^א עיין להלן בסוף מסכתין עמ׳ תקח שחזר רבינו לענין זה.

^ב כ״ה בדק״ס.

^ג לפנינו: מסתברא מצית וכו׳ (׳אמר ר׳ יוחנן׳ ליתא).

^ד אמר איהו איזיל אינסיב אתתא ואיבדוק נפשאי ואם וכו׳. (אב״ש).

^ה והובאו דברי רבינו באביאסף וז״ל (הובא במרדכי ר׳ נד): וזקני פירש אפילו יוליד מן השניה שאני אומר כל הנושא וכו׳. וכך נראה לי דשמא לא זכה לבנות מן הראשונה ובעונו ולא בעונה כדפרישית לעיל. ותמה ע״ז בחזו״א אהע״ז סי׳ קח אות ו: ואינו מובן דהא על כרחין איירי בצריכה לטענתא דאינו יורה כחץ כגון בי״ל בנים לפי תוס׳ וכו׳ וא״כ כל שהוליד איגלאי מילתא דטענתה שקר ואין לה כתובה. וכ״מ בגמ׳ איזיל ואיבדיק כו׳ ומשמע דיש בדיקה עכ״ל. ויש להוסיף להקשות, אם כן דלא הויא בדיקה למאי קאמר רב אמי כל הנושא וכו׳, בלא זה יוציא ויתן כתובה שהרי הבדיקה כמאן דליתא. ועוד לפי״ז רבא חולק בתרתי, שהבדיקה מבררת ושיכול לישא אשה על אשתו.

^ו ול״ג אשתו וכ״ה בדק״ס.

^ז וכ״ה בכמה ראשונים (בסיפוקייהו). לפנינו ׳למיזיינינהו׳. עדק״ס.

^ח בעל כרחה. כך הגיה באב״ש. [והן שתי התקנות הידועות כתקנות רגמ״ה, עי׳ אהע״ז סי׳ קיט ס״ו. וכבר העירו שרבינו הוא הראשון שהביאן. ובמקו״א הביאן במפורש בשם רגמ״ה. עי׳ להלן מס׳ כתובות עמ׳ תקנא הע׳ קכב]. ואין תקנה זו האחרונה נוגעת לכאן אלא שהזכירה אגב גררא. [ואולי באמת רק תקנת שתי נשים נזכרה כאן (ואין להוסיף ׳בעל כרחה׳) ושיעור הלשון הוא: שלא לישא אשה על אשתו ואינו מגרש את הראשונה]. ואין להוכיח מכאן דס״ל לרבינו דגם במקום פו״ר תקן רגמ״ה, שכאן אין קיום התקנה פוגע בפו״ר, שהרי יכול להוציא וליתן כתובה, ומה שרוצה לישא אשה על אשתו הוא כדי להפטר מכתובה. עי׳ מש״כ להלן מס׳ כתובות הע׳ הנ״ל.
וכדברי רבינו כאן, דכיון דא״א לישא שתי נשים א״כ א״י לבדוק וחזר הדין דאיהי מהימנא דקים לה, כ״ה באביאסף שהובא במרדכי ר׳ נד וז״ל שם: והלכתא כרבא ומיהו בזה״ז יש חרם של ר״ג שלא ישא אדם שתי נשים הלכך יתן כתובה. אביאסף. [וכבר כתבנו במקו״א דס׳ אביאסף ברוב דבריו הולך בעקבות זקנו ראב״ן. בין שמסכים לדבריו בין שנחלק עליהם]. אבל בד״מ סי׳ א אות יא העתיק כך: במרדכי סוף הבע״י מיהו בזה״ז יש חרם ר״ג שלא לישא איש שתי נשים הילכך אם רוצה לישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. ובסי׳ קיט אות א כתב בד״מ דמלשון המרדכי הנ״ל משמע דאם רוצה ליתן לה כתובתה ליתא תקנת רגמ״ה ויכול לגרשה בע״כ. וכ״ה בהג׳ מהר״ם טיקטין על המרדכי. ותימה, הרי דברי אביאסף נסובים על דברי רבא, היינו על אופן שבלי הבדיקה אמרינן בגמ׳ דיוציא ויתן כתובה [ומטעם שפירשו ראשונים, עי׳ תוס׳ ורי״ף ועוד] ואמר רבא דיכול לבדוק ולהוציא בלי כתובה, וע״ז קאמר אביאסף דבזה״ז שא״א לבדוק חזר הדין להוציא וליתן כתובה. אבל מעולם לא אמר אביאסף דיכול בעלמא להוציא בע״כ וליתן כתובה.

^ט דברי רבינו ורבינו יואל הובאו באביאסף וממנו במרדכי ר׳ נא ובהגמ״י פט״ו מהל׳ אישות הג׳ ט.

^י בה״ג הל׳ כתובות דס״ח ע״ב והובאו בתוס׳ וברא״ש כאן. וכ״ה בטושו״ע סי׳ קנד סי״ז.

^כ פה ע״ב.

^ל קאי.

^מ לפנינו: מפני שהוא פסול והיא פסולה וכ״מ שהוא פסול והיא פסולה. ועי׳ על גירסת ספרנו לעיל עמ׳ תנג הע׳ רמח. (בכת״י וד״פ בטעות: מפני שהוא כשר והיא כשירה).

^נ נדצ״ל מפני דהיא מרגילתו, קנסו וכו׳. ואם כנה ההגהה, פירוש הדברים דאם סבר וקיבל, לא קנסו, ומשום דהקנס רק על חיוב כתובה הרגיל, ו׳מפני שמרגילתו׳ אינה הסיבה לקנס, אלא רק נתינת טעם למה לא נאמר דסבר וקיבל. והקנס הוא ׳כיון דתרויהו עבדי איסורא׳. ומה שבאלמנה לכ״ג לא קנסו אע״ג דתרויהו עבדי איסורא, משום דהוא מרגילה וסבר וקיבל. (בד״פ: ׳מפני קנס קנסו׳).

^ס כ״ז אין לו מקום כאן. ואולי שייך לעיל במקום מה שהגהנו ׳דהיא מרגילתו׳.

^ע וליתן.

^פ ויש לישב קושית ראב״ן דאיילונית היינו טעמא דלא קנסוה רבנן משום דלא שכיח שישא את האיילונית אחר שהכיר בה ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן משא״כ באשה הנשאת לא׳ ולב׳ ולא היו לה בנים שאינן נמנעין בנ״א מלישא אותה כ״כ כאיילונית דשמא יזכו ליבנות ממנה ואיפשר הוא שתלד ולכך קנסוה רבנן טפי. (נתיבות משפט על רי״ו דרכ״ב ע״ג).

^צ ׳אינו רשאי ליבטל׳ קתני גבי שהה עמה עשר שנים בדף סד ע״א [ולעיל בספרנו עמ׳ תמד]. אבל בעניננו נשאת לראשון וכו׳ אמרו רק לא תנשא. אבל כיון דגם דינא דנשאת לשלישי הוא אחרי ששהתה עשר שנים עם הראשונים (עי׳ טור סי׳ קנד סע׳ טז ויז), א״כ ׳אינו רשאי׳ קאי גם עליו. וי״א דגם בשלישי תצא רק אחר עשר שנים, עי׳ תו״י ועוד.

^ק וצ״ע שלעיל גבי נשא אשה ושהה עשר שנים (סד ע״א עמ׳ תמד) ששם הוא שאמרו ׳אינו רשאי׳ כמש״כ בהע׳ דלעיל, פסק רבינו דכופין להוציא עפ״י כתובות עז ע״א [אלא שכת׳ דבזה״ז אין כופין משום מיום שחרב וכו׳].

^ר בדף סה ע״ב.

^ש בדף סד ע״ב.

^ת במכילתין מב ע״ב.

^א וכ״ה ברי״ף גיטין פ״ה דכ״ו ע״א בשם גאון. ועוד בגאונים וראשונים. וכ״כ רבינו לעיל סי׳ ס: ר״ש לאו חבירו הוה אלא רבו כי אביו היה. ויש שלא ס״ל הכי. עי׳ בספרי הכללים.