גמרא
פירוש
כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלש שטרות הן תרי הני דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע״פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. ודוקא דא״ל זכי בשדה זו ואגבה זכי בשטרא, דהא אפסיקא הילכתא לקמן צבורין בה לא בעינן אגב וקני בעינן. קתני מיהת נקנה שטר בכל מקום שהוא, והא הכא דהא שטרא מילי הוא ומקני בלא כתיבה אלא במילי בעלמא.
וכ״ת מי דמי, התם בשטר זביני גופיה קאי דכתיבא לראיה דזאבין האי מוכר האי ארעא להאי לוקח, דאי הוה מטי לידא דלוקח לא הוה צריך מידי אחרינא, דהא גופיה כי כתיב לזכותיה דהא לוקח כתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא, ואפי׳ מילי נמי לא צריך אלא לממסריה נהליה סתמא ושטרא הוא כי הוא דמפסיד אנפשיה דלאקנויי נהליה הוא דמסריה נהליה, וכיון דאקנייה נהליה אגב קרקע כמאן דמסריה נהליה דמי וקנייה לניארא, ולא צריך מידי אחרינא לאקנוייה ליה מילי דאית ביה, דמילי [ד]אית ביה אינהו גופיהו לאקנויינהו ללוקח כתיבי ושטר מסירה דידהו בגויהו כתיב. אבל הכא כי קאמרי אמימר ורב אשי, בשטרא דלא כתיב לזכותיה דהאי לוקח אלא לזכותיה דמוכר לחודיה כתיב, דמסיק ליה לפלניא זוזי, אי נמי דזבן מיניה ארעא פלניתא, דכי האי גוונא נמי מיקני בכתיבה ומסירה כדבעינן לברורי בפרק גט פשוט, והשתא קא בעי לאקנויי ליה האי שטרא וכל זכותא דאית ביה, כי כתיבה לאו לזכותיה דלוקח כתיבה, לא מיקני במסירה לחודה, אלא צריך למכתב ליה שטרא אחרינא לאקנויי ליה בגויה זכותא דהאי שטרא.
לא תיקשי לך, דאע״ג דהתם גבי קדם המוכר וכתב שטר ללוקח, שטרא לזכותא דהאי לוקח איכתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא איהו וכל שעבודא דאית ביה, הא אכתי לא מסריה נהליה, ואע״ג דאקנייה נהליה אגב ארעא כיון דאכתי לא מטיא לידיה ולא עייל נמי לרשותיה, דהא קתני נקנה שטר בכל מקום שהוא, ואפי׳ קאי ברשותיה דמוכר, ותו דהא בהדיא אסיקנא דלא בעינן צבורין בה, לאו כמסירה דמי, אלא חד מאנפי הקנאות הוא דמיקני נירא גויה כשאר מטלטלי. ונהי דגופיה דניארא מיקני בהכין כשאר מטלטלי, אלא אותיות היכי מיקנו בהכין בלא כתיבה. ואי בעי למהדר ביה מהקנאה דזכותא דכתיבא ביה מקמי דמטי שטרא לידיה אמאי לא מצי למהדר ביה. אלא לאו ש״מ דאותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, דכל היכא דקנייה לנירא במסירה ואמר ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני ליה לנירא במסירה ולאותיות דאית ביה באמירה.
ופריק אגב שאני. דאע״ג דאין אותיות נקנות במסירה בלבד בלא כתיבה, אגב קרקע מיקנו אפי׳ בלא כתיבה, דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו נהליה לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה כי אתא נפיק לאפיה עד תואך. ושמעינן מיהא דאע״ג דאין אותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, לא שנא שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה ולא שנא שטרא דאיכתיב מעיקרא לזכותיה דהאי מקנה. ואידי ואידי הוא דאמר ליה קני ליה האי ארעא ואגבה קני לך שטרא פלניא וכל זכותא דאית ביה, כיון שהחזיק זה בקרקע אי נמי דאקנייה נהליה לקרקע בחד מאנפי הקנאה נקנה שטר בכל מקום שהוא. אבל היכא דלא אמר ליה קני לך האי שטרא וכל זכותא דאית ביה לא קאני, דאמרינן כי אקני ליה לצור על פי צלוחיתו ותו לא הוא דאקני ליה. ושמעינן נמי דאפילו שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה נמי, כל כמא דלא מטי שטרא לידיה אע״ג דאקנייה לשטרא נהליה בקנין וקני ליה כל היכא דאיתיה כשאר מטלטלי, לא קני לה לזכותא דשטרא בהכין עד דמטי שטרא לידיה, ואי בטלה לזכותיה דשטרא מקמי דמטי שטרא לידיה בטלה לה, ואע״ג דמטי שטרא לידיה בתר הכי לא מהני למקנא זכותא ולא מידי. דדיקינן טעמא דאגב שאני, מכלל דמידי אחרינא דלא מטי שטרא לידיה, אף על גב דקני ליה לנירא כל היכא דאיתיה דומיא דאגב, לא קני לה לזכותיה דשטרא אלא בכתיבה:
ל. ושמעינן נמי דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, אם קדמו וזכו לו בשדה בחזקה חוזר בשטר, בין קודם שנכתב [בין אחר שנכתב] כל זמן שלא הגיע לידו של קונה, ואינו חוזר בשדה מאחר שזכו בה לקונה. ואם לא הספיקו לזכות בה עד שחזר בו חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר, אע״פ שקדמו וזכו לו בשדה, כל זמן שלא נכתב את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם לא הספיק לחזור בו אלא לאחר שזכו בשדה וכתבו את השטר ועדיין לא נתנוהו לבעליו, חוזר בשטר, שלא ינתן לקונה, ואינו חוזר בשדה. ואם נתנו לו את השטר אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה, דשליחותיה הוא דעביד, ואע״ג דלא אמר ל[ה]ו תנו. תדע מדקאמרינן (תנו) רישא חוזר בשטר, טעמא דהדר ביה, מכלל דאי לא הדר ביה כותבין ונותנין. וטעמא דמילתא, דכי בעינן כתבו ותנו היכא דאיכא למימר דמשטה בעלמא הוא ולא לאקנויי ליה קא מיכוין, אבל הכא כיון דאמר להו זכו בשדה זו לפלוני ודאי לאקנויי ליה קא מיכוין, וכי אמר להו כתבו לו את השטר כתבו ותנו קאמר להו, מידי דהוה אמצוה מחמת מיתה, דכי אמר כתבו מסתמא כתבו ותנו קאמר להו:
לא. ושמעינן נמי דמטבע לא מיקני בחליפין, ואגב קרקע מיקני. ודוקא בפקדון, אבל מלוה לא מיקניא בבריא אלא במעמד שלשתן, כדמיברר בפרק מי שמת (לקמן קמח,א). ומעשה דרב פפא בפקדון הוה [ו]לא שנא מסיים להו לארבע אמות נהליה ולא שנא לא מסיים להו, קני ארבע אמות בנכסי מקנה, אלא שיד הקונה על התחתונה ויהיב ליה מקנה ארבע אמות מהיכא דניחא ליה למקנא, וכיון דקני ארבע אמות גביה קני להו למטלטלין אגביהו, דהא לא בעינן צבורין בה. ואפילו קרקע כל שהוא מצי לאקנוי אגב סיפא דביתיה, לאו למימרא דצריך לסיומיה לקרקע נהליה אלא משום דחייש רב פפא דילמא הוה ליה לרב שמואל לאחזוקי בקרקע לנפשיה, ואי הוה מקני ליה קרקע סתמא הוה צריך למיתב ליה חלק בגוף הקרקע, הילכך אקני ליה בהדיא אגב סיפא דביתיה דמחובר לקרקע הוא וכקרקע דמי ומצי אקנויי אגביה. דאי נמי הוה בעי רב שמואל לאחזוקי ביה הוה עקיר ליה רב פפא לסיפא ויהיב ליה ניהליה ומסליק ליה מביתא בהכי. כההיא דגרסינן (קידושין כו,ב) גבי מרוני צפונן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות דרומו לפלוני ועמו מאה צאן, שאני התם, דכיון דאצטריך למיתב מקצת לפלוני ומקצת פלוני אצטריך לסיומי לכל חד מינהו קרקע דיליה דלא ליתו לאינצויי. והאי דאצטריך רב פפא למיפק לאפיה דרב שמואל בר אחא עד תואך, ההוא מקמי דליתי לביתיה ולסבוה אינשי ביתיה עצה לאחזוקי בזוזי לנפשיה הוא דעבד הכי. והאי מעשה דרב פפא לאו הרשאה הואי אלא הקנאה גמורה הואי, אבל הרשאה לא בעיא אגב (ארשא) [ארעא], דשליחות בעלמא היא, כדברירנא בפרק מרובה.
לב. הרי אמרו המוכר את הספינה לא מכר את האנתיקי, מאי אנתיקי עיסקא דאית בה:
ב. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד רבי יאודה אומר הדמים מודעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. וביטול מקח נמי לא הוי, דכי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, אימור מתנה הוא דיהיב ליה, כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מינה דאין הדמים ראיה לעיולי בזבינא מידי אחרינא דלא זאבין ליה בפירוש. ודוקא היכא דרובא לא קרו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה, כגון דרובא (לא קארו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה כגון דרובא) קרו לצמד צמד ולבקר בקר, ואע״ג דאיכא מיעוטא דקרו לבקר נמי צמד, למיעוטא לא חיישינן, אבל היכא דרובא קרו לצמד בקר כך הדמים מודעין כדבעינן לברורי קמן:
לג. תאני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות והאנן תנן לא מכר אמר ליה איפכא א״ל לא תתרגם מתני׳ בשאדוקין בו בשעת מכירה, אלא כשאינן אדוקין בו בשעת מכירה כסתמא דמתני׳.
לד. הרי אמרו מכר את הצמד לא מכר את הבקר, היכי דמי אילימא באתרא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר פשיטא צמד זאבין ליה בקר לא זאבין ליה ואלא דרובא קרו לבקר נמי צמד כוליה זאבין ליה. ואסיקנא לא צריכא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו ליה לבקר נמי צמד רבי יהודה סבר הדמים מודעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. ודוקא באתרא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר, דאע״ג דאיכא מיעוטא דקרו ליה לבקר נמי צמד אין הדמים ראיה למיזל בתר מיעוטא. אבל היכא דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד מודו כ״ע דאזלינן בתר רובא. ודוקא היכא דאיכא רובא ודמים מודיעים, אבל היכא דאין דמים מודעים אע״ג דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד, כיון דאיכא מיעוטא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאע״ג דרובא לרדיא זבני כי איקר בישרא וקם ברידיא דליכא למחזי דמי היכי לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, כי טעמא דשמואל דקימא לן כוותיה בדיני, כדבעינן לברורה בפרק המוכר פירות בדוכתה (לקמן צב,א וסי׳ יא).
והא דקאמרינן מכר את הצמד לא מכר את הבקר, לא תימא הני מילי כשאין אדוקין בו אלא אפילו כשאדוקין בו נמי אינו מכור. ומאי שנא מקרון ופרדות דכי אדוקין בקרון הוו מכורין, שאני התם דפרדות טפלין לקרון, שאין אומרין נקנה קרון לפרדות אלא נקנה פרדות לקרון, וכיון שמכר את העיקר מכר את הטפל. אבל גבי צמד, צמד הוי טפל לבקר, שאין אומרין נקנה בקר לצמד זה אלא נקנה צמד לבקר אלו, ואע״פ שמכר את הצמד לא מכר את הבקר, שאין העיקר נמכר בכלל הטפל. והיכא דמכר את הבקר נמי לא מכר את הצמד, ואף על פי שאדוקין בו, דגבי קרון ופרדות הוא דלא סגיא ליה לקרון בלא פרדות וכיוצא בהן לממשכיה, אבל גבי בקר כיון דאיכא דזבני לשחיטה אימור לשחיטה זביני ליה, כדאמרינן התם (לקמן צב,א) גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וכדאמרינן נמי (לקמן עח,א) גבי חמור לענין שק (ורוקסיא) [ודוסקיא] וכומני דאינן מכורין משום דסתם חמור לרכיבה עומד. אבל ודאי היכא דפריש ליה לרידיא והצמד עליהן בשעת מכירה, ומכר את הבקר, מכר את הצמד, מידי דהוה אמוכר את החמור לענין איכוף ומרדעת היכא דעודן עליו דדברי הכל מכורין, והוא הדין לשק ודוסקיא וכומני היכא דפריש ליה למשואי, כדבעינן למימר קמן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
וכ״ת מי דמי, התם בשטר זביני גופיה קאי דכתיבא לראיה דזאבין האי מוכר האי ארעא להאי לוקח, דאי הוה מטי לידא דלוקח לא הוה צריך מידי אחרינא, דהא גופיה כי כתיב לזכותיה דהא לוקח כתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא, ואפי׳ מילי נמי לא צריך אלא לממסריה נהליה סתמא ושטרא הוא כי הוא דמפסיד אנפשיה דלאקנויי נהליה הוא דמסריה נהליה, וכיון דאקנייה נהליה אגב קרקע כמאן דמסריה נהליה דמי וקנייה לניארא, ולא צריך מידי אחרינא לאקנוייה ליה מילי דאית ביה, דמילי [ד]אית ביה אינהו גופיהו לאקנויינהו ללוקח כתיבי ושטר מסירה דידהו בגויהו כתיב. אבל הכא כי קאמרי אמימר ורב אשי, בשטרא דלא כתיב לזכותיה דהאי לוקח אלא לזכותיה דמוכר לחודיה כתיב, דמסיק ליה לפלניא זוזי, אי נמי דזבן מיניה ארעא פלניתא, דכי האי גוונא נמי מיקני בכתיבה ומסירה כדבעינן לברורי בפרק גט פשוט, והשתא קא בעי לאקנויי ליה האי שטרא וכל זכותא דאית ביה, כי כתיבה לאו לזכותיה דלוקח כתיבה, לא מיקני במסירה לחודה, אלא צריך למכתב ליה שטרא אחרינא לאקנויי ליה בגויה זכותא דהאי שטרא.
לא תיקשי לך, דאע״ג דהתם גבי קדם המוכר וכתב שטר ללוקח, שטרא לזכותא דהאי לוקח איכתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא איהו וכל שעבודא דאית ביה, הא אכתי לא מסריה נהליה, ואע״ג דאקנייה נהליה אגב ארעא כיון דאכתי לא מטיא לידיה ולא עייל נמי לרשותיה, דהא קתני נקנה שטר בכל מקום שהוא, ואפי׳ קאי ברשותיה דמוכר, ותו דהא בהדיא אסיקנא דלא בעינן צבורין בה, לאו כמסירה דמי, אלא חד מאנפי הקנאות הוא דמיקני נירא גויה כשאר מטלטלי. ונהי דגופיה דניארא מיקני בהכין כשאר מטלטלי, אלא אותיות היכי מיקנו בהכין בלא כתיבה. ואי בעי למהדר ביה מהקנאה דזכותא דכתיבא ביה מקמי דמטי שטרא לידיה אמאי לא מצי למהדר ביה. אלא לאו ש״מ דאותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, דכל היכא דקנייה לנירא במסירה ואמר ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני ליה לנירא במסירה ולאותיות דאית ביה באמירה.
ופריק אגב שאני. דאע״ג דאין אותיות נקנות במסירה בלבד בלא כתיבה, אגב קרקע מיקנו אפי׳ בלא כתיבה, דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו נהליה לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה כי אתא נפיק לאפיה עד תואך. ושמעינן מיהא דאע״ג דאין אותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, לא שנא שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה ולא שנא שטרא דאיכתיב מעיקרא לזכותיה דהאי מקנה. ואידי ואידי הוא דאמר ליה קני ליה האי ארעא ואגבה קני לך שטרא פלניא וכל זכותא דאית ביה, כיון שהחזיק זה בקרקע אי נמי דאקנייה נהליה לקרקע בחד מאנפי הקנאה נקנה שטר בכל מקום שהוא. אבל היכא דלא אמר ליה קני לך האי שטרא וכל זכותא דאית ביה לא קאני, דאמרינן כי אקני ליה לצור על פי צלוחיתו ותו לא הוא דאקני ליה. ושמעינן נמי דאפילו שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה נמי, כל כמא דלא מטי שטרא לידיה אע״ג דאקנייה לשטרא נהליה בקנין וקני ליה כל היכא דאיתיה כשאר מטלטלי, לא קני לה לזכותא דשטרא בהכין עד דמטי שטרא לידיה, ואי בטלה לזכותיה דשטרא מקמי דמטי שטרא לידיה בטלה לה, ואע״ג דמטי שטרא לידיה בתר הכי לא מהני למקנא זכותא ולא מידי. דדיקינן טעמא דאגב שאני, מכלל דמידי אחרינא דלא מטי שטרא לידיה, אף על גב דקני ליה לנירא כל היכא דאיתיה דומיא דאגב, לא קני לה לזכותיה דשטרא אלא בכתיבה:
ל. ושמעינן נמי דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, אם קדמו וזכו לו בשדה בחזקה חוזר בשטר, בין קודם שנכתב [בין אחר שנכתב] כל זמן שלא הגיע לידו של קונה, ואינו חוזר בשדה מאחר שזכו בה לקונה. ואם לא הספיקו לזכות בה עד שחזר בו חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר, אע״פ שקדמו וזכו לו בשדה, כל זמן שלא נכתב את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם לא הספיק לחזור בו אלא לאחר שזכו בשדה וכתבו את השטר ועדיין לא נתנוהו לבעליו, חוזר בשטר, שלא ינתן לקונה, ואינו חוזר בשדה. ואם נתנו לו את השטר אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה, דשליחותיה הוא דעביד, ואע״ג דלא אמר ל[ה]ו תנו. תדע מדקאמרינן (תנו) רישא חוזר בשטר, טעמא דהדר ביה, מכלל דאי לא הדר ביה כותבין ונותנין. וטעמא דמילתא, דכי בעינן כתבו ותנו היכא דאיכא למימר דמשטה בעלמא הוא ולא לאקנויי ליה קא מיכוין, אבל הכא כיון דאמר להו זכו בשדה זו לפלוני ודאי לאקנויי ליה קא מיכוין, וכי אמר להו כתבו לו את השטר כתבו ותנו קאמר להו, מידי דהוה אמצוה מחמת מיתה, דכי אמר כתבו מסתמא כתבו ותנו קאמר להו:
לא. ושמעינן נמי דמטבע לא מיקני בחליפין, ואגב קרקע מיקני. ודוקא בפקדון, אבל מלוה לא מיקניא בבריא אלא במעמד שלשתן, כדמיברר בפרק מי שמת (לקמן קמח,א). ומעשה דרב פפא בפקדון הוה [ו]לא שנא מסיים להו לארבע אמות נהליה ולא שנא לא מסיים להו, קני ארבע אמות בנכסי מקנה, אלא שיד הקונה על התחתונה ויהיב ליה מקנה ארבע אמות מהיכא דניחא ליה למקנא, וכיון דקני ארבע אמות גביה קני להו למטלטלין אגביהו, דהא לא בעינן צבורין בה. ואפילו קרקע כל שהוא מצי לאקנוי אגב סיפא דביתיה, לאו למימרא דצריך לסיומיה לקרקע נהליה אלא משום דחייש רב פפא דילמא הוה ליה לרב שמואל לאחזוקי בקרקע לנפשיה, ואי הוה מקני ליה קרקע סתמא הוה צריך למיתב ליה חלק בגוף הקרקע, הילכך אקני ליה בהדיא אגב סיפא דביתיה דמחובר לקרקע הוא וכקרקע דמי ומצי אקנויי אגביה. דאי נמי הוה בעי רב שמואל לאחזוקי ביה הוה עקיר ליה רב פפא לסיפא ויהיב ליה ניהליה ומסליק ליה מביתא בהכי. כההיא דגרסינן (קידושין כו,ב) גבי מרוני צפונן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות דרומו לפלוני ועמו מאה צאן, שאני התם, דכיון דאצטריך למיתב מקצת לפלוני ומקצת פלוני אצטריך לסיומי לכל חד מינהו קרקע דיליה דלא ליתו לאינצויי. והאי דאצטריך רב פפא למיפק לאפיה דרב שמואל בר אחא עד תואך, ההוא מקמי דליתי לביתיה ולסבוה אינשי ביתיה עצה לאחזוקי בזוזי לנפשיה הוא דעבד הכי. והאי מעשה דרב פפא לאו הרשאה הואי אלא הקנאה גמורה הואי, אבל הרשאה לא בעיא אגב (ארשא) [ארעא], דשליחות בעלמא היא, כדברירנא בפרק מרובה.
לב. הרי אמרו המוכר את הספינה לא מכר את האנתיקי, מאי אנתיקי עיסקא דאית בה:
ב. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד רבי יאודה אומר הדמים מודעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. וביטול מקח נמי לא הוי, דכי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, אימור מתנה הוא דיהיב ליה, כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מינה דאין הדמים ראיה לעיולי בזבינא מידי אחרינא דלא זאבין ליה בפירוש. ודוקא היכא דרובא לא קרו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה, כגון דרובא (לא קארו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה כגון דרובא) קרו לצמד צמד ולבקר בקר, ואע״ג דאיכא מיעוטא דקרו לבקר נמי צמד, למיעוטא לא חיישינן, אבל היכא דרובא קרו לצמד בקר כך הדמים מודעין כדבעינן לברורי קמן:
לג. תאני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות והאנן תנן לא מכר אמר ליה איפכא א״ל לא תתרגם מתני׳ בשאדוקין בו בשעת מכירה, אלא כשאינן אדוקין בו בשעת מכירה כסתמא דמתני׳.
לד. הרי אמרו מכר את הצמד לא מכר את הבקר, היכי דמי אילימא באתרא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר פשיטא צמד זאבין ליה בקר לא זאבין ליה ואלא דרובא קרו לבקר נמי צמד כוליה זאבין ליה. ואסיקנא לא צריכא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו ליה לבקר נמי צמד רבי יהודה סבר הדמים מודעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. ודוקא באתרא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר, דאע״ג דאיכא מיעוטא דקרו ליה לבקר נמי צמד אין הדמים ראיה למיזל בתר מיעוטא. אבל היכא דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד מודו כ״ע דאזלינן בתר רובא. ודוקא היכא דאיכא רובא ודמים מודיעים, אבל היכא דאין דמים מודעים אע״ג דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד, כיון דאיכא מיעוטא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאע״ג דרובא לרדיא זבני כי איקר בישרא וקם ברידיא דליכא למחזי דמי היכי לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, כי טעמא דשמואל דקימא לן כוותיה בדיני, כדבעינן לברורה בפרק המוכר פירות בדוכתה (לקמן צב,א וסי׳ יא).
והא דקאמרינן מכר את הצמד לא מכר את הבקר, לא תימא הני מילי כשאין אדוקין בו אלא אפילו כשאדוקין בו נמי אינו מכור. ומאי שנא מקרון ופרדות דכי אדוקין בקרון הוו מכורין, שאני התם דפרדות טפלין לקרון, שאין אומרין נקנה קרון לפרדות אלא נקנה פרדות לקרון, וכיון שמכר את העיקר מכר את הטפל. אבל גבי צמד, צמד הוי טפל לבקר, שאין אומרין נקנה בקר לצמד זה אלא נקנה צמד לבקר אלו, ואע״פ שמכר את הצמד לא מכר את הבקר, שאין העיקר נמכר בכלל הטפל. והיכא דמכר את הבקר נמי לא מכר את הצמד, ואף על פי שאדוקין בו, דגבי קרון ופרדות הוא דלא סגיא ליה לקרון בלא פרדות וכיוצא בהן לממשכיה, אבל גבי בקר כיון דאיכא דזבני לשחיטה אימור לשחיטה זביני ליה, כדאמרינן התם (לקמן צב,א) גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וכדאמרינן נמי (לקמן עח,א) גבי חמור לענין שק (ורוקסיא) [ודוסקיא] וכומני דאינן מכורין משום דסתם חמור לרכיבה עומד. אבל ודאי היכא דפריש ליה לרידיא והצמד עליהן בשעת מכירה, ומכר את הבקר, מכר את הצמד, מידי דהוה אמוכר את החמור לענין איכוף ומרדעת היכא דעודן עליו דדברי הכל מכורין, והוא הדין לשק ודוסקיא וכומני היכא דפריש ליה למשואי, כדבעינן למימר קמן:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush