה. ואי ס״ד ברשותה דמרא קיימא אמאי אינה מקודשת, אלא ודאי ברשותה קיימא דמלוה להוצאה ניתנה וליתא ברשות בעלים לא לחזרה ולא לאונסיןל. וכיון שכן היאך אומר לו שהן שלו בכל מקום שהן. ואין ספק דגבי אשה אע״פ שהגיע זמן ולא הוציאתם שאינה מקודשת. ולפי פי׳ זה לא משכחת לה אלא או בפקדון או בשעבוד קרקעותמ כדקס״ד בשמעתין. ורבותי מפרשים דנקט להו בבי דינא ואמר הילך מעותיך וכמאן דנקיט להו מלוה דמיאנ. ואיכא דמותיב אשמעתין הא דתנן במסכת שבועותס אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ובמשקל ושבמנין. כיצד, בית מלא שמסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור, ואיזה הוא דבר שבמדה כגון זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון כל מה שהנחת אתה נוטל חייב, ואמאי הילך הוא כיון שלא שלח בהן יד ולא הוציאן הילך הוא, דכל פקדון הילך הוא כדאמרינן לקמןע קשיא לרב ששת. והא דתנןפ בסיפא עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש, ר׳ מאיר מחייב ואמאי הילך הוא, והא לא קשיא לי דאיכא לאוקומה בשבצרן וכדאוקימנא בענבים העומדות ליבצר קא מיפלגי, פירו׳ ובצרן, אלא אידך קשיא. ומוקמי לה רבנןצ כשהרקיבו וכדפריש׳ לה בדוכתאק. והא הכא כיון דתפס אנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא. פירש״י ז״לר דקס״ד דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי הוא דמחייב ואע״ג דהילך, ולא קס״ד דמתני׳ תקנת חכמים היא עד דאוקמא רב ששת בהכי, ודאמרינן כי איתמר ותנא תונא אאידך דר׳ חייא איתמר דאלמא לקמייתא ליכא ראיה כלל, אמסקנא קיימינן דאמרינן תקנת חכמים היא. ולא משום עדים כדפרכינן כי היכי דאנן סהדי דהאי אנן סהדי דהאי. והא דאמר רבי חייא אי אמרת בשלמא הילך חייב וכו׳. פירש״י ז״לש גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה מקצת. משמע דבמתניתין ליכאת ראיה כלל, וע״כא אתה אומר כן דהא כי אמרי׳ מעיקרא דאאידך דרבי חייא איתמר להאי פירוש דמפרשינן השתא בגמרא קאמרי׳ אלמא לקמייתא ליכא מינה ראיה כלל. וכך פירושהב אי אמרת בשלמא היכא דאיכא שבועה דאוריתא הילך לאו כמאן דנקיט ליה דמי הכא נמי לאו כמאן דנקיט ליה דמי, אלא אי אמרת הילך בדאורייתא פטור דכמאן דנקיט ליה דמי, ה״נ נימא הרי היא כמי שחלקוה כבר ולא ישבעו, זה פירוש לפרש״י. וזה הפירוש כתוב בספר המאורג והוא נכון. ומיהו תמיה לי ודאי מה שתפס בידו כמאן דפסיק דמי שאפילו בחליפין קנה כדאיתא לקמןד, ואפי׳ הכי מחוי רבי אבהו ובשבועה, ואמאי והא ודאי כמו שחלקוה דמיה. ולא קשיא דמשום דקי״ל כר׳ ששת הוא דאמרינן לקמן הכי אע״ג דכמאן דפסיק דמי חייב שבועה, לאו מי אמר רב ששת הילך כמאן דנקיט ליה דמי ואפ״ה במתני׳ ישבע, הכי נמי אע״ג דכמאן דפסיק דמי ישבע דשבועה זו תקנת חכמים הוא וכל זמן שחולקין ומתעצמין בה חולקים בשבועהו. ואלו לר׳ חייא לעולם לא מחייבי שבועה אלא היכי דתפסי בכרכשתא דלאו כמאן דפסיק דמיז. א״נ אפילו תפסו בגופה ולא ס״ל כמאן דפסיק דמי ולית ליה זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו׳. ולי נראה דכי אמרינן על אידך דר׳ חייא איתמר הדרי׳ ממאי דקס״ד דכיון דתפיס אנן סהדי דהכי הוא אלא משום הכי מחייב בשבועה משום דקאי דהאי תבע ליה כוליה טלית ואמר כולה שלי אע״פ שחברו כופר בכל אנו רואין מחצה ביד זה ואין כפירתו של חברו כלום בחציה, אבל בחצי האחר כפירתו כפירה ואנו מחייבין אותו שבועת מודה במקצת מפני חציה שביד חברו שלא כפר בה משום דכהודאה דמיא והילך הואח. ומהדר ר׳ ששת ואמר מתני׳ תקנת חכמים היא דהא אם אין כפירתו של זה כחציה כפיר׳ אף של זה בזה נמי נמצא שאין כאן לא טענה ולא כפירה לחייב עליה שבועה. ור׳ חייא אמר לך אה״נ אלא רבנן כעין דאורייתא תקון וחשבי כל חד כאלו הוא טוען הכל והלה הוא מוד׳ ואומר הילך במקצת וכן זה. אבל ללישנא קמא אי אנן סהדי דהאי אנן סהדי דהאי ולא הוה להו לתקוני שבועה כלל ואדרבה היא הנותנת שיפטרו.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א לפנינו ליתא ״ובהזמה״.
ב ובגרסה לפנינו ״מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע, תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע״ כגירסת רש״י שהביא רבינו לקמן.
ג צ״ל ״טענה״ כדמשמע בהמשך דבריו. וכ״ה הגי׳ ברשב״א.
ד לכאורה תיבת ״רק״ ט״ס, ובכ״י ברלין ליתא.
ה וכן גרס ברשב״א ובר״ן, וראה בריטב״א.
ו והתוס׳ גרסו כגירסת רש״י, ופירשו דאיתא מע״א ופיו דע״י טענה וכפירה הם באים דיש בהם טענה חשובה דכשמודה במקצת או העד מכחישו נראה דמשקר. וכן עדים דהעידו דחייב חמישים הוי רגלים לדבר דמשקר. והוי טענה חשובה, וכ״כ בריטב״א, ועיין בבית הלוי ח״ג סי׳ לח אות ב׳. וברש״י בד״ה ״טענה״ פי׳ דע״י טענה וכפירה דזה טוען וזה כופר הן באין לדין.
ז וברש״ש הגיה בשיטת רש״י ״אלא״.
ח ובנדפס נשתרבב כאן קטע השייך לר״ן: ״ויש שלמדו מכאן לפי גרסא זו שאין שבועת עד א׳ באה אלא בטענת בריא כדאמרינן דצד השוה שבהן שע״י טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעי טענה בפיו דהיינו טענת בריא ה״נ בהעדת עד א׳ וזה שלא כדברי הרי״ף ז״ל שכתב דבהעדת עד א׳ נשבעין אפילו בטענת שמא וכבר כתבתי זה בפרק הדיינים ואין עליו קושיא מזו דבין טענת בריא בין טענת שמא טענה מיקרייא ומ״מ אין גירס׳ זו מחוורת דהיכי עבדי׳ צד השוה מעד א׳ ופיו והרי אינם ממין א׳ דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר ועוד דאי הכי הל״ל אלא אתי׳ מביני׳ מדלא אמרי׳ הכי ש״מ איתא לדרב פפא.״
ט קטע זה ליתא בנדפס.
י בד״ה והילך.
כ מז, א.
ל וברש״י בקידושין שם פי׳ בד״ה ״להוצאה״ דמלוה להוצאה ניתנה ״דהלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו״. והא דאמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת כששלחה בו יד להוציא ממנו פרוטה ונקנה לה. הילכך אינה מקודשת [שם בע״ב בד״ה ״וקאמרי״]. ורבינו שם בד״ה ״במלוה״ פי׳ דרב דקאמר דאינה מקודשת סבר אף דלא שלחה בה יד אינה מקודשת כדפי׳ הכא דלהוצאה ניתנה.
מ וכ״כ ברשב״א ובר״ן ובמיוחס לריטב״א, ובספר התרומות שער ז׳ ח״ב אות ד׳ כתב דלשיטת רש״י גרסינן בסוגיה ״כיון דקא מודה ליה באיהו כמאן דנקיט להו דמי״ ול״ג מלוה. ובריטב״א ובהגהות אושרי בסי׳ ה׳. ובהגהות הגר״א באות א׳ כתבו דרש״י הוי נמי בהלואה, וקצת ראיה לשיטתם מלשון רש״י ״לא הוצאתים״ דהוי לשון הלואה, ועיין בר״ח מטלז. וע״ע בפנ״י דפי׳ שיטת רש״י.
נ וכ״כ ברשב״א ובר״ן ובבעל המאור. וברמב״ם טוען ונטען פ״א הל׳ ג׳ כתב וז״ל ״או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך״. ולדברי רבינו דסבר דכמאן דנקיט להו דמיא. אפי׳ שלא נתן מיד. כיון שמזומנים לתת לו הו״ל כאילו נתן, וכך פירשו בקצה״ח בסי׳ ת סק״ב ״דאין זה מודה כלל דהוי כנתון לו קודם שתבעו״. וע״ע בב״י בסי׳ פ״ז סק״ה בשם בדק הבית ובקצה״ח שם. ובפיקדון שאינו לפני ב״ד אם הוי הילך לשיטת רבינו והרמב״ם עיין במ״מ בהלכות טוען ונטען פ״ג הל׳ טו. ובאבן האזל שם. וע״ע בסברת דין הילך ברעק״א. ובחידושי ר״ח בהלכות אישות פט״ז הכ״ה בד״ה ״אלא דקשה״.
ס מב, ב.
ע ה. א.
פ שם.
צ וכ״כ ברשב״א ובמיוחס לריטב״א וברא״ש בסי׳ ה׳. ובתוס׳ הרא״ש ובנמוק״י, וע״ע בש״ך בסי׳ פ״ח ס״ק מ״ו. ובתומים ס״ק טז.
ק שם בד״ה ״עשר גפנים״.
ר בד״ה ״ותנא תונא״.
ש בד״ה אי.
ת בכ״י ברלין איתה ״הודאת מקצת״.
א עד ״וכך פירושה״ חסר בכתי״א 2. ואיתא בכ״י ברלין.
ב וכ״כ הרשב״א ובמיוחס לריטב״א.
ג בדף א. בדהרי״ף באמ״ד בד״ה ״הילך״.
ד ז, א.
ה ורבינו לשיטתו דכתב לקמן בדף ז, א בד״ה ״מחוי״ דלר׳ אבהו נשבעים אף על מה שאדוקים, וכ״כ שם בתוס׳ בד״ה ״מחוי״. והרמב״ם והבה״ג חלקו דנשבעים רק על השאר. ואפשר דכך סבר הבעל המאור.
ו ובכתי״א 2 איתא ״אף לר׳ חייא״.
ז וברא״ש לקמן בסי׳ יג חלק על דברי רבינו. וז״ל שם ״מתניתן דתפיס בכרכשתא שאינו דבר חשוב לומר שיטלנו קודם חלוקה, משמע דגם דתפיסי בכרכשתא אמרינן כמאן דנקיט דמי״. וכ״כ בש״ך בסי׳ קל״ח ס״ק ד׳ בשם הרא״ש.
ח וכ״כ בתוס׳ בד״ה ״ותנא״ ובמיוחס לריטב״א. וע״ע בבית הלוי ח״ב בסי׳ ל״ט אות ד.
1 הגהת הגרא״ז: פי׳ דהוי ל״ל אלא, אי מסיק דלא כר״פ.
הערות
Gemara
Peirush