גמרא
פירוש
תַּלְמִיד שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדוֹ נִדּוּיוֹ נִידּוּי דְּתַנְיָא מְנוּדֶּה לָרַב מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב לָרַב הוּא דְּאֵינוֹ מְנוּדֶּה הָא לְכוּלֵּי עָלְמָא מְנוּדֶּה.
לְמַאי אִי (א)בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא {משלי כ״א:ל׳} אִין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳ אֶלָּא לָאו לִכְבוֹד עַצְמוֹ.
אָמַר רַב יוֹסֵף אצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן עָבֵיד דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בְּמִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ.
בהָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד
רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ב
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב-מ״ג
רמב״ם הלכות תלמוד תורה ז׳:א׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ב
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ב-מ״ג
ג רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד
רמב״ם הלכות ממרים ו׳:ט׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ג
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ג
רמב״ם הלכות ממרים ו׳:ט׳
טור יורה דעה של״ד:מ״ג
שולחן ערוך יורה דעה של״ד:מ״ג
במילת׳ דפסיק׳. שברור לו שהדין עמו ויכול להוציא ממנו ע״י כן בעל כרחו שיכפהו עד שיתן לו1. ור״ח פי׳ דווק׳ כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכה״ג. וכן נר׳ עיקר דלממונ׳ אין יכול לנדותו ולהוציא ממנו ממון אלא על פי2 אבל הבעל דבר אינו יכול לנדותו ואע״ג דעביד אניש דינ׳ לנפשיה ה״מ בדבר שתחת ידו לעכב אותו לעצמו אבל לנדות אינו יכול אלא על פי ב״ד או לכבודו3. מכה לבנו גדול. שהיה גדול וחוזר ומכה לאביו ונמצא שאביו גורם לו להתחייב מיתה אם יעשה לו חבורה4. לא נהגו חכמי׳ כו׳. לא התירו נידויו עד ג׳ שנים. סאני שומעני. שמענו שמעשיו מכוערין.5 צריכי ליה רבנן. ללמוד ממנו תורה6 ואע״ג שא׳ לעי׳ מנודה שונה לאחרים מ״מ מסתמ׳ אין ת״ח הולך ויושב לפניו7. קמתחיל. מתחלל שם שמים על ידו שילמדו אחרים שכיון8 שעבר ולא נתבייש9. ר״ח10 סאני שומעניה. שהיה מתחלל שם שמים על ידו כי הא דגר׳ בשילהי יומ׳ היכי דמי חילול ה׳ כל שחביריו בושין משמועתו והיכי דמי כגון דאמרי שרא לי׳ מרי׳ לפלניי׳ אבל הא דא׳ רב נחמן11 כגון אנא דשקילנ׳ בישר׳ ולא יהיבנ׳ דמי וההוא דא׳ כגון אנ׳ דמסגינ׳ ד׳ אמות בלא תפילין ובלא תורה על עצמן היו אומרין שהיו מחמירין על עצמן ותדע שהרי כל אחד אמ׳ כגון אנא אבל כ״ע לא כדא׳ כגון12 אלישע בן אבויה שהיה מתעסק בסיפרי מינין עד שהיו נופלין מחיקו ושותה במיני זמר כדא׳ בחגיגה וכל צורב׳ מרבנן דעביד כי הני עובדי מיקרי סאני שומעני׳. אל יבקשו תורה מפיהו. פן ילמדו ממעשיו13. אי מיבעלי׳ למישרי. אם יכולין להתיר נידויו של רב יהודה שרי ליה14. שפחתו של ר׳. פי׳ לעי׳. מאי דקאמ׳. פי׳ היכי איתרמי דעל ההוא סבא ר׳ שמואל בר נחמני האידנ׳ בי׳ מדרש׳15. טרקי׳ לאמתיה. נשכו לאברו של המנוד׳16 גיד שלו17 דר׳ שמואל18 מידה במידה שהיה בעל יצר לפיכך נשכו באמתו. ולא קבלוה. דהדר עכנתא למערתא ולא פתח פיה19. דדייני. ראשי ב״ד20. דעביד כר׳ אלעי. ההוא דהוה סאני שומעניה הלך למקום שאין מכירין אותו ועשה מה שלבו חפץ בצינע׳ ולפי שלא עשה כן בפהרסי׳ לכן קבלו מער׳ דדייני21. פי׳ למקום שאין מכירין. ולא ינהגו בו כבוד ויכוף יצרו וילבש שחורים שישפיל עצמו ויעשה מה שלבו חפץ דאז ודאי לא יכופנו יצרו לעבירה כך פי׳ רב היי גאון בתשובה22. ל״א מה שלבו חפץ מוטב יחלל שם שמים בצינעה ואל יחלל בפהרסיי׳. ור״ח פי׳23 ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכה״ג אבל עבירו׳ גדולו׳ של מית׳ וכרת ואפי׳ חייב עשה ולאוין וכ״ש חמור ממנו ח״ו שהתיר ר׳ אלעי ואפי׳ בסתר ואפי׳ דברים אלו לא התירו אלא כדי לשכך יצרו ולשברו (מ)מעט מעט דע״י שיראה עצמו לבוש שחורים כאבל יכניע עצמו וימנע וזה צורב׳ מרבנן עשה כר׳ אלעי לבש שחורים ואחר כל זה חזר לשתות במיני זמר כבתחילה ולפיכך שמתיה רב יהודה. ולית׳24 לדר׳ אלעאי. דא׳ שיבטיח יצרו שיעשה עבירה. ליתובי דעתיה. לישב דעתו ולכוף יצרו. רמא ביה קלא. גער בו25 ל״א השליך לו פיסת רגבים. נידוי מי נתחייבתי לך. 26להזמין אותי לדין. את׳. רי׳ לקי׳ לבי׳ מדרש׳27. שלו נידוי. מה שנדית׳ אותו. אינו נידוי. דשלא כדין נידית׳ אותו. ירושלמי28 המנדה למי שאין ראוי לנידוי וחזר השני ונידהו השני נידוי. ר״מ המיימוני29 על כ״ד דברים מנדין האדם בין איש בין אשה ואילו הן א׳ המבזה החכם ואפי׳ לאחר מותו. ב׳ המבזה שליח ב״ד. ג׳ הקורא לחבירו עבד. ד׳ המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא״צ לומר בדבר תורה. ה׳ מי ששלחו לו ב״ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו׳ מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע וכיוצא בזה מנדין אותו עד שיסלק הזיקו. ז׳ המוכר קרקע לגוי בתוך חצר חבירו מנדין אותו עד שיקבל כל אונס שיבא לישראל בעל החצר מן הגוי. ח׳ המעיד על ישראל בערכאו׳ של גוים והמוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם. י׳30 טבח כהן שאינו מפריש מתנות ונותן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י״א המחלל י״ט שיני של גלויות אעפ״י שהוא מנהג. י״ב העושה מלאכ׳ בערב פסח אחר חצות. י״ג המזכיר שם שמים לבטל׳ או שבועה בדבר הבאי. י״ד המביא הרבים לידי חלול ה׳. י״ה המביא הרבים לידי קדשים בחוץ. י״ו. המחשב שנים וקובע חדשים בחו״ל. י״ז. המכשיל העור. י״ח. המעכב הרבים מלעשות מצוה. י״ט. טבח שיצאת׳ טריפ׳ מתחת ידו. כ׳. מי שלא הראה סכינו לחכם. כ״א. המקשה עצמו לדעת. כ״ב. מי שגירש אשתו ועשה ביניהן שותפות או משא ומתן המביאין זה לזה להיזקק יחד ומשיבואו לב״ד מנדין אותן. כ״ג חכם ששמועתו רעה. כ״ד המנדה מי שאינו חייב נידוי. נידוי31 על תנאי אפי׳ מעצמו. פי׳ רב יהודאי כגון יהודה שאמר וחטאתי לאבי כל הימים ותנאי הי׳ שאמר לו אם לא אביאנו אליך ואפי׳ קיים תנאי צריך הפרה דהא יהודה לא נתנדה מפי אחרים אלא מפי עצמו וקיים תנאו וא״ה נענש מפני שהיה צריך מניין אחר להתירו מדקא׳ דלא עייל למתיבתא דרקיעא ואיצטרי׳ למישרי ולבקש עליו רחמים להביאו לעמו דכתי׳ ואל עמו תביאנו שנענש שהיו עצמותיו מגולגלין שכל עצמות השבטים נשאו ישראל במדבר דכתי׳ והעליתם את עצמותי מזה אתכם פי׳ עם עצמותיכם. מגולגלין. שהיו אבריו מתפרקין32. מי גרם לראובן שיודה. מה שחילל יצועי אביו. יהודה. גרם לו שהודה במעשה תמר ולא בוש וכן עשה ראובן ולא מצינו מפורש שהודה ראובן אלא הכי דר׳ בסוטה33 אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבות׳ אילו ראובן ויהודה ובפסיקת׳34 נמי אמרינ׳ כיון שהודה יהודה במעשה תמר עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי. על איבריה לשפה. כלומ׳ נכנסו איבריו כל אחד ואחד למקומו כמו שף מדוכתיה35. נידהו לפניו כו׳.36 פי׳ ר׳ אליעזר אדם שנידוהו לפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומשו׳ כבוד המנודה עשו ומי׳ אם התירוהו שלא בפניו הוי מותר. נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. בפניו את׳ לאשמועינ׳ וס״ד דלא יתירו בפניו פן יתבייש קמ״ל דאין זה בושת37. וי״מ אין מתירין אלא בפניו פן יחשוב שלא התירו לו גם שאר אנשים ישאלוהו אם התירו לו כשיראו שאין נוהגין בו נידוי ויאמר איני יודע ויחשבו שלא התירו לו ומתוך כך יבא להקל בנידויים של חברים אבל שלא בפניו אין לחוש כי יאמר כמו שנידוהו שלא בפניו כך התירו שלא בפניו38. השומע אזכר׳ מפי׳ חבירו חיי׳ לנדותו. דא׳ בתחיל׳ מסכ׳ תמור׳39 מפיק לי׳ מאת ה׳ אלקיך תירא. וא״ת ומה קמ״ל פשיט׳ דחייב נידוי דהא כל עובר על דת בר נידוי הוא כדא׳ בקידושין40 חזיי׳ לההוא גברא דזרע ביני׳ גופני׳ א״ל ניתי מר ונישמתיה וכן לעי׳ אמתי׳ דר׳ דשמתי׳ לההוא גבר׳ וכן פ׳ מקום שנהגו41 נתן אסי׳ את׳ מחוץ לתחום בי״ט שיני ושמתיה וכה״ג טובא אלא הכא משום סיפ׳ איצטרי׳ דקתני ואם לא נידהו הוא עצמו הוי בנידוי מש״כ בשאר חייבי נידוי42 והכ׳ מפני כבוד ה׳43 ועוד שהדבר תדיר וצריך חיזוק. יהא בנידוי. פי׳ ראוי ונכון לנדותו אבל אין לפר׳ שהאמורא מנדיהו ומאיליו הוא בנידוי מכח מימר׳ דר׳ חנן דא״כ השומע חמור מן המזכיר44 ועוד שאם נידהו ר׳ חנן א״כ מי יתיר לו והא אין ב״ד יכול להתיר עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין כדא׳ לעי׳ גבי סאני שומעניה גבר׳ רבה כרב יהוד׳ ליתי הכא דלישרי לך א״כ השומע לעולם יהיה בנידוי לפי שלא נידהו והמזכיר יפטר וכן כל מקום שאמור יהא בנידוי הוי פי׳ ראוי לנדותו וכן פי׳ ר״ת45. שכל מקום שהזכרת ה׳ מצויי׳ וכו׳. ותדע שהרי קנסו חכמים השומע לפי שלא הקפיד עניות דכתיב כל מקו׳ אזכיר שמי וברכתיך וברכה היינו עושר דכתי׳ וברך מעשה ידיך וא״כ שלא במקום מצוה הזכרת ה׳ מזלזלת46. דכתי׳ כי מתו כל האנשים המבקשים וגו׳. ופ׳ ר׳ אליעזר47 דריש לי׳ בדתן ואבירם שירדו מנכסיהן וכתי׳ וילך משה אל דתן ואבירם אלמ׳ לא מתו ובתחיל׳ אמ׳ מתו אלא שירדו48. ועו׳ אמ׳ רשב״ג כל מקום שנתנו חכמי׳ עיניהם או מיתה או עוני. אלמ׳ שוים הם מית׳ כדא׳ נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות עוני כדאית׳ פ׳ במה מדליקין ר׳ שמעון ב״י ובנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף49. וש״מ נידוהו שלא בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. שהרי הקפיד רב הונה למישרי באפה. וש״מ אין בין נידוי להפרה כלום. אפי׳ לאפקירו(ס)[ת]א ולאפוקי50 ממ״ד לעיל טוט אסר טוט שרי וקא׳ ה״מ לממונ׳ אבל לאפקרו(ס)ת׳ עד דחייל שמת׳ עליה ל׳ יום והא דנקט לשון הפרה דקא׳ אין בין נידוי להפרה לאו דווק׳ דחכם לשון התרה בעי דא׳ חכם שאמ׳ בלשון הפר׳ לא אמ׳ כלום51. מנדה לעצמו. מנדה את עצמו ומיפר לעצמו. מבית האיסורין52. דכתי׳ גבי נזיר לא יחל ודרשינ׳ הוא אינו מיחל אבל אחרים (מחולים) [מוחלים53] לו54. קמ״ל. דלגבי נידוי אינו כן אלא אף הוא מפיר לעצמו ול״ג55 פשיט׳ דרב גידל גופי׳ מפר׳ לה. ריב״ג56 אם עשה אדם דבר שחייב עליו נידוי מנדה את עצמו ומתיר לעצמו. צריך עשרה57. לפי ששמא שכינה (שיכנ) נידהו ולהכי צריך י׳ דהוי עדה ששכינה שורה עליהם58. והוא דתנו הילכת׳ אבל מתנו ולא תנו לא. הכי אית׳ בכל הספרי׳ ומפר׳ תנו לומדין ומתנו מלמדין ונ״ל דגירס׳ איפכ׳ מיתני׳ וכן גיר׳ ר״מ59 ז״ל והר״א60 והוא דמתנו הילכת׳ אבל תנו ולא מתנו לא וה״פ והוא דמתנו הילכת׳ שחשובין וראויין לשכינה61 אבל אינן לומדין אחרים אינן ראויין לשכינה דמתנו עדיפ׳62. ואי ליכ׳ לא תנו ולא מתנו לא יקח הדיוטו׳ אלא טוב לו שילך על פרשת דרכים שעוברים בני אדם הרבה ויקבל שלמ׳ מבי׳ עשרה דתנו הילכת׳63. ידע מאן שמתיה. בחילמיה. מהו לישרי. שכל המנדה בידו להתיר כדא׳ לגבי ר״ל זיל לגביה דלישרי לך64. כשם שאי איפשר וגו׳. גבי חלום כתי׳ בירמיהו אשר איתו חלום יספר65. חלום בלא דברים בטלים. ושמא המתיר מהם היה וצריך י׳ להתירו66. ר״מ67 לא מצא י׳ ששונין הלכות טורח אחריהם עד פרס׳ לא מצא טורח אחר י׳ שונין משנה לא מצא מתירין לו י׳ קורין בתורה לא מצא מתירין לו י׳ אפי׳ אינן יודעין לקרות לא מצא במקומו י׳ מתירין לו אפי׳ ג׳. סרח. חטא. ופליג׳ דר״ל. ר״מ68 זקן או חכם וכן נשיא או אב ב״ד שסרח אין מנדין אותו בפהרסי׳ לעולם אא״כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחוטא בשאר חטאות מלקין אותו בצינע׳ שנ׳ וכשלת׳ היום וכשל גם נביא עמך לילה אעפ״י שיכשל כסיהו כלילה 69הכבד ושב בביתך. ירוש׳70 אמת׳ דר׳ חזת חד ספר׳ מחי ינוקא טפי מן צרכי׳ אמר׳ יהא ההוא גבר׳ מוחרם שאילו לר׳ חייא אמ׳ אית ליה למיחש על גרמיה פי׳ על עצמו הא ש״מ מאן דעביד שלא כדת צריך נידוי. ר׳71 יעקב בר אביי בשם רב שישת נימנו וגמרו שלא לנדות זקן וכדר׳ אבהו דא׳ זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא או׳ לו הכבד ושב בביתך. מימנו אנגודא. מתמנין להלקותו72. שם מיתה73 שמה. ושממה74. כשם שנכנסת כך יוצאת וכו׳. וכת׳ בה״ג75 ודווק׳ כשהתירוהו בלב יפה ובדעת נוחה ובדעת חכמים אבל מיראה לא וכן סברא. מסאנייהו. מנעליהם. מגנובת׳ דכלבת׳. זנב הכלב76. ואיהי דידה עבדה. דמהני׳ בי׳ שמתא.מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 כעי״ז פרש״י ד״ה דפסיקא ליה שודאי הוא לו ולא ספק. ועיין נמוק״י שהביא בפי׳ הראשון כדברי הר״ח ובפי׳ השני כדברי רבינו.
2 לכאו׳ צ״ל על פי ב״ד וכ״ה לקמן בדברי רבינו.
3 ועיין שיטת ריב״ב שהקשה דהא קי״ל בין במקום פסידא ובין שלא במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה וי״ל דרבותא קמ״ל דאפי׳ צורבא מרבנן שצריך להתנאות בדרכיו ובעיניו עביד דינא לנפשיה במקום דפסיקא ליה א״נ י״ל דהא קמ״ל דבמילתא דפסיקא ליה הוא עצמו דן את הדין ודינו דין ומוציא מבעל חובו ע״פ אותו הדין ואין צריך לדון בבית דין אחר.
4 ובפרש״י כתב דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה איהו מכשילו. ובפרש״י לרי״ף כתב שמא יפטפט כנגדו.
5 וכעי״ז בפרש״י לרי״ף סאני שומעניה מעשיו מכוערין. ובפרש״י שיוצאין עליו שמועות רעות. ועיין מגילה דף כ״ה ב׳. דפרש״י דסאני שומעניה שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף. ובריטב״א כתב שלא היה שמועתו טובה כי היה מתייחד עם הפנויות והוא כיעור גדול לצורבא מרבנן.
6 וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ללמוד תורה מפיו.
7 וכעי״ז כתב בשיטת ריב״ב. אמנם עיין בנמוקי יוסף שכתב מכאן נראה מבואר דשמתא חמורה מנידוי דאילו מנודה שונה ושונין לו עכ״ל. ובריטב״א כתב דאף דמנודה שונה ושונין לו היינו בריחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידיהם. ועיין בחדושי הר״ן.
8 בפרש״י לרי״ף שיודעים שעבר.
9 כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה מיתחיל.
10 עיין רא״ש בפירקין סי״א שכתב כדברי הר״ח בשם רש״י.
11 בר״ח וכ״ה בגמ׳ ביומא הגי׳ רב.
12 עיין בר״ח בשינוי לשון.
13 עיין בגמ׳ חגיגה דף ט״ז ב׳ דאמרינן התם ור״מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבב״ח אר״י מאי דכתיב כי שפתי כהן וכו׳ אמר ר״ל וכו׳ ומוקמינן דקרא איירי בקטן שיכול ללמוד ממעשיו אבל בגדול שרי. ועיין רמב״ם פ״ד מהל׳ ת״ת ה״א שלא חילק בין גדול לקטן. וכבר עמד בזה הלח״מ שם וכתב דכיון שהביאה הגמ׳ מימרא דר׳ יוחנן בהרבה מקומות ולא חילקה בין גדול לקטן נראה דלכך גם הרמב״ם לא חילק ומאי דנאמר בחגיגה לא נאמר אלא לתת סברא לר״מ בלבד אבל אין הדבר כן.
14 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אי מבעי.
15 כ״פ רש״י ד״ה מאי דקמן.
16 כעי״ז פרש״י ד״ה טרקיה.
17 ובריטב״א כתב די״מ אמתיה היינו דרעיה וי״מ אמתו ממש כשהיה נפנה מדה כנגד מדה.
18 אולי צ״ל ור׳ שמואל פי׳ והוא פירוש נוסף וכ״כ התוס׳ ד״ה וטרקיה.
19 כ״פ רש״י ד״ה ולא קבלוהו. ובפרש״י לא קבליה מערתא לא פתחה פיה.
20 כ״פ רש״י ד״ה דדייני. ועיין בריטב״א שכתב פי׳ רש״י ז״ל ראשי ב״ד כלומר שעושין דבריהם בדין ובתוס׳ יש שפירשו מערת הנידונים שכבר קבלו דינם ונתמרקו עוונם.
21 כעי״ז פי׳ בל״א בפרש״י לרי״ף ד״ה מ״ט. וכ״ה בפרש״י. ועיין בנמוקי יוסף שכתב דכיון שעשה כר׳ אילעאי לא עשה חלול ה׳ ואין שם אלא עונש העבירה ונענש במה שטרקיה אאמתיה. ובתוס׳ הביא גירסא נוספת וכ״ה בפרש״י לרי״ף בפי׳ א׳ פי׳ דמ״ט דלא קבלוה במערתא דחסידי דלא עבד כר׳ אילעאי.
22 והביאו רש״י ד״ה מה שלבו ועיין ר״ח.
23 עיין בר״ח הנדפס בשינוי לשון קצת.
24 איירי על דברי הרי״ף שכתב וליתא לדרבי אלעאי אלא אע״פ שמתגבר יצרו עליו מיבעי ליה ליתובי בדעתיה דקי״ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
25 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה רמא.
26 לכאו׳ צ״ל היה לך להזמין אותי לדין.
27 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אתא.
28 דפירקין ה״א ואיירי גבי האי מעשה דרשב״ל והביאו הר״ח בסוגיין. ועיין ריטב״א.
29 פ״ו מהל׳ ת״ת הי״ד.
30 חסר כאן ט׳ וברמב״ם שם באות ו׳ כתב מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ובדברי רבינו נשמט ולכאו׳ הוא מה שחסר כאן.
31 איירי על לשון הרי״ף גרסי׳ באלו הן הגולין א״ר יהודה אמר רב נידוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וכו׳.
32 עיין פרש״י ב״ק דף צ״ב א׳ ד״ה מגולגלין שפי׳ לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי.
33 דף ז׳ ב׳.
34 עיין פרש״י לסוטה שם שהביא כן בשם מדרש ר׳ תנחומא.
35 כעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ד״ה על איבריה.
36 איירי על לשון הרי״ף גרסינן בנדרים בפ״ק אמר רבי אילא נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.
37 וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף.
38 עיין בפי׳ הרא״ש לנדרים שם (דף ז׳ ב׳) שהביא ב׳ הפירושים. ובפי׳ הר״ן שם כתב כי״מ.
39 עיין תמורה דף ד׳ א׳.
40 דף ל״ט א׳.
41 פסחים דף נ״ב א׳.
42 כעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ד״ה השומע. וכעי״ז כתבו הר״ן ופי׳ הרא״ש בנדרים שם.
43 עיין בפירוש הרא״ש לנדרים שם ד״ה ועניות שכתב ולפי שהזכרת השם דבר הגורם עניות ומיתה החמירו בה יותר משאר עוברי עבירה ואמרו שאם לא נדהו השומע יהא בנידוי.
44 וכ״כ הר״ן ופי׳ הרא״ש והתוס׳ בנדרים שם.
45 עיין קדושין דף כ״ח א׳ תוד״ה הקורא.
46 כעי״ז פי׳ בפרש״י לרי״ף ד״ה עניות.
47 נדרים דף ס״ד ב׳.
48 ובפרש״י לרי״ף כתב שהרי הם שהותירו מן המן אלא שירדו מנכסיהם.
49 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה דתניא.
50 מבואר מדברי רבינו דהוא לא כמ״ד דבעינן תלתין יומין לאפקרותא. ועיין בפרש״י לרי״ף שכתב והא דקאמר התם דצריך להמתין שבעה ימים היינו בשאר איסורין אבל באפקרותא שרי לאלתר. ובגליון שם הגיה אולי צ״ל באפקרותא אבל בשאר איסורין. ועיין בר״ן בנדרים שם דביאר דשאנ״ה שנידוי זה אינו אלא לאיים עליו שלא יזכיר עוד שם שמים לבטלה ולא דמי לאפקרותא ועיין בתוספות בנדרים שם.
51 עיין פרש״י לרי״ף ד״ה ש״מ שכתב כעי״ז.
52 איירי על דברי הרי״ף פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ״ל. [ובגמ׳ לפנינו ליתא להאי מימרא אמנם בגמ׳ נדרים דף ז׳ ב׳ איתא עיי״ש].
53 כ״ה בפרש״י לרי״ף.
54 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אין חבוש.
55 עיין בר״ן נדרים שם ד״ה ת״ח מש״כ בענין גירסא זו.
56 לא מצאתי.
57 איירי על דברי הרי״ף א״ר יוסף נדוהו עשרה בני אדם בחלומו צריך עשרה בני אדם להתירו והוא דתנו הילכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י׳ עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא. והוא מגמ׳ נדרים דף ח׳ א׳.
58 כעי״ז בפי׳ הר״ן לנדרים (דף ח׳ א׳) ד״ה נדוהו.
59 לא ברור למי כוונת רבינו שהרי לכאו׳ גירסת הרמב״ם איפכא כמבואר בדבריו שהביא רבינו לקמן.
60 וכ״ה בחדושי אנשי שם בשם מהר״ם. וכן הוא במסורת הש״ס בגליון הרי״ף.
61 וכ״כ בתוס׳ נדרים דף ח׳ א׳ ד״ה והוא.
62 כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה והוא דתנו עיי״ש שהביא פירוש נוסף דתנו הינו משנה ומתנו היינו גמרא. וכן מבואר בדברי הרמב״ם פ״ז מהל׳ ת״ת ה״ב. הביא דבריו רבינו לקמן.
63 וכ״כ בפירוש רש״י לרי״ף ד״ה דגמירי.
64 כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה ידע מאן שמתיה.
65 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה א״ל כשם.
66 כעי״ז בפרש״י לרי״ף ד״ה א״ל כשם.
67 פ״ז מהל׳ ת״ת הי״ב.
68 פ״ז מהל׳ ת״ת ה״א.
69 ברמב״ם ואומרים לו הכבד וכו׳.
70 דפירקין ה״א. וז״ל הירושלמי חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי חדא כנושא חמת חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה. אמרה ליה יהוי ההוא גוברא מחרם. אתא שאל לרבי אחא א״ל צריך את חשש על נפשך. והביאו הר״ח בסוגיין.
71 גם זה בירושלמי שם.
72 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ממנו אנגידא.
73 בפרש״י לרי״ף שם מיתה שממיתו. והוא ס״ד.
74 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה שמה שממה.
75 הביאו בבית יוסף יו״ד סימן של״ד (כ״ז).
76 כ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה גנובתא.
הערות
Gemara
Peirush