גמרא
פירוש
צוֹוֵחַ. כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אמר ליה אביי לרבאא מי אמר ר׳ עקיבא וכו׳. אלמא מספקא מפקינן ממונא וא״ל התם בריא ושמאב. וקשיה לי, אי הכי קשיא אדרב נחמן דאמרג מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלמא מספיקא לא מפקינן ממונאד. וליכא למימר דכיון דגזל אחד מהם דמיא ליה לגזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לךה. דהא לא דמיא כללו. ועוד דאי הכי היכי פליג עלה ר׳ טרפון. ואיכא למימרז ר׳ נחמן סבר לה כרשב״א דאמר התם ביבמותח לא נחלקו ר׳ טרפון ור״ע על שלקח מקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח שמניח דמי מקח בינהן ומסתלק, על מה נחלקו על שגזלט. ורב הונא ורב יהודהי סברי לה כת״ק דרשב״א דאמר אף בלקח מקח אמר ר׳ עקיבא נותן דמי מקח לכל אחד ואחד כדתני׳ בהגוזל קמאכ במעשה בחסיד אחד. ואכתי תמיהא לי, אי הכי אמאי לא אוקימנא לדר״נ ורב הונא בתנאי ולא אדכרו לה בגמ׳ כלל, ואיכא למימר משום דר״נ אמר לך אנא דאמרי לת״קל נמי אפי׳ לר״עמ משום דסבי׳ לי׳ דאפי׳ בלקח קנים דהוה ליה למידק. ובהא פליגי דרשב״א לא קניס בלקח מקח והכי איתא בפרק הגוזלנ ור״ע אע״ג דלא אשתבע קניס. והא דאקשי ליה אביי לרבה מי אמר ר׳ עקיבא לא זה הדרך מוציאתו מידי עבירה וכו׳, משמע [דאביי] ורבה לא סבירא להו דקנסא הוא דקניס ר׳ עקיבא, דאי הכי לא קשיא להו מנפל הבית עליו ועל אמו. ואליבא דת״ק דרשב״א קא מקשו דאמר אפי׳ בלקח פליגיס, וסבירא להו דליכא למיקנס בלקחע. ואע״ג דאשכחן ליה לרבה דאמר בפרק יש נוחליןפ זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. איהוצ סבירא ליה כרשב״א אליבא דר׳ עקיבא. ולענין פסקא דהלכתא כתב רבינו הגדול ז״לק דהלכה כר׳ עקיבא ואליבא דרשב״א. ונראה מדבריו דשיכא ליה בדרב נחמן דאמר מספיקא לא מפקינן ממונא דבלקח ליכא למקנסיה. וסתמא דמתני׳ דהתם כרשב״א אתיא דהכי אסקה בדוכתא. ומתני׳ דהכא דקתני אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה וכו׳ וקתני שהודה מפי עצמו, דאלמא משום דבא לצאת ידי שמים חייב ואלו לא בא לצאת ידי שמיםר לא, ואע״ג דאיכא למקנסיה רשב״א נמי מודה בה, דכל היכא דהוי שמא ושמא לא ארשב״א מספיקא מפקינן ממונא ואפי׳ היכא דאיכא למקנסיה, אלא בברי ושמא הוא דאמר הכי, ומתני׳ שמא ושמא היא, הילכך ליכא למקנסיה. אלא מכיון שבא לצאת ידי שמים קנסי׳ ליה ומשלם לכל אחד ואחד, וראיה לדבר דתנןש גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב, ואוקימנא בדלא תבעי ליה ובבא לצאת ידי שמים, אבל לא בא לצאת ידי שמים פטור. אלמא כל היכא דהוא שמא ושמא לא קנסינן. וסתם מתני׳ ר׳ עקיבא נמי היא ואליבא דרשב״א. וזהו שכתב רבינו הגדול ז״ל בהלכותיו דייקינן דקתני שהודה מפי עצמות דבבא לצאת ידי שמים עסקינן וכו׳א. והיכא דתבעי ליה בבריא וחד מיניהו אפקיד גביהב, אי נמי בשתי כריכות, אע״פ שלא בא לצאת ידי שמים חייב לשלם לכל אחד ואחד ואפי׳ לרב נחמן דכמאן דעבד איסורא דמי הואיל והוה ליה למידקג. דכי היכי דבשמא ושמא ובא לצאת ידי שמים בעלמא פטור והכא קנסי׳ ליה ומשום קנסא מחייבין ליה לשלם לכל אחד ואחד 1, בברי ושמא נמי קנסינן ליהד 2. ורבינו הגדול ז״ל נמיה אוקמה למתני׳ דקתני זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי בשהפקידן אצלו בכרך אחד וכדרבה, אלמא בשתי כריכות חייב לשלם לכל אחד ואחד אע״פ שלא בא לצאת ידי שמים, דסיפא דמתני׳ דיני אדם קתני. ועוד שאלו בא לצאת ידי שמים, בבריא ושמא אפי׳ בכרך א׳ו חייבז. תדע דהא רבה סבר בעלמא פטורח, ואפי׳ הכי אוקמה למתני׳ בכרך אחד דוקא אלמה בשתי כריכות חייב. ואפשר לומרט דהיכא דאפקידו גביה בכרך אחד אע״פ שהוא בריא ושמא כיון דאיהו לא פשע ואיהו גרמו אנפשיהו אע״פ שבא לצאת ידי שמים פטורי. ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב בבא לצאת ידי שמיםכ, דהתם חאיש בנפשיה בספק גזילה, אבל הכא קים ליה בנפשיה דלא מעכב מדידהו כלום ולא פשע נמי בהו. הילכך סיפא דמתני׳ אפי׳ בבא לצאת ידי שמים מיתוקמא, ומיהו אכתי יש לומר שאף בדיני אדם בשתי כריכות חייב וכן כתב הר׳ משה הספרדי ז״לל. ודברי רבינו ז״ל נמי מטין כן, שלא בשביל להפטר מדיני שמים בלבד העמידה בכרך אחד דסיפא בדיני אדם היא ולא אית׳ דיני שמים כלל. ואי קשיא לקח נמי הוה ליה למידק, לא קשיא דכיון דדמי מקח מיד בעי למיתן ליה סבר לא חציף איניש למיתבע השתא דמי מקח אלא מוכר. אבל פקדון כיון דלזמן מרובה הוא הוה ליה למידק. ועוד איכא למימר התם בשלקח מקח מחמשה בני אדם שהיו עומדין שם. ואע״פ שהמקח ביד אחד מהם לא הוה ליה למידק, דכיון שמסרו לו בפניהם ולא אמרו לו שידקדק ממי לקח כדי שיתן לו המעות סבר אינהו מהימני אהדדי. או שותפי נינהומ. הילכך אפי׳ בא לצאת ידי שמים מניח ביניהם ומסתלקנ. תדע דהא בחסיד אחד שלקח הורה ר׳ טרפון מניח ביניהם כדאיתא בפ׳ הגוזלס. והוא לצאת ידי שמים בא ובלקח הא קיי״ל כר׳ טרפון. ומשמע נמי דתבעי ליה הוו כעין פלוגתיהו דבשמא ושמא לא שמעינן להו פלוגתא כלל. וש״מ דאפי׳ בריא ושמא ובא לצאת ידי שמים פטור היכא דלית ליה חשש גזילה כדכתיבנאע. והר׳ משה ז״לפ חייב החסיד לשלם דמי מקח לכל אחד ואחד, ואיני רואה דבריו בזהצ. וכן גבי קידש אחד מחמשה נשים לא הוה ליה למידק דלא עבידי נשי דאמרי אותי קדשת. והא מתני׳ דהכא דשמא ושמא הוא וכן הך סוגיא נמי כי ההיא דלעיל דקס״ד ר׳ עקיבא היא ומשום דלא אלימא ליה חזקה דממונא ואפי׳ בשמא ושמא. ומשום קנסא הוא, דמדינא ליכא מאן דאמר. ולהכי מקשי לה אביי עליה דרבה דא״ל לא א״ר עקיבא אלא בברי ושמא. וכי אמרינן ממאי דר׳ עקיבא היא, ואיצטריך לאיתויי ההיא דמודה ר׳ טרפון הדרא קושין לכ״ע דהשתא בבריא ושמא פטר בשמא ושמא מודה. ולהכי אמרינן הא אוקימנא בבא לצאת ידי שמים כלומר דאי לאו הכי היא גופה קשיא. מי אמר רבהק וכו׳, הא אמר רבה הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק. הא דרבה איתא בפרק הלוקח עובר פרתו בבכורותר גבי רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים כאחד, ומת אחד מהם, שר׳ טרפון אומר יחלוקו ור״ע אומר המוציא מחברו עליו הראיה. ואמרי׳ בגמראש משל דר׳ טרפון למה הדבר דומה לשנים שהפקידו אצל רועה שמניח ביניהם ומסתלק. פי׳ שנים שהפקידו אצל רועה שתי בהמות ומתה אחת מהן [ואיןת ידוע של מי מתהא. ומתני׳ נמי כגון שהיו הספקות מופקדין אצל רועה ומת אחד מהן] ובעל הבית וכהן כל אחד ואחד אומר החי שליב. רועה פטור ומניח החי ברשותוג עד שיעשו פשרה ביניהםד ויחלוקו וכשיבאו לב״ד אומרים להם לחלוק שלא יצא מרשות שומר עד שיחלוקו, ועלה איתמר התם הא דרבה ופירושו כמו שכתבתי [למעלה]. וכך פירשה רש״י ז״ל בפירושיו במסכת בכורותה. והא דקשיא לן הכא הוה ליה למידק, משום דכיון ששתי הבהמות שוות אין לומר אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי דלמאי הוה להו למקפדו. אבל לרועה הוה ליה למידק שאם תמות אחד מהן יתבע כל אחד ממך. ומשמע דהא דרבה בשמא ושמא היא. שהרי משל לר״ט וההיא שמא ושמא היאז. והכי קשיא ליה לרבינא מי אמר רבה דכל היכא דהוה ליה למידק ובא לצאת ידי שמים חייב, והא אמר רבה הכל מודים וכו׳. ואי בשלא בא לצאת ידי שמים ובשמא ושמא פשיטא. אלא ודאי בבא לצאת ידי שמים ואפי׳ הכי רועה פטורח. ומפרקינן כגון שהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו והיינו כמשל דר׳ טרפון דלא ידיע הי מיניהו דמר, והי מיניהו דמר. ואי קשיא לך לרבינא ליקשי מתני׳ עליה דרבה דקתני חייב שהודה מפי עצמו. לא קשיא דרבינא סבר דמתני׳ דוקא משום דלא אפקיד גביה אלא חד מיניהו, אבל היכא דאפקידו גביה תרויהו לא הוה ליה למידק דעביד איניש דמשתלי הי ניהו דמר והי ניהו דמר. ויש מי שפירש דהא דרבה בדתבעי ליה תרויהו בברי ולא בא לצאת ידי שמים. ומיהו אי הוה ליה למידק חייב דומיא דגזלתי אחד מכם דמחייב ר״ע. ואם זה הפי׳ אמת בכאן מפורש מה שחפשנוט למעלה3. ורש״י ז״לי ג״כ פירשה בברי ושמא אלא שאינו משל דר׳ טרפון.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א ובכי״א 2 : רבה ולפנינו בגמ׳ רבא.
ב לפנינו בגמ׳: א״ל התם שמא ושמא גזל אחד מחמשה ברי ושמא.
ג ב״ק קיח, א.
ד ובתוס׳ בד״ה גזל תי׳ קושיה זו דבאה דר״נ אינו יודע אי חייב כלל משא״כ באה דר״ע יודע בודאי שהוא חייב לאחד.
ה דחייב. כדאמרינן בב״ק קיח, א.
ו דהכא ליכא חזקת חיוב לכל אחד דשמא לא ממנו גזל. משא״כ בגזלתיך ואיני יודע אם החזרתי איכא חזקת חיוב.
ז וכ״כ בנמוק״י.
ח קיח, ב.
ט דהואיל ועבד איסורא קניס ר״ע. ובאה דר״נ ליכא איסור.
י דס״ל ברי ושמא ברי עדיף.
כ ב״ק קג, ב.
ל ובכ״י ברלין: כר״ט ורשב״א.
מ ובכ״י ברלין: א״נ לת״ק.
נ ב״ק קג, ב.
ס וכ״כ הר״ן וראה בתוה״ר ובמיוחס לריטב״א ובפנ״י.
ע וכ״כ הרשב״א ודלא כתוס׳ בע״א בד״ה התם בס״ל בגם במקח אמרינן דהוה ליה למידק מדהקשו ממעשה דחסיד אחד. וע״ש בפנ״י.
פ ב״ב קלה, א.
צ כוונת רבינו דס״ל לרבא כרשב״א דחייב לר״ע מחמת הקנס ובעלמא ס״ל בברי ושמא דפטור.
ק הרי״ף כ, ב.
ר ובכ״י ברלין: פטור.
ש ב״ק קיח, א.
ת וברי״ף: מכלל דאינהו לא קא תבעי ליה אלא דבא לצי״ש.
א וכ״כ בנמוק״י ודלא כבעל המאור דפסק כר״ט וכ״כ הראב״ד הובא ברשב״א וראה במלחמות.
ב וברשב״א: דהפקיד לו אחד משנים ואינו יודע איזה הוא, וראה בפרישה בסי׳ ש סק״ג דכתב דאף שהפקיד בפני השני התובעו מיקרי כב׳ כריכות ולא אמרינן מדהפקיד בפניו הוה מאמינו ואינו צריך לדקדק מי הפקידו״ ע״ש, וכ״כ הש״ך בסי׳ רכב סק״ג ודלא כב״ח.
ג ובספר התרומות [שער ל״ט ח״ב] הביא דברי רבינו בתשובה וז״ל ״בהפקידו לו בשתי כריכות הו״ל למידק וקנסינן ליה משום דעבד פשיעה, דומיא דגזל דקנסינן ליה משום דעבד איסורא. דפשיעותא בממון אחרים איסורא נמי הוא״ ע״ש, וכ״כ הר״ן. ודלא כרשב״א והרא״ש [סי׳ ח-ט] דס״ל בפקדון בדהוה ליה למידק חייב מדינא דפושע הוא, ולאו מחמת איסור וקנס. וראה בתוס׳ בד״ה ומי ובמהרש״א.
ד וכ״פ הרשב״א והר״ן.
ה ובכי״א 2 ובכ״י ברלין ליתא לתיבת נמי.
ו ובכי״א 1 חסר תיבת: אחד.
ז ועי׳ בפלפולא חריפתא אות ז׳ דכך דייק בשיטת הרא״ש דאפי׳ בכרך אחד חייב בבא לצי״ש. [ודלא כמ״ש רבינו להלן] וכ״פ הטור בסי׳ ש׳ וכתב בהגהות הגר״א סק״ח דהוא שיטת הרא״ש. [וראה בתחילת דברי הרא״ש דמשמע דפטור וכתב הש״ך בס״ק י״א דההיא בשיטת התוס׳ וראה במהר״ם שי״ף].
ח ובכי״א 2 : פי׳ דלא אמרינן בריא עדיף.
ט וכ״כ תוס׳ בד״ה התם, וראה בשו״ע בסי׳ ש׳ דהביא שני דעות בזה. וע״ע בשו״ע בסי׳ רכב סק״ב.
י וכ״כ תוס׳ בע״א בד״ה גזל. וביאר בקצה״ח בסי׳ ש סק״א דכיון דבפיקדון כל דאיתיה ברשותיה דמאריה איתא אי לא פשע אפי׳ לצי״ש אינו חייב דבפקדון ליכא דין חזרה כלל אלא על הבעלים לחזר על שלהם. משא״כ בגזל והלואה דאיכא חיוב להחזיר לבעלים את שלהם חייב להחזיר לצי״ש עכ״ד ולפי״ז ל״ק קושית הב״ח על פי׳ התוס׳ מאה דר״נ. ועי׳ בברכת שמואל סי׳ א׳ אות ה׳.
כ כדאמרינן בב״ק קיח, א.
ל בפ״ה מהלכ׳ שאלה ה״ד וע״ש בלחם משנה, וכ״ה בפה״מ לרמב״ם.
מ והוסיף בב״ח בסי׳ רכב דנעשה כאילו הפקידו בכרך אחד. וראה בפרישה בסי׳ ש אות ג דכתב דבכה״ג לא אמרינן דהוה כרך אחד ע״ש.
נ וכ״כ הרשב״א.
ס ב״ק קג, ב.
ע ועי׳ בתוס׳ בד״ה התם. ובתוס׳ בב״ק קד, א בד״ה שכבר תי׳ ״א״נ אפי׳ לצי״ש אין חייב לר״ט אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא״. ולדברי רבינו לעיל כל דהוה ליה למידק ולא דייק עבד נמי איסורא. ועיין לעיל הערה 246.
פ פ״כ בהלכות מכירה ה״ב.
צ ועיין בקצה״ח רכב סק״ה דביאר בדין הרמב״ם דאפי׳ לצי״ש אינו אלא למדת חסידות אבל שאר בני אדם אפי׳ לצי״ש אינו חייב. וע״ש בש״ך סק״ו.
ק ובכי״א 2 ובכ״י ברלין: רבא. וכ״ה לפנינו בגמ׳.
ר יז, א.
ש שם יח, ב.
ת ליתא בכי״א 1.
א וכך פי׳ רש״י שם בד״ה לשנים. ובסוגיתנו פי׳ רש״י בענין אחר.
ב וברש״י שם בד״ה שמניח פי׳ וז״ל ״דליכא מוציא דהא לא קאי ברשותי דחד מינייהו״.
ג ובכי״א 2 : ברשותן.
ד ובכי״א 2 ובכ״י ברלין: או יחלוקו.
ה בד״ה לשנים. וראה שם בפרש״י בד״ה שמניח.
ו מפרש רבינו דכל אחד הפקיד טלה אחד הילכך כשמת הטלה פי׳ רבינו להלן דהוה שמא ושמא. ובתוס׳ בד״ה והאמר פי׳ דאפי׳ שהפקידו אחד בפני השני כיון דלא יכלו לתקן דאפשר לראות הטלאים כשהולכים במרעה ושואל של מי הם הילכ׳ על הרועה לדקדק וכ״ה בתור״פ. ולשיטתם אפשר לפרש הסוגיה כדפרש״י שאחד הפקיד שני טלאים.
ז וז״ל הרמב״ם בהלכות בכורות פ״ה ה״ז ״שאין אחד מהן מכיר את שלו״.
ח ובפיקדון אפי׳ בשמא ושמא אמר רבא דחייב לצי״ש. ועי׳ במחנה לוי שהקשה דאינו עולה עם סברת הרא״ש [בסי׳ ח-ט] דאם על המפקיד הוה ליה למידק לא אמרינן דחייב לצי״ש בשמא ושמא. ודוקא באביו של אחד מכם דלא הו״ל למידע חייב בשמא ושמא לצי״ש. וע״ש תירוצו.
ט ובכי״א 2 : שפירשנו וכצ״ל.
י בד״ה הכל.
1 הגהת הגרא״ז: לצאת ידי שמים.
2 הגהת הגרא״ז: מדינא.
3 הגהת הגרא״ז: פי׳ דבשתי כריכות וברי ושמא אף בדיני אדם חייב.
הערות
Gemara
Peirush