^א שיטת רבינו דאע״פ שנקטינן כלישנא קמא דארכובה היינו הנמכרת עם הראש, כמבואר בדבריו לקמן סי׳ ער (ראב״ן חולין ע״ו.), וכדפסק רש״י בסוגיין וכ״ד הרשב״א וסה״ת והרא״ש וכמבואר בטוב״י רס״י נה, ולשיטה זו שבר בעצם האמצעי מטריף וכ״ש בעליון, בעוף אינו כן ואינו נטרף בעצם האמצעי. ויותר מזה דעת רבינו [בדיבור הבא] דבעוף אף בעליון אינו נטרף. ואע״פ שבעצם האמצעי אינו נטרף, מ״מ אם נשבר במקום צוה״ג מטריף בעוף אפילו לא נחתכו הגידין. וכמה חידושים בדבריו: א. שמחלק בין עוף לבהמה, וחידוש זה הביא ראבי״ה בעמ׳ קיז וכתב דכן דעת רש״י ורה״ג ורבינו חננאל לחלק בין עוף לבהמה, וכן העתיק מראבי״ה רבינו יחיאל בשאלתו לאביו הרא״ש (כלל כ סי׳ טז), וע״ז כתב ראבי״ה שם: ׳ולפי דעתי דין בהמה ועוף שוה אי כרב יהודה לחומרא או כעולא לקולא׳. ב. ששבר באמצעי במקום צוה״ג מטריף אע״פ שאם נשבר למעלה מזה כשר. ודוגמת זה מצאנו בב״י סי׳ נה עמ׳ שלד שכתב שסובר הטור שכן דעת הרי״ף, שאע״פ שפסק הרי״ף כלישנא בתרא, ואשר לפי״ז אין שבר מטריף [אף בבהמה] בעצם האמצעי, מ״מ במקום צוה״ג מטריף, והביא שם שכ״כ הכל בו בשם הראב״ד ושכך הם דברי הרוקח [אלא דאינהו מיירו אף בבהמה, לשיטתייהו דאף בעצם האמצעי כשרה, ורבינו מיירי רק בעוף ואילו בבהמה בלא״ה מטריף בעצם האמצעי וכנ״ל]. ג. שמכשיר בעוף אפילו בעצם הקולית. וראינו לעיל שראבי״ה הבין בדברי רבינו שפסק בעוף לקולא כעולא, והנה לכאו׳ פסק דלא כמאן, שהרי עולא אינו מכשיר בעליון. ודע שבחרוזיו (ח״א עמ׳ תע שו׳ רלח) נקט רבינו כשא״ר שאינם מחלקים בין עוף לבהמה [ומצינו כמ״פ שבחרוזיו נקט שלא כבספרו]. וכך כתב שם, בתחילה כתב דברים שמשמעם דפסק כרב יהודה אמר רב דארכובה היינו הנמכרת עם הראש וכדפסק לקמן סי׳ ער, וז״ל: פירקיהן שלשה, כסדר לפלשה, בנמכרת עם ראשה, אין דין ואין דברים. ואילו להלן בעמ׳ תעא שו׳ רנו כתב כך: וכל צידי שבירה, בבהמה אמורה, העוף להחבירה, כמוה לאיסורים. וצומת הנחסר, בעוף משיתסר, פסול הוא ונאסר, ואין זה מערערים. ואם במקום צומתו, נשבר ואין צאתו, העצם שיטתו, לבדוק שיתסרים. עכ״ל. הנה כתב כאן דדין עוף כבהמה, ודעתו בבהמה כבר שמענו, וכן חזר על כך באמרו שאם במקום הצומת נשבר ואין העצם יוצא, יש לבדוק בצומה״ג, הא אם יוצא טרפה, וכדין בהמה בפרק אמצעי.

^ב מכאן ואילך הובא בסתם בראבי״ה עמ׳ קטז.

^ג מפורש בדברי רבינו דהא דבעינן חיפוי בשר ועור, היינו דוקא ביצא לחוץ, ומה שאמרו בגמ׳ ויצא לחוץ אם עור ובשר וכו׳, ויצא לחוץ דוקא, כן הרגיש במנח״י רס״י פו.

^ד וכן הוא בספר הפרדס עמ׳ קנא וש״נ וכן לשון הרוקח סס״י תד והובא בב״י עמ׳ שלא.

^ה משמע כל העוף ולא האבר בלבד [אע״פ שבכל שלמעלה מן הצומת שאר העוף מותר ואפילו בעצם העליון מותר בכה״ג כמבואר להלן וכמש״כ בהערה לעיל]. ועי׳ ראבי״ה עמ׳ קטז שכל הלשון שם לקוח מספרנו וכאשר הביא דין זה של נשבר העצם במקום צוה״ג כתב: ׳אם עור ובשר חופה את רוב העצם בהיקיפו כשר אפילו האבר ואם לאו שאינו חופה אלא מיעוטו או חציו האבר אסור והשאר כשר׳ לא כאשר בספרנו ׳ואם מכסה מיעוט היקיפו טריפה׳ ומשמע לכאו׳ שכך היה לפניו בספרנו. [ואין לומר שראבי״ה שינה הלשון כדעתו (כדמצינו כן לפעמים שהרי לא כתב במפורש שלשון רבינו הוא), לא כי, שהרי בלא״ה חולק בסוף הדברים על ראב״ן וס״ל דדין עוף כבהמה וא״כ למ״ל לשנות בפרט זה].

^ו כ״ה בס׳ האסופות עמ׳ פב: ואם נשבר עצם של ירך הסמוך לגוף המסורבל בבשר וכו׳ אבל אם יוצא לחוץ אפילו עור ובשר חופין את רובו טרפה. אבל לא מבואר שם אי מיירי בעוף או בבהמה. וכ״ה בראבי״ה עמ׳ קטו בשם ׳יש תשובות׳ ושם מפורש דמיירי בעוף. וכתב עלה ראבי״ה: ולא נהירא לי דמה נשתנה זה העצם מן השאר כיון שאין לחוש לריאה שהרי אינה מונחת כנגדו. ועיין לעיל בהערה פא.

^ז עי׳ ראבי״ה עמ׳ קטו שכתב: ובעוף הוא הרחב הדבוק לגוף ממש (ר״ל דבעוף אין עצם שקורין הנקא). וי״ל דרבינו לאו דוקא נקט. הג׳ אבן שלמה.

^ח עי׳ מחלוקת הראשונים בזה בטוב״י סי׳ נה ס״ב.

^ט רש״י ובה״ג דק״ל ע״ד ותשובת רש״י בס׳ תשו׳ רש״י סי׳ קמה.

^י הובא בראבי״ה עמ׳ קיט.

^כ עיין להלן סי׳ ער (ראב״ן חולין ע״ו.) ד״ה נשבר שכתב רבינו ועוף שעורו רך אפילו נשבר כל הבשר ורוב העור קיים הוי עור כבשר, ועי״ש בהערה דדייקו מינה ראבי״ה והרא״ש דס״ל לרבינו דבכל עוף הדין כן ולא רק בבר גוזלא. וא״כ צ״ע מש״כ כאן דבעינן גם בשר.

^ל לשון ״כתף״ בעוף גם בסה״ת סי׳ כא. ועי׳ ב״ח סי׳ נג עמ׳ שיט.