גמרא
פירוש
דרכי חַד גבך הוּא אֲבָל הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי. וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר לָךְ אֲנָא דַּאֲמַרִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
שומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם מודין בית שמי ובית הילל, דפליגיא בנפלו לה בעודה תחת הבעל, שמוכרת ונותנת לכתחילה וקיים, שאין לו ליבם זכות בהן דאין היבם נוטל הראוי לאחיו כבמוחזק לאחיו דבכור קרייה רחמנאב. וכיון דברשותה קיימי ולאו ברשותו ולאג הוצרך לפרש במיתתה מה תהא עליהן דודאי בחזקת יורשי אביה הן. ובנפלו לה בעודה תחת הבעל מסיק ואזיל מה יעשה בכתובתה, היא נדונייתה שהכניסה לו בכתובתה וקיבלן הבעל בשומא ונקראין ניכסי צאן ברזל, והן בחזקתו לזול ולייקר ולכל דבר, ובנכסיםד ולא ניכסי מלוג שנפלו לה ונכנסו לרשות הבעל בעודה תחתיו ויצאו מרשותו כשמת דהיינו יוצאין, בית שמאי אומרים יחלקו יורשי הבעל בנכסי מלוג שנכנסו לרשות הבעל ויצאו, דהואיל דידו כידה הללו באין לירש והללו באין ויחלוקוה, אבל הניכסי צאן ברזל שיהוו מוחזקין ביד הבעל לא אמרי בית שמאי יחלוקו, מדלא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, אלא כולהו דיורשי הבעל. וכל שכן למנה מאתים ותוספת דלא שקלי יורשיה, דיבם תחת הבעל עומד ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל. ובית הילל אומרים נכסים בחזקתן, כתובה שהיא ניכסי צאן ברזל שהיה בחזקת הבעל אוקמה בחזקת יורשיו, נכסי מלוג שהן בחזקת האשה דאין בהן לבעל אלא קנין פירות ולאו כקנין הגוף דמי, תוקי בחזקת יורשי האשה. ועודז אמרינן בפרק החולץ בשומרת יבם שנפלו לה נכסיםח לותבוה כתובה דמתניתין בכתובה דמתניתין לא פליגיט דמודין בית שמי שהיא בחזקת יורשי הבעל, ופיר׳ש רבינו שלמה משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, והא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא ע״א) דלבית שמי ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, ולאי אמרינן אלא לענין קבורת היבמהכ. ומקשי עלה, הא דאמרינן בסיפא (כתובות פא ע״ב) אלא דר׳ אבא קשיא התם משום איבה, אלמא משום איבה לא ניתנה ליגבות אבל היכא דליכא איבה כגון דמתה אמרינן ניתנה כתובה ליגבות. ואומר אני דהא [ד]לא פליגי בית שמי בכתובה דמתניתין דהחולץ, לאו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, דהא לבית שמי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי והוי כאלו עומד ליגבות מחיים, אלא משום דמתה והיבם קוברה הרי הוא במקום אחיו לירש כתובה שתיקנו קבורה תחת כתובה. ואמרינן התם דהיבם קוברה בכתובות בפרק האשה (כתובות פא ע״א) אפילו לבית שמי, דכיון דאית להו שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, הוי מיד כשמת הבעל וכשבאת לידי גיבוי כאלו גבתה מחיים דבעל והרי הן בחזקתה, וירית להו היבם מינה ולא מן אחיו ולא מצי אמר אח אני יורש, אבל כל זמן שהבעל בחיים אינו עומד ליגבות, דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים דאית להו מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תיטלי ולא מחיים, ויבם אחר הוא. ובית הילל דלית להו שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, לא דרשי מדרש כתובה ואית להו ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל הנכסים משועבדים לכתובה מחיים דבעל ומינה דידה [ירית] להו יבם הילכך חייב בקבורה. והא דאמרינן התםל חזרו בית הילל להורות כבית שמי, לא משום מדרש כתובה חזרו, אלא משום היתרתם את הערוה חמורה לא תתירו את הממון הקל חזרו.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א בסיפא דמתניתין. (וזה דלא כדפי׳ התויו״ט שהמשנה שנויה גם בכתובות ו׳מודים׳ קאי אמאי דפליגו שם לעיל מינה).
ב עי׳ במכילתין כד ע״א ובכורות נב ע״א. ורש״י (לח סע״ב) פירש ׳דלא מהניא זיקה למיקני נכסי דהשתא׳ ר״ל זיקת היבם. ומפירושו של רבינו נשמע שאם היה נוטל בראוי היה זוכה בהם היבם. ומשמע שסובר ששומרת יבם יש עליה עדיין אישות כל שהוא של המת וכמש״כ האחרונים (עי׳ הג׳ אב״ש אות סא ואתוון דאורייתא כלל ח ועוד) דאל״ה מה שייך כאן ראוי אחרי שכבר אינה ברשות בעלה.
ג לא.
ד צ״ל כעי״ז: ובנכסים הנכנסים ויוצאין והן ניכסי וכו׳.
ה דלא כרש״י לט רע״א שפירש שידו כידה הוא טעמייהו דב״ה.
ו שהיו.
ז כל הדיבור כתבו רבינו שלא ע״ס מסכתין [ומשו״ה הוצרך רבינו לכתוב ׳בפרק החולץ׳] ואח״כ צרפו לכאן. וא״כ ׳ועוד׳ נמשך על שלפניו באותו מקום.
ח כלומר על משנת שומרת יבם וכו׳. והיינו סוגיין דדף לח ע״ב.
ט כגירסא שבדק״ס.
י לא.
כ ע״כ מרש״י.
ל במכילתין קיז ע״א. וכ״כ תוס׳ שם ד״ה וחזרו.
הערות
Gemara
Peirush