[במאור דף טז. ד״ה איתמר צואה. לרי״ף סי׳ פ׳ (ברכות דף כה.)]
כתוב שם: נראה לי צואה על בשרו במקום קנוח כו׳.
אמר אברהם: ואי במקום [קנוח] ולא עביד [לאגלויי] הא אמרי׳ במסכת יומא [דף ל.] לא נתנה תורה למלאכי השרת והיכי פליג רב חסדא אלא ע״כ דעביד לאגלויי ואי במקום קנוח הא קיימא לן דאסור כדרב פפא [יומא שם] דהיינו [צואה] במקומה אלא האי פלוגתא [דהכא] שלא במקום קנוח הוא וא״ע גב דאית בה ריחא כי מורח בה כדמכסיא בבגדו מיהא לית בה ריחא דלא נפישא זוהמיה אמרינן אבל זוהמא מיהא אית בה וקיימא לן כרב הונא כמו שפסק הרב מדמקשינן מיניה. ולצואה דבוקה בסנדלו לא דמי דהתם מגליא לגמרי היא כדמדלי רגליה. גם לריח רע שיש לו עיקר נמי לא דמיא דהא מכסיא בבגדו וכריח רע שאין לו עיקר דמיא. אלא שהיה רב חסדא אוסר מפני שהיא דבוקה בבשרו ובעינן כל עצמותי תאמרנה. וידיו מטונפות שכתב הרב ז״ל לא שיהא הטנוף על ידו אלא שה[ן] מונחות במקום טינוף ואין ספק שאם היו מטונפות ממש נטילת ידים מיהת בעינן. [אבל זה לא ידון לכף זכות.]1מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות)