גמרא
פירוש
הָא נָמֵי אָכְלָה מִמַּאי דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם אֶלָּא דְּיֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר אֲבָל הָכָא דְּאֵין לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר לָא. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי יֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּבַת גֵּרִים וְהָא מִיבַּעְיָא בעי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְלָא פְּשַׁיט לֵיהּ. אִיתְּמַר אַבָּיֵי אָמַר הוֹאִיל וּמַאֲכִילָהּ בְּלֹא יְדָעָהּ. רָבָא אָמַר הוֹאִיל וּמַאֲכִילָהּ בַּעֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא קִנְיָן דְּאִישׁוּת מִקִּנְיָן דְּאִישׁוּת יָלְפִינַן וְלָא יָלְפִינַן קִנְיָן דְּאִישׁוּת מִקִּנְיָן דַּעֲבָדִים. וְרָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי שָׁאנֵי הָתָם שֶׁכְּבָר אָכְלָה וְאַבָּיֵי שֶׁכְּבָר אָכְלָה לָא אָמְרִינַן דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וּמִית תֵּיכוֹל שֶׁכְּבָר אָכְלָה וְרָבָא הָתָם פָּקַע קִנְיָנֵיהּ הָכָא לָא פָּקַע קִנְיָנֵיהּ. גּוּפָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי אוֹשַׁעְיָא פְּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת גֵּרִים מַהוּ שֶׁיַּאֲכִילֶנָּה בִּתְרוּמָה אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי לְסוֹף אֲתָא גַּבְרָא רַבָּה אַחֲרִינָא וּבְעָא מִינֵּיהּ מִילְּתָא [אַחְרִיתָא] וּפְשַׁט לֵיהּ וּמַנּוּ רֵישׁ לָקִישׁ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
1ומקשינן ודילמא לא היא וכול׳ עד ולא פשט ליה, והכי פירושא, לא פשט ליה שיהא מאכילה אלא שאין מאכילה. מדקאמר דקא בעו מינאי מילתא דלית לה פתרי, כלומר אינה צריכה פיתרון דודאי אינו מאכילה דקהל גרים איקרי קהל. ולחומ[רא] אין צריך לפרש כגון דאינו מאכילה, אבל לקולא כגון אם היה מאכילה דקהל גרים לא איקרי קהל, היה צריך לפרשא. כיוןב דלא פשט ליה הוי כמו תיקו ותיקו דאיסורא לחומרא. אביי אמר הואיל ומאכילה דלאג ידעה, כלומר הואיל פצוע דכא כהן שנעשה פצוע דכא לאחר שנשאה ולא ידעה [מ]שנעשה פצוע דכא מאכילה, כדתנן בראש פרק הערל (יבמות ע ע״א) ומוקי לה ר׳ אלעזר אמוראד אליבא דר׳ אלעזר ור׳ שמעון, וקא סבר דהפצוע דכא לאחר שנפצע מאכילה דלית ליה הטעם דשכבר אכלה. ואביי סבר לה כוותיה דלאחר שנפצע מאכילה ולא משום שכבר אכלה, כיון דמאכיל לאחר שנפצע אינו פוסלה מתרומת בית אביה אם קידש בת כהן. ואם תאמר אמאי מאכילה, הא משתמרת לביאה פסולה היא ואין לו להאכיל ממקום אחר. תריץ כי בעי ר׳ אלעזר ור׳ שמעון יש לו להאכיל במקום אחר, היכא דקא עביד בה מעשה לאחר שנפסלה לו, כגון אלמנה לכהן גדול שקידשה לאחר שנעשת אלמנה ונפסלה לו, וכגון פצוע דכא כהן שקידש בת כהן שהיא פסולה לו, דאם אין לו להאכיל במקום אחר הוה ליה כזר שקידש בת כהן שפוסלה מתרומת בית אביה, [ו]כיון שמאכיל במקום אחר אינו כזר אלא כהן ואינו פוסלה מתרומת בית אביה. אבל הכא דנעשה פצוע דכא ולא עשה בה מעשה משנעשה פצוע דכא, הרי היא בחזקתה (עד) ואינו פוסל מתרומתןה עד שיעשה בה מעשה שיבא עליה. למאן (דאמ׳) אי לר׳ יהודה, תלמודא מסיק לה לפרושי מילתא דר׳ יוחנן, כלומר אליבא דמאן בעא ר׳ יוחנן, אי לר׳ יהודה ודאי לא אכלה ואי לר׳ יוסי ודאי אכלה, ומאי איו בטלה ליה למיבעיה. ומסיק תלמודא אליבא דר׳ אליעזר בן יעקב בעא לה. ופשט תלמודא בעיא שלו ממתניתין דאייתי ר׳ אחא מדרומא ולא ר׳ אושעיא פשיט להז. דאיח ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשרי באלמנה בת ישראל לכהן גדול שמאכילה בקידושיו וכן פצוע דכא כהן שקידש בת ישראל שמאכילה, (ו)לא מצא ידיו ורגליו דמחו ליה כמה עוכליט. חדא דקתני סיפא ניתארמלו או ניתגרשו מן הנישואין לא יאכלו, אי בבת ישראל ובתרומה דידיה, מאי איריא פסולה אפילו כשירה נמי לא אכלה דהא מת בעלה. ותו מן האירוסין יאכלו, אי בבת ישראל אמאי אכלהי. אלא ודאי בבת כהן ובתרומת בית אביה מיירי, ומן הנישואין דנתחללה אינה חוזרת לתרומת בית אביה, ומן האירוסין דלא נתחללה חוזרת לתרומת בית אביה. ותו משתמרת לביאה פסולה אכלה, משמע במה שהיתה אוכלת דהיינו בת כהן בתרומת בית אביה, דאי בבת ישראל בתרומת הכהן, מאכילה מיבעי ליה. ומאן דגריס פצוע דכא כהן שקידש בת ישראלכ באנו למחלוקת וכו׳, מי דמי, התם בפוסלה מתרומת בית אביה ואינו פוסלה פליגי והכא מאכילה ואינו מאכילה הוא. ותו כי פריך ודילמא לא היא עד כאן לא קאמ׳ ר׳ אלעזר ור׳ שמעון התם וכו׳, נימא נמי עד כאן לא קאמר ר׳ מאיר התם אלא במשתמרת לביאה פסולה חמורה, כגון אלמנה לכהן גדול דמחללה בביאתו, אבל הכא פצוע דכא כהן דלא מחללה בביאתו לא. אלא ודאי על כורחיך לא מיירי אלא בבת כהן שפצוע דכא מחללה בביאתו, כמו כהן גדול שמחלל את האלמנה בביאתו, דכת׳ בהןל הנבעלת לפסול לה פסלה.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א ועיין רש״י נז ע״א ד״ה למאן.
ב לכאורה נראה שזה טעם נוסף לאיסורא.
ג בלא.
ד בדף עה ע״א.
ה מתרומתה.
ו ׳אי בטלה׳ משובש. ואולי צ״ל איכפל ליה. עי׳ רש״י קידושין כו ע״ב איכפל תנא, הוצרך תנא לטרוח ולהשמיע. וכן ב״מ מו ע״א איכפל תנא כו׳, נתעסק התנא וטרח להורות לנו.
ז וכן פירש״י. אלא שלרש״י ר׳ אושעיא לא פתר לה ולרבינו פתר לחומרא כדלעיל.
ח דיבור זה הוא המשכו של ד״ה אומן אמונה דלעיל.
ט עפ״י כתובות נג ע״א ועוד.
י והיינו שכתב הריטב״א: ועוד דכשרות ופסולות דסיפא ע״כ בתרומת בית אביה בלחוד איירי וה״ה לרישא וכו׳. [ועי׳ בהע׳ הר״א יפהן שם שתמה שהרי יש לפרשה לאכול משל בעלה כהן. אבל כונת הריטב״א כרבינו].
כ גירסא שלפנינו.
ל צ״ל דבת כהן. אבל מש״כ רבינו דמתחללת, צ״ע הא אין חללה אלא מאיסורי כהונה כקידושין עז ע״ב. ואולי שיטת רבינו כשי׳ יחידאה שהביא המאירי שם בשם י״א: שאם גמר ביאתו עשאה חללה שמשהערה בה עשאה זונה וכשגמר עשאה חלל וכן נראה במס׳ יבמות.
1 הביאורים ליבמות נ״ז. מופיעים בכ״י בסוף המסכת.
הערות
Gemara
Peirush