גמרא
פירוש
מַהוּ בָּתַר נִישּׂוּאִין אָזְלִינַן אוֹ בָּתַר אֵירוּסִין אָזְלִינַן. כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
[סימן תקלא] 1הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נח ע״ב) דבעו מיניה דשמואל כהן גדול שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו וכו׳ עד כי קא מיבעיא לי והוא אשה בבתוליה יקח, קיחה דאירוסין בעינן בבתול׳ והאיכא, דקטנה הות כשקידשה. או קיחה דנישואין, ובוגרת כלו בתוליה ולא מצי נסיב לה. ובעי למיפשטה ולא איפשיט ולא איבריר הכא אי קיחה דקידושין בעי קרא או קיחה דנישואין. ובקידושין (קידושין י ע״א) בגמרא דהאשה ניקנית בביאה איבעיא להו תחילת ביאה קונה או גמר ביאה קונה, ונפקא מינה לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה, ושמעינן הכאא דקיחה דאירוסין הויא קיחה. ועוד שמעתי שנתקשו גאוני עולםב בהא דאמרינן בראש הבא על יבמתו (יבמות נה ע״ב) אשה לבעלה מניין דניקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה, והעראה היא תחילת ביאה, ושמעינן הכא דתחילת ביאה קונה. והתם בקידושין בעי אי תחילת ביאה קונה אי גמר ביאה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה, אלמא גמר ביאה קונה ולא העראה וקשיא אהדדי. ונראה לי דלא קשיא. דהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דהעראה שהיא תחילת ביאה קונה, כגון שאמר הריני מקדשה בהעראה. והא דבעי התם תחילת ביאה קונה דסתם ואמר הריני מקדשה בביאה, ולאג ידעינן אי בתחילת ביאה בעיא לקדשה או בגמר ביאה, ומסיק כל הבועל בסתם, שאינו מפרש בתחילת ביאה אני מקדש, ודאי דעתו על גמר ביאה ולא קני לה אלא בגמר ביאהד. ולענין כהן גדול נמי הכי, כיון דלא איברר לן והוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דאירוסין בעינן שתהא בתולה או בקיחה דנישואין, וקידשה כהן גדול בביאה סתם, אי אמרינן תחילת ביאה קונה הוי תחילת ביאה קיחה דאירוסין וסוף ביאה קיחה דנישואין, דלא משוי איניש בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשם נושאה בעל ותרווייהו בבתוליםו נינהו ומצי מקיים לה, ואי גמר ביאה קונה הוי ספק אם קיחה דקרא קיחה דאירוסין או קיחה דנישואין ולא מצי מקיים לה. ומסיק כל הבועל סתם דעתו על גמר ביאה, ולא מצי מקיים לה דדילמא קיחה דקרא קיחה דנישואין בעינן ובקיחה דנישואין לאו בתולה היא. וכן נמי אי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בין תחילת ביאה לגמר ביאה, אי תחילת ביאה קונה דקמא קיחה דבתרא לאו קידושי, ואי גמר ביאה קונה דבתרא קידושי דקמא לאו קידושי, ומסיק דסוף ביאה קונה היכא דקידש בביאה סתם ודבתרא קידושי. ונפקא מינה היכא דפשטה ידה וכו׳ [הוי] בין למאן דאמר העראה זו נשיקה בין למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה, אבל (נמי) [נפ״מ] לכהן גדול וכו׳ לא הוי אלא אליבא דמאן דאמר העראה זו נשיקה, אבל למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה, משעת העראה הוא דפגמה ובגמר ביאה דהיא בעילה (דקידושין) [דנישואין] לאו בתולה היא ודילמא קיחה דקרא קיחה דנשואין היאז. ואם תאמר נישואין בלא חופה מי הוי נישואין, תריץ יגיד עליו ריעו, דבסמוך להא בעיא דתחילת ביאה קונה או סוף ביאה, בעי ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה נפקא מינה ליורשה וליטמא לה וכו׳, והכא חופה ליכא, אלמא נישואין בלא חופה הוי נישואין. ונראה לי דכהן גדול שפירש אני מקדשה בהעראה וגמר ביאתו, למאן דאמר העראה זו נשיקה מותר לקיימה ולמאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה אסור לקיימהח. ואם סתם קידשה אסור לקיימה לתרווייהו, דלא הויא בתולה אלא בקיחה דקידושין דכל הבועל (על) סתם דעתו על גמר ביאה. כהן גדול לא ישא אלמנה בין אלמנה מן האירוסין, שהיא בתולה, בין מן הנישואין, ולא את מוכת עץ. ומותר בבוגרתט, ואסור בבעולה בין כדרכה בין שלא כדרכה חוץ מנבעלה לבהמה כדאמרינן לעילי.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א בקידושין.
ב כן הקשה רב ניסים גאון (הו״ד בתוס׳ במסכתין נה ע״ב ובאו״ז ח״א סי׳ תרנ) והרי״ף די״ח ע״ב (מדפי הרי״ף) ועוד ראשונים.
ג בכת״י דלא.
ד וכ״כ תוס׳ בקידושין בשם ריב״ם. וכ״כ הר״ן בקידושין (אלא שיבמה שאני עי״ש) והנמוק״י ביבמות ועו״ר.
ה נישואין.
ו כנ׳ בבתוליה.
ז קיצור הדברים: כונת הגמ׳ בקידושין דאם תחילת ביאה קונה יכול לקדש בביאה אפילו אם קיחה דנישואין בעינן. שתחילת ביאה הויא קידושין וגמרה נישואין. וכ״ז למ״ד העראה [תחילת ביאה] היא נשיקה. דאם היא הכנסת עטרה לא יעמוד התירוץ, דבשעת גמר ביאה היא כבר בעולה ולא הוי ׳תרוויהו בבתוליה׳. [ועי׳ תוס׳ נט ע״א ד״ה הא שישבו הקושיא מקידושין בע״א].
ח וכנ״ל דמשעת העראה הוא דפגמה.
ט כר״א ור״ש ודלא כר״מ. וצ״ב שהרי להלן ס ע״א אמ׳ רב ור״י דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי.
י ד״ה אמר רב שימי.
1 סימן תקל״א מופיע בכ״י בסוף המסכת.
הערות
Gemara
Peirush